בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | ניצחונה של המחאה החברתית

למחאה סיבות מוצדקות משלה, אבל אף אחד לא מתייחס להישג המפתיע שלה: ניצחון על הבדידות

4תגובות

לא הכרתי את עדי טלמור ז"ל, אך מצאתי את מותו מעורר השראה. נדמה לי שלרוב אלה חייו של אדם שאמורים לעורר השראה, ומותו הוא הצליל הצורם שקוטע את המנגינה הזאת, אלא שכאמור לא הכרתי את האיש בחייו, ודווקא במותו אני מתקנא.

זה הכל הרי עניין של שליטה - להכניס את הבטן, ללבוש חולצה מחמיאה, לנסח בזהירות את עמדותיך, לספור עד עשר לפני שאתה מדבר, לבדוק טוב-טוב את השטח בטרם תגיש למישהו את לבך המדמם על צלחת. אלה החיים. וכזהו כנראה גם המוות. יש מין בדיחה ישנה ועצובה כזו, שכל מיני נשים מספרות בשובבות, איך הן תמיד מקפידות ללבוש סט תואם של תחתונים וחזייה, כי אין לדעת מתי תגיח משאית מעבר לפינה ותדרוס אותך, והפרמדיקים יקרעו מעלייך את הבגדים ותמונתך תתפרסם בעיתון עם חזייה מגושמת או תחתונים לא נקיים. העובדה שתהיי כבר מתה לא ממש מטרידה אותך - מתה או חיה, לא היית רוצה להיתפס לא מוכנה ברגע שבו נלקחת ממך השליטה.

ואז מגיע עדי טלמור עם מוות-הנוסחה המושלם שרקח לו בשווייץ, ואת מי זה בכלל מעניין אם ארז לשם תחתונים נקיים? פניו ייזכרו אצלי לנצח מהמבזקים שראיתי כילד ב"ערב חדש", מדווח בקול סמכותי על התקדמות כוחותינו, והנה ההוכחה לכך שכוחותיו שלו הם המתקדמים מכולם. הרג את עצמו וקבר את עצמו והספיד את עצמו, והשאיר אחריו אגדות גל"צניקיות מאופקות ודיון שולי בנושא מידותיהן המוסריות של המתות חסד. נו, באמת. כאילו שיש שאלה. היה לי שבוע כל כך מזעזע, והפסיכולוגית שלי נוסעת לחופש פתאום, ואין לי אלא להודות לשווייצרים, ולשמוח שלפחות במותי יהיה מי שיעשה עמי חסדים.

כך חשבתי שלושה ימים בערך. אפילו רשמתי על פתק את שמה של החברה שמעניקה את השירות החשוב הנ"ל. אלא שכעבור שלושה ימים, וככל שהתרבו הסיפורים המסויגים והמחוררים על חייו הפרטיים של האיש, לבש גם מותו הפרטי צורה של בדידות איומה. סביר להניח כי לו הייתי אני מתכנן את מותי בשווייץ, עד לשריפה ולאפר ולכל הפרטים הקטנים, הייתי נשבר בשלב די מוקדם, ומתקשר לחבר שיבוא להחזיק לי את היד.

"היי!" הייתי צועק לטלפון בנימה לא משכנעת של עסקים כרגיל, "אז בדיוק אני מת פה. מה אתה אומר? בא לך לקפוץ אלי לברן?"

והוא מן הסתם היה כועס וצועק ודרמה גדולה מתחילה, ועד שהוא היה מגיע, כבר כל עניין מותי האלגנטי היה מתבטל על סעיף לא-נעים-לי.

ישנה כמובן האפשרות שזוהי דרכי שלי להעמיד פני שליט החיים והמוות, ושאולי לא היתה כאן שום בדידות. מתוקף היותי מלך הפרוג'קשן, אחת ליום בערך אני הלוא מזהה אצל אחרים את הנוירוזות שלי. כולם נראים לי בודדים לאחרונה. ביני לבין עצמי, ומבלי שאף אחד שומע ומסמן אותי כמרגול הבאה, אני חש שבדידות היא אף הדלק העיקרי של מתקפת המחאה. קראתי בשבתות האחרונות סטטוסים בפייסבוק, ולעתים עולה מהם כי ההפגנה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לבעליו של הפרופיל. ההפגנה היא בעצם הבית שחיפש כל חייו, או שלא היה לו הכסף לקנות. האושר האקסטטי וההתרגשות הגדולה מול המוני האדם שחוברים יחד לזעקה משותפת, גורמים לי לחשוב שאנשים פשוט חיפשו תירוץ להידבק בזיעתם לאנשים אחרים, והמדינה סיפקה להם אותו.

חס ושלום, אני לא מזלזל במטרה. המחאה חזקה, אני החלש. אני רק אומר שעל הדרך היו מי שקיבלו את החיבוק שכל כך שיוועו לו, ומבחינתם גם אם מחירי הדלק עוד יילכו ויאמירו, הם את שלהם השיגו. תגידו: זה בכלל לא עניין של בדידות, זה עניין של שליטה - ואני אגיד שהטענה שאיתה אני מנג'ס פה, היא שזה בעצם אותו הדבר.

קצת רכילות עכשיו: חברתי ההיפסטרית נכחה באיזה חוג-בית או משהו דומה במעמד מנהיגת המחאה דפני ליף, ומסקנתה המלומדת היתה: "היא בחורה קצת בלתי נסבלת".

"זה מה שיש לך להגיד?" אני אומר לה, "את, שמחאת האוהלים בדמך, לא הצלחת להעביר חצי שעה בלי לעקם את האף?"

"על ההתחלה דרשה שכולם יסגרו את הניידים שלהם, שאפשר יהיה לדבר פה".

"וסגרת?"

"לא", היא עונה, "להפך. דיברתי בקול ממש רם בטלפון, כדי לרמוז לה שאני לא עובדת אצלה".

אולי זו הבעיה של אנשים כמונו - שיותר מדי שנים כבר אנחנו מוחים בקול מאוד רם נגד המון דברים אנוכיים וקטנוניים, וברגע האמת, כשדרושה מחאה אמיתית, אנחנו לא מוצאים לפתע את קולנו. כאילו ביזבזנו אותו.

הנה למשל רשימת המחאות הבוערות בעיני כרגע, ושהייתי שמח לרתום לעצרת הבאה:

1. מחאת האנשים שהפסיכולוגית שלהם נוסעת לחופש בתזמון ממש גרוע.

2. מחאת האנשים שאורביט הפסיקו לייצר את סוכריות המנטה האהובות עליהם.

3. מחאת האנשים שדווקא כשהפסיכולוגית שלהם נוסעת, הם פוגשים את האקס שלהם ברחוב, והוא נראה מושלם, וכל תו בפניו אומר: "מחפש לעשות פרובוקציות לפסיכולוגית שנטשה אותך? אני מיד מציע את מיטתי החולה".

4. מחאת האנשים שחברים שלהם נוסעים ליוון בשבוע הבא והם צריכים להישאר פה ולעבוד. ומה פתאום כולם נוסעים באוגוסט? גם הם וגם הפסיכולוגית, ורק אני נשאר פה לבד.

לבד. זו השורה התחתונה. חשים שמחאת האוהלים השיבה לכם את השליטה בחייכם? ובכן, גם אם ביליתם בהפגנה, כדאי שתדעו שאתם עדיין לבד. וגם אם אכן יש לכם שליטה בחייכם, שליטה במותכם עדיין אין לכם, ותקדים עדי טלמור ז"ל מוכיח שזה לא פחות חשוב.

הפסיכולוגית שלי מהנהנת כשאני משוחח איתה על המנוח בפגישתנו האחרונה. "הנצח הוא רק אפר ואבק", אני אומר לה, "אז לאן לעזאזל את נוסעת?"

aviad.kissos@gmail.com



מתוך ''תעלומת האלפא-ביתא'', 1964



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו