בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירושלים מציגה: שחייה כשרה למהדרין

רק ירושלים מזמנת שילוב כזה: הבריכה של בית החייל בעיר, שם משכן צה"ל חיילים בודדים, ובהם כאלה שעזבו את הדת, נהפכה בחודשים האחרונים מוקד משיכה לחרדים. הבריכה הומה עוד יותר כעת, בחופשת "בין הזמנים". כתבה שישית בסדרת הבריכות

2תגובות

יחיאל בא לשחות כאן באופן די קבוע אבל לא עלה בדעתו לשאול מה מסתתר מאחורי שם הבריכה, "בית החייל". בעודנו יושבים על ספסל עץ של האגודה למען החייל, יחיאל חווה לפתע הארה: "לא חשבתי ש'בית החייל' באמת קשור לצבא, או שבאמת יש פה חיילים", אמר בחור הישיבה בן ה-19, שבא לשם עם חמשת חבריו. "פשוט לא חשבתי על זה עד ששאלת. אני לא חושב שראיתי פה חיילים".

אחרי שעה וחצי של שחייה לילית לגברים בלבד, יחיאל וחבריו עייפים אך מרוצים, מתכננים את המשך הלילה. הם מעשנים סיגריות אמריקאיות וידיהם עסוקות בסלסול מחדש של הפאות הרטובות. האוויר מחוץ לבית החייל בירושלים צח וקריר, אבל אפשר לאתר בו עשן מנגלים העולה מגן סאקר הסמוך, בירת "בין הזמנים", תקופה שאלפי חרדים מבלים בה מסביב לשעון.

תיכף יוחלט באיזו מזללה ירושלמית יאכלו השחיינים החסידים, בני 17 עד 20. אחד מהם, איציק, מנסה לארגן את חבריו לשחיית לילה קבועה, כמו שעשו בשנה שעברה. "היינו באים קבוע בכל ?ליל שישי' (חמישי בלילה), שוחים, ואז מתיישבים על הדשא בחוץ לעשות קומזיץ של ניגוני שבת חסידיים", הוא נזכר בגעגוע. "היינו יושבים כל הלילה ושרים, נכנסים לאווירת שבת, ובשעה ארבע וחצי בבוקר הולכים לאכול צ'ולנט בבית ישראל".

התכנסות כזאת של בחורי ישיבות בפאות רטובות היא מחזה שכיח מחוץ לבית החייל בירושלים. הבית מיועד לחיילים, אבל ב-2004 קיבלה החברה העירונית אריאל אחריות על הבריכה. חיילים נכנסים לבריכה בחינם בזמנים קבועים, לכמה שעות בשבוע, כי היא מיועדת לקהל הרחב.

המקום שמשרת את כולם - מנויים, שחיינים, חברי נבחרת כדורמים - הפך בה בעת לאחד ממרכזי הבילוי המועדפים על חרדים בירושלים, בעיקר בפגרת "בין הזמנים" הקיצית המפרידה בין תקופת הלימוד שנגמרה בט' באב לזו שתתחיל בראש חודש אלול.

כאוס עליז

הבריכה מקורה, חצי אולימפית, בת ארבעה מסלולים, ומקבלת את החרדים בזרועות פתוחות כמו רוב הבריכות בירושלים. הנהגת שעות נפרדות - גם בבריכות שהחרדים ניהלו פעם מלחמות קודש נגד פתיחתן - היא עניין טבעי ורווחי בעיר כירושלים. יש גם תעריפי כניסה מוזלים לשעות הנפרדות.

תחת קורת גגו של בית החייל מתקיימים כך יקומים מקבילים. המקום משמש בית לעשרות חיילות וחיילים בודדים, ובעיקר אלו הזכאים ל"הלנה". רבים מהחיילים הבודדים, ובפרט בבית החייל בירושלים, הם חרדים לשעבר שעזבו את בתיהם או גורשו משום שבחרו לעזוב את הישיבה והדת והתגייסו לצבא.

בערב, כשמקצתם חוזרים ל"אפטר" ונכנסים לחדריהם המשותפים בקומה 1, הבריכה בקומה מינוס 2 הומה חרדים בחופשה. כל באי הבית עוברים בקומת הלובי, חולפים ליד דלפק הקבלה, דגלי הלאום והאגודה למען החייל; בתוך הבית כולם מורידים את התלבושת האחידה - אלה את מדי הזית ואלה את בגדיהם השחורים. אבל כאן נגמרת ההקבלה. הקבוצות לא באות במגע זו עם זו, ולא עושות עניין מהימצאותן תחת קורת גג אחת.

גם כשהחיילים הבודדים יורדים לקומה מינוס 2, מתיישבים סמוך לשפת הבריכה ונוכחים בכאוס העליז בה, האדישות בעינה. "אני רואה את הבחורים כאן וזה לא עושה לי כלום. זה לא מרגיז אותי שהם כאן, ואני לא מתגעגע", אומר מאיר, צעיר שעזב לפני שלוש שנים, בגיל 16, בית חרדי-ליטאי בירושלים. כיום הוא משרת כאיש חימוש, מנותק לחלוטין מבני משפחתו. "איך אפשר להתגעגע לזה? אנחנו הקרבנו אפילו את הקשרים שלנו עם ההורים, אז כנראה שממש לא אהבנו את זה".

פיני, שגדל בבית חרדי בבאר שבע, הוא היחיד שהבריכה בקומה מינוס 2 מעוררת בו משהו. אחרי שקם לגעור בילד שממרה את פי המציל וקופץ למים, הוא חוזר להתיישב בכיסא ונזכר: "את הבריכה הזאת הכרתי בתור בחור ישיבה בירושלים. כמה פעמים כשיצאנו כמה חבר'ה מהפנימייה, הגענו לכאן בגניבה בלי שהמשגיחים ידעו. ברור שהיינו נכנסים רק לשעות הנפרדות, אבל ידענו שאנחנו פורעי חוק ושאסור להיות כאן. לא חשבתי אז שיום אחד המקום הזה יהיה הבית היחיד שלי".

בילוי בבריכה בתקופת בין הזמנים הוא דבר שונה, לגיטימי לכל הדעות, אבל כשהוא נזכר בחוויות שלו בחופשה, פיני אומר: "בין הזמנים זה הזמן לעשות את הדברים הכי אפלים, לצאת לאזורים שאסור לך, במרכז העיר, להתלבש כמו חילוני, להתחיל עם בחורות, לא לקום בבוקר לתפילות, לא ללמוד דקה תורה".

השחיינים החסידים הם בני גילם של החיילים החרדים-לשעבר, אך היחס שלהם אדיש. מעולם לא שוחחו אתם ואין להם תוכניות להתחיל לשוחח אתם כעת. לדבריהם, מעולם לא זיהו במסדרון חייל שפניו מוכרות להם מהישיבה. כמו יחיאל, חלקם כמעט לא שמו לב שיש כאן חיילים.

שקדים במרק

כל ששת הבחורים החרדים עובדים לפרנסתם. ארבעה מהם כבר קיבלו פטור מלא משירות צבאי - שלושה על אי התאמה נפשית (יחיאל מודה ששילם 700 שקל לפסיכיאטר תמורת חוות דעת פיקטיבית), ואחד בגלל תת-משקל. השניים הנותרים דוחים את שירותם משנה לשנה, באישור הישיבה שהם רשומים בה. "אני לומד רק שעתיים ביום, אני לא מסוגל ללמוד יותר מזה", אמר איציק, אחד מדחויי השירות. "אבל אני מרגיש שאנחנו החרדים מחזיקים את עם ישראל בלימוד שלנו. אנחנו מאוד מעודדים את החיילים, אני מרגיש אותם. ב'עופרת יצוקה' הלכנו לפגוש אותם ולחזק אותם".

השחיינים החסידים גילו את הבריכה לפני שנתיים, והם לא מתכוונים לעזוב. "יש כאן אווירה חרדית", אומר אחד מהם. בעבר הם שחו בבריכה החרדית ביותר בירושלים, אם אפשר לומר כך, ב"בית חינוך עיוורים" בשכונת קרית משה. אבל הצלחתה אצל החרדים, תודות להפרדה הרמטית בין המינים ומיקומה המושלם בתוך שכונה דתית, הביאה אתה צפיפות בלתי נסבלת, "יותר שקדי מרק ממרק", בלשונם.

המטאפורה, שאלמלא המציאו אותה חרדים היתה נחשדת כאנטישמית, מוכרת, כך אני מבין מהחבורה על הספסל של האגודה למען החייל, לכל שחיין ירושלמי אדוק, שבחודשי הקיץ יכול רק לחלום על התקדמות בקו ישר.

בבריכות העמוסות המשרתות את החרדים בפרקי זמן קצובים אפשר רק לשכשך, לקפוץ, להתיז מים - אבל לא לשחות. לא משנה איך מסתכלים על חצי הבריכה המלאה-מדי, מאחוריה עומד רומן בין החרדים לסוג פעילות גופנית שהחוגים החרדיים השמרניים ביותר הסתייגו ממנו. לדברי שחיינים, הסיבה היחידה לרנסנס היא העובדה שעד לפני כמה שנים לא היו לחרדים אפשרויות לשחות בירושלים.

הבריכות אינן רק מקומות בילוי לחרדים רבים. תקופה לא קצרה אחרי שהשחייה זכתה להתייחסות חז"ל, דומה כי חרדים רבים מתיידדים עם החיוב המוטל על כל אב ללמד את בנו לשחות, או בלשון הגמרא "להשיטו במים". הם עושים זאת הודות לעיריית ירושלים, שמארגנת ומסבסדת בשנים האחרונות שיעורי שחייה לאלפי ילדים וילדות חרדים בקבוצות של שבעה-שמונה. בשנת הלימודים, השיעורים מוקדשים לילדות, ובחופשת הקיץ לילדים.

"אגף הספורט המחלקה לציבור החרדי" מארגן בימים אלה שיעורי שחייה ליותר מ-1,500 ילדים חרדים, בבריכות בשכונת רמות, בבית חינוך עיוורים ובבית החייל. עשרה שיעורים קבוצתיים עולים 250 שקל, וכרטיס תושב מזכה בהנחה של עוד 50 שקל.

דוד, אברך בן 27 שגדל בקהילת השוליים הקנאית "תורה ויראה" במאה שערים, מספר שסבל בגיל 16 מבעיות גב קשות. "הרופא אמר לי לשחות", הוא נזכר. "אבל אבא שלי לא רצה שאלך לבריכה, בעיקר בגלל ?אנשים מסוכנים לציבור', אם אתה מבין למה אני מתכוון. לא היה אצלנו מושג כזה של בריכה. זה היה מסוכן אבל גם מותרות. היום זו הפעם הראשונה שאני בבריכה מאז גיל 20".

בעיות גב הן גם הסיפור של שמעון, אבל הוא ציית לצו הרופא והחל לשחות בקביעות בבריכה ברמות, עד שהגיע למסקנה שהמקום אינו היגייני דיו. "בחורי ישיבה שיושבים כל היום על דפי גמרא סובלים מבעיות גב קשות", אומר שמעון. "אני מכיר את זה. לא ישנים בלילה מרוב כאבים, הכל דפוק אצלנו בגב, מלמעלה עד למטה. שמעתי על מישהו שהלך פעם לגדול הפוסקים באמריקה, הרב המנוח משה פיינשטיין, אחרי שהרופא אמר לו שהוא צריך להפסיק לשבת ללמוד תורה ולטפל בגב שלו בשחייה. הרב פיינשטיין אמר לו ?עדיף שתבטל תורה חצי שנה מאשר כל החיים', ואישר לו".

החרם הוסר

בין סיפורי הבריכות בירושלים בולט הסיפור של בריכת רמות, בשכונת הענק הצפונית המתחרדת. הבריכה נבנתה באמצע שנות ה-80, בחסות המינהל הקהילתי החילוני, על אפם וחמתם של התושבים החרדים שחששו שתביא עמה פריצות ללב הקריה הקדושה. מול אתר הבנייה התקיימו הפגנות, שהזכירו לרבים את המערכה שניהלה העדה החרדית נגד "בריכת המריבה" במושבה הגרמנית בשנות ה-50 (גם אליה באים היום חרדים בשעות הנפרדות).

לאחר שהחלה בריכת רמות לפעול, רבני השכונה והתושבים החרימו את אותה ואת המינהל, עד השנה שעברה. אז הוסר החרם, בן 25 השנים ויותר, בהסכמה שקטה של רוב הרבנים. בתיווך פקידים חרדים בעירייה הכשירו הרבנים את הבריכה ואת המינהל החילוני ברובו, שניאות לעמוד בכמה תנאים, כמו איטום חלונות ופתחים, והסדרת דרכי גישה שיבטיחו שהצניעות תישמר.

ההכשר ניתן אף שהבריכה ממשיכה לפעול בשבת, אבל הנהלתה הסכימה להפסיק למכור כרטיסי כניסה בשבתות ולהעסיק עובדים שאינם יהודים.

גם בבית החייל, מתברר, יש השגחה. "לא ידעתי, אבל לאחרונה התברר לי שהרבנים מאשרים את הבריכה", סיפר מנהל הבריכה יואש אמיר. "לא מזמן התקשר אלי רב מוכר, ואמר לי, ?תדע לך שאנחנו בודקים אותך כל הזמן ואתה בסדר גמור'. זה היתה שיחה משונה, מין טלפון חיזוק כזה. אני מבין מאיפה החרדים באים, מה חשוב להם. חילונים שאני עובד אתם חושבים שהשתגעתי, כי אני מחזיק פה מחיצות אטומות למקרה שטכנאי יצטרך לעבוד בשעה של שחיית נשים. אבל יש פה קבוצות שונות, יש מנויים חילונים ויש קבוצות של ספורטאים, יש חיילים ויש חרדים. אני נוגע פה בכולם, ויש פה חיבור טוב. אני משתדל שזה לא יפגע באף אחד".

אמיר מוכן ללכת רחוק למען השוחים החרדים, ולאפשר לתלמידות בית יעקב להיכנס בכניסה צדדית, כל עוד הציבור הכללי אינו נפגע. מה הקו האדום שלו? לדבריו, הוא אוסר כניסה למים עם חולצות טי. "אני מבין שיש מעטים, נשים וגברים חרדים, שנבוכים להיכנס בבגדי ים. אני אומר להם שזה בסדר, אבל הם חייבים לבוא בבגדי לייקרה מיוחדים. חולצות טי מלוכלכות יכולות להיות אסון למסננים ולאיכות המים. מים עכורים עושים אותי חולה".

לפני שהשחיינים החסידים פורשים למזללה, חוזר יחיאל ומהרהר בבכך שהמקום נועד לחיילים. "למה שזה ישנה לי?" הוא שואל בביטול, "זו בריכה בדיוק כמו כל בריכה אחרת". *



מתרחצים בבריכת בית החייל בירושלים. ''יש כאן אווירה חרדית'', אומר אחד החסידים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו