בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה החברתית כחלק מהדי-אן-איי של צ'רלי ביטון

החיים של ד"ר שי פרוינד נראים כמו ניסוי מופרך בשאלה עתיקת היומין: מה יותר משמעותי - הגנטיקה או הסביבה? הממצאים: אם רופא אשכנזי בלונדיני הוא גם בנו של חבר הכנסת לשעבר צ'רלי ביטון, מנהיגות חברתית הופכת לחלק מהדי-אן-איי שלו. לטיפולך, דוקטור

57תגובות

כשצ'רלי ביטון, סמל המחאה המזרחית של שנות ה-70, נאם בעצרת הגדולה בתל אביב בשבת לפני שבועיים ושאג מעל הבמה, "החזון שלי התגשם, התעוררתם", עמד בשורה הראשונה ד"ר שי פרוינד, מחא כפיים והתרגש עד דמעות. כשביטון ירד מהבמה, הרופא הצעיר חיבק אותו בחום. לא אחת, בימים טרופים אלו, הם נפגשים בשדרות רוטשילד. ביטון מלווה את ההנהגה הצעירה, מתערבב ביושבי האוהלים; פרוינד מוביל את מאבק הסטאז'רים. לסובבים לא תמיד ברור הקשר בין הפנתר השחור שחזר לימיו הגדולים, לבין הצעיר גבה הקומה והבלונדיני. קשה לנחש שהם אב ובנו.

"התרגשתי לשמוע אותו בהפגנה הגדולה", מספר פרוינד השבוע. "הוא אמר דברים שיצאו מהלב. הנאום שלו - אלו דברים שספגתי בבית. היה מרגש לראות איך מנער שוליים הוא נכנס אל לב הקונסנזוס".

ד''ר שי פרוינד במאהל רוטשילד. בהפגנה הראשונה ראיתי זקן עם הליכון מחזיק שלט. התקרבתי, וזה היה סבא | צילום: ינאי יחיאל

את רלי, אמו של פרוינד, הכיר ביטון בהפגנת 1 במאי של 1980. היא היתה סטודנטית למתמטיקה, חברה בברית הנוער הקומוניסטי, גרושה טרייה ואם לתינוק בן חודשים ספורים. המפגש ביניהם הוכיח שלגורל דרכים מפתיעות להוכיח את קיומו: דווקא מי ששם על המפה את המאבק באליטה האשכנזית ובפערים החברתיים - התאהב באשכנזייה.

"היו הרבה קשיים", נזכר השבוע ביטון, שהיה כבר גרוש בעת שנפגשו. "היא היתה יפה, חכמה ובלונדינית. הפנתרים לא קיבלו אותה. פחדו ממנה. היו בטוחים שהיא שתולה של השב"כ. אנשים שראו אותה איתי אמרו לי 'מה קרה? צצו פתאום פנתרים לבנים?' לאט לאט למדו לאהוב אותה והיא הובילה הפגנות. יש לי תמונה שרואים אותה הולכת בראש הפגנה עם מגאפון וכל הפנתרים מאחוריה". לאחר חודשים ספורים הזוג נישא וביטון הפך לאביו של פרוינד. "צ'רלי גידל אותי, דאג לי, זה האבא היחיד שאני מכיר", הוא מספר.

ביום רביעי שעבר, הרצה פרוינד עם ד"ר אלעד בן ארצי, חברו להתמחות בבית החולים ברזילי באשקלון, על מצב הרפואה הציבורית ומאבק הרופאים, בפני הקהל המתאסף מדי ערב בשדרות רוטשילד. לעשרות שישבו סביבם, מזיעים כהוגן אך צמאים לשמוע, הוצג פרוינד כד"ר שי ביטון, ולכן ניגש אליו קשיש תימני, אחז בידיו ואמר לו בגאווה: "אני הכרתי את אבא שלך". משם המשיך פרוינד למאהל בגן לוינסקי בדרום תל אביב, שהקים עמיתו לבית החולים ישי סקלי, ורק אז הלך לתפוס כמה שעות שינה קצרות אצל חברים בתל אביב. בבוקר עלה על טרמפ עם חבר והתייצב בברזילי לעוד משמרת. כך נראים חייו: מהשטח לבית החולים ובכיוון ההפוך. אולי הוכחה, שהסביבה משפיעה הרבה יותר מהגנטיקה, ומי שגדל אצל מנהיג חברתי, גם עשוי להפוך לאחד כזה.

הלם העבר

אנחנו נפגשים בביתו באשקלון. דירה שכורה ובה סלון קטנטן וחדר שינה - 2,500 שקל לחודש. פרוינד מתגורר כאן עם אשתו רויטל, בעלת תואר שני במשפטים העובדת במחלקת משאבי אנוש של שירוית בריאות כללית ברמת גן. היא נוסעת לעבודה בשני אוטובוסים דרך תל אביב, מסע שבמקרה הטוב נמשך שעתיים. "אנחנו לא מסוגלים להחזיק רכב", אומר פרוינד. "אפשר היה להסתדר בלעדיו, הבעיה היא שאנחנו מתמודדים עם תחבורה ציבורית של העולם שלישי. אתה לא יודע מתי האוטובוס יגיע ואיפה הוא יעצור". הדירה אינה בסיס הקבע שלהם. לעתים הם ישנים אצל הוריו במבשרת ציון, או אצל הוריה של רויטל ביבנה. "אנחנו קצת כמו נוודים", הוא אומר.

הוא גדל במבשרת ציון, סיים את תיכון הראל והתגייס לגדוד 890 של הצנחנים. לאחר שירות של שבע שנים, מתוכן ארבע בקבע, השתחרר בדרגת סרן וטס לפראג, להתרחק קצת וללמוד רפואה. ב-2010, חזר ארצה לאחר שש שנות לימוד, ונתקל במציאות הישראלית. "חזרתי בינואר, אבל בחינות הרישוי היו רק באוקטובר, וזה מאוד תיסכל אותי", הוא מספר. "למה זה צריך להיות כך? הקמתי קבוצה של עשרות רופאים שלמדו בחו"ל והתחלנו להפעיל לחץ על משרד הבריאות שייתן יותר מועדים לבחינות הרישוי. הרי כל הזמן אומרים, ובצדק, שאין רופאים. אז למה עושים רק שני מועדים בשנה לרישוי - תעשו ארבעה. השנה, בעקבות הלחץ שהפעלנו, היו כבר שלושה מועדים". בהמשך ניסח עם רופאים נוספים תוכנית המבוססת על מודלים שראה בחו"ל, לקידום רופאים לפריפריה, באמצעות מענקים הניתנים עוד בתקופת הלימודים. את התוכנית הגיש לסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן.

אך לא רק סיאובי הביורוקרטיה של עולם הרפואה העסיקו אותו. "חזרתי אחרי שש שנים והייתי בהלם ממה שקורה פה לאנשים. אני פטריוט גדול, כמפקד אמרתי לחיילים שלי, 'אנחנו נלחמים פה על הבית'. היום זה הסלוגן של המאבק. אבל פתאום ראיתי שאין לי כאן שום דבר. כל ניסיון שלי להתחבר לקרקע היה בלתי אפשרי. נפגשתי עם אנשים צעירים כמוני, יושבים להם בתל אביב בבתי קפה ומרוצים מזה שהם כאילו בוהמיינים, ובעצם, אין להם כלום, הם לא מסוגלים לקנות דירה, בקושי קונים בסופר. היום את רואה את המהפכה שהחלה בתל אביב, אבל רק לפני שנה, עבדתי קשה בשביל להסביר לבחור תל-אביבי בן 30 שיושב לו בבית קפה שהוא עני, שאין לו כלום. אין לו עתיד ואין לו הווה".

פרוינד חבר לפעילים פוליטיים, כמו מעיין אמודאי, שהיה בעבר יו"ר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה, והקים גוף פוליטי בשם "דרך", שבתחילת השנה השתלב בקדימה. "התחלנו לדבר עם אנשים בתל אביב. עשינו חוגי בית. היה צריך להעיר את האנשים. חזרנו ואמרנו שהבעיות של ישראל הן בעיות חברתיות. היה מאוד קשה להסביר. אנשים הגיבו אפילו בזלזול. לפני פחות משנה, אנשים אמרו לי אתם לא תצליחו לשנות שום דבר, אין סיכוי שתהיה כאן התעוררות חברתית. נפגשתי עם אנשים שגרים בדירות שלא הייתי משכן בהן חזיר, משלמים הון עבור שכר דירה, והם מספרים לך שהכי טוב להם. ואני אומר: אבל אין לך כלום, תראה איפה אתה חי, באיזה מינוס אתה חי. אתם התחתית!"

מה הכי כאב לך?

"כאב לי שאנשים לא יכולים לקנות כאן דירה, וזה בסדר מצדם. אמרתי לאנשים סביבי: תראו כמה יקר לקנות בסופר, והם אמרו לי: מה אתה רוצה, ככה זה. כולם ניפנפו בסיסמאות: זו כלכלה חופשית, שוק חופשי, סיסמאות פרי שטיפת מוח של שנים. אנשים בלעו את זה ולא הבינו שיש דרך אחרת. אצלי בבית, הסיסמאות הנבובות האלו לא עברו כמובן מאליו. האדישות כאן בארץ שיגעה אותי, כי אצלנו בבית לא היה דבר כזה אדישות. בארוחות שישי, מסביב לשולחן, תמיד דיברו על תחלואי החברה. אין דבר כזה לא להביע דעה, לא לחשוב על פתרונות".

בדיקות בחדר אוכל

לאחר שעבר את בחינות הרישוי הוצב לשנת הסטאז' - המקדימה את ההתמחות ובה עורכים הרופאים סבב בין המחלקות - בבית החולים ברזילי באשקלון. בקרב הרופאים נחשב בית החולים לנשכח ומוזנח. בשבוע שעבר התראיין מנהל בית החולים, ד"ר שמעון שרף, למוסף השבועי של "דה מרקר", ומתח ביקורת חריפה על ראשי מערכת הבריאות שבמשך שנים הפלו את בית החולים. בראיון שלפני פרישתו, הוא סיפר כי בתי חולים אחרים באותו סדר גודל, מקבלים 12-13 מיליון שקל יותר מברזילי. גם התורמים הגדולים, גילה שרף, לא ששים לרדת דרומה. "נוחי דנקנר ויצחק תשובה לא מסתובבים פה", אמר. את התקציב הזעום, שרף לא יודע אם להשקיע בבלאי של מכשור בית החולים או במדי האחיות המתפוררים.

"לא רציתי להגיע לאשקלון", מודה פרוינד. "לא היתה לי דירה, גרתי עד אז עם ההורים בירושלים, ורציתי להישאר בירושלים". עם כל הכבוד לאידיאלים, גם פרוינד רצה לעשות את הסטאז' באחד מבתי החולים היוקרתיים במרכז הארץ. "בשנייה שנכנסים לברזילי, מבינים שפה אנשים מקבלים רפואה פחות טובה", הוא מסביר. "שבוע לפני שהתחלתי את הסטאז', רויטל הפתיעה אותי והודיעה לי, 'בוא, נוסעים לברזילי, לראות את בית החולים'. הגענו - והיינו בהלם. טיילתי בהרבה מקומות נחשלים בעולם, ניקרגואה, גואטמלה, ובית החולים הזכיר לי את המקומות האלו. זה מתחיל מהמבנה שנראה רע. זה ממשיך למכשור הפחות משוכלל מזה שבבתי חולים אחרים ומסתיים בעובדה שאין כאן אנשי מקצוע. בכל בית חולים במרכז, לכל תחום פנימי יש מומחה: רמטולוג, גסטרולוג, אנדוקרינולוג. פה זה מוגבל, כי רופאים לא באים לעבוד פה".

הוא זוכר היטב את הפעם הראשונה שנשלח לבדוק חולה ששכב ב"חדר האוכל". "יש חולים בחדר אוכל?" שאל המום. "הסבירו לי שפעם זה היה חדר האוכל עד שהמקום הוסב לחדר חולים ובו שמונה מיטות", הוא מסביר עכשיו. "יש אצלנו בפנימית תפוסה של יותר מ-150 אחוז. המחלקות עמוסות ומספר הרופאים קבוע, אין תקנים. זו סיטואציה בלתי אפשרית. כשלמדתי, ביקור בוקר של רופאים היה כמו בסרטים. אתה מגיע אל מיטת החולה ביחד עם צוות שלם. הרופאים שואלים את כל השאלות, מקשיבים לחולה. שואלים שאלות את הסטאז'ר. אצלנו, במחלקות העמוסות לפעמים החולה לא שם לב שעבר הביקור. זה ביקור של צ'יק-צ'ק - כי אין זמן".

הוא אחרי תורנות לילה, והספיק לישון שעתיים בבוקר. בסבב המחלקות של הסטאז', הוא נמצא כרגע במחלקה הכירורגית. שבעה חודשים כסטאז'ר הספיקו לו להבין היטב לאיזו מיטה חולה הוא נכנס. אך למרות התנאים הקשים, פרוינד מספר כי הוא מאוד אוהב את עבודתו. מהר מאוד גילה כי על התשתיות הרעועות של בית החולים, מחפים אנשים נפלאים. "הצוות האנושי נהדר", הוא אומר, "אנחנו מקבלים הרבה חום. להבדיל מבתי חולים במרכז, שם הסטאז'רים והמתמחים מתמודדים עם המון ניכור. פה כל סטאז'ר שמגיע - מחובק. רק תבוא, רק תישאר. אז מצד אחד זה מאוד נעים לי והתאהבתי במקום. מצד שני רופאים גם חושבים על קריירה רפואית, בייחוד במדינה שיוקר המחיה בה כל כך גבוה, וכשאתה שואל את עצמך איפה אתה יכול לפתח קריירה ולהשתכר ברמה יותר טובה כמובן שהמרכז נותן הרבה יותר אופציות. בגלל זה נושא התמריצים לרופאים בפריפריה, שעלה לדיונים עם האוצר, כל כך חשוב".

אם הרופאים כאן יקבלו מענקים, כפי שמדברים בהסכם המתגבש, זה ישאיר אותך כאן?

"לי נקרתה ההזדמנות והציבו אותי פה. גם אני לא רציתי להיות פה. מי שמעולם לא היה פה, כף רגלו לא תדרוך כאן - אלא אם יהיו תמריצים אמיתיים. אם ייתנו מענק משמעותי, סכום יפה, שייתנו דירה, אני בהחלט אשאר. אני גם רואה את עצמי נשאר כי יש הרבה מה לעשות ולשפר. בתחושות של האנשים כאן, אנחנו ותל אביב זה שמים וארץ. אנחנו שעה נסיעה מתל אביב אבל תראי מה תושב המרכז מקבל מול הפריפריה. התשתיות כאן מוזנחות. המקום מצריך שינויים מבניים יסודיים של חינוך, דיור ובריאות - כל מה שתנועת הצדק החברתי מדברת עליו, צריך לקרות, על אחת כמה וכמה, כאן, בפריפריה".

כמה אתה מרוויח?

"שכר מינימום. בלי תורנויות הייתי מרוויח 4,000 שקל וקצת. עם תורנויות זה מגיע ל-6,000 שקל. זה עגום. אבל אני זה כלום, אני זוג צעיר בלי ילדים. עובדת איתי מתמחה שיש לה שלושה ילדים. כשאני חושב על העתיד אני מצטמרר, מאיפה כסף לגדל ילדים, גני ילדים? חיתולים?"

הוא עסוק בארגון הפגנות בברזילי, פאנלים של רופאים המשוחחים על הקשיים, ייצוג הסטאז'רים, ותמיכה במתמחים. הוא מבועת לקראת ההתמחות. "אני רואה מתמחים שעושים עשר תורנויות בחודש (עד 26 שעות עבודה רצופות כל אחת). במחלקה הכירורגית עושים 12 תורנויות בחודש - זה מטורף. זה יום כן, יום לא. אתמול, בארבע לפנות בוקר, ירדתי עם הכירורג המתמחה, שהגיע בשבע בבוקר לעבודה, לחדר ניתוח. את היית רוצה להיות על שולחן הניתוחים הזה? בזמן המשמרת שלנו, ארבעה צוותים של אחיות התחלפו".

מה עמדת הסטאז'רים במאבק?

"היום, בהנהגת הסטאז'רים אנחנו מאוחדים בהסכמה לא להיכנס לעבוד במערכת. אנחנו מסתכלים על המיטה החולה הזאת ומודיעים שנסרב להכניס את הראש שלנו אליה. לא יזרום דם טרי למערכת. אנחנו מדברים על מאות סטאז'רים שעומדים מאחורינו. אנחנו לא ניכנס למערכת כדי שיפתרו את הבעיה עכשיו".

מרוקאי פולני

צ'רלי ביטון קצת מודאג. "דיברת עם שי?" הוא שואל בשיחת טלפון, "הוא יהיה הערב ברוטשילד? אני לא יודע מתי הוא נח הילד הזה. אני מפחד להתקשר, בשביל לא להעיר אותו". פרוינד מגלה, שלמרות שורשיו המרוקאיים של אביו, בנשמתו הוא פולני מודאג. כשהיה סטודנט בפראג, הוא מספר, התלונן קצת על קשיים, שחסר לו ציוד ללימודים. אבא ביטון לקח את הטיסה הראשונה אליו. "אחרי יומיים הוא נחת עם תיק של 40 קילו ציוד, כולל אוכל ומחשב חדש שקנה לי. דאגן אמיתי".

בתחילה, מספר פרוינד, ביטון לא קנה את מצוקת הרופאים. "היתה סטיגמה בציבור וגם אצל אבא, שהרפואה בארץ היא טובה מאוד. כשדיברתי איתו בפעמים הראשונות על מצב הרפואה הוא אמר לי שאין לרופאים מה להתלונן, כי הם חיים טוב מאוד. ואם הוא חושב ככה - אז תארי לך כמה חושבים כמוהו בציבור. יום אחד ישבתי איתו ופרשתי את העובדות: חוסר התקנים, הפריפריה המוזנחת, התורנויות הקשות והשכר העלוב. והוא היה המום. כמה ימים אחרי שדיברנו, אמא אושפזה בבית החולים שערי צדק עם דלקת גרון קשה. לקחתי אותו לסיבוב בבית החולים, במיון. הראיתי לו בעיניים את המצוקה. היום הוא מוביל ותומך במאבק".

הוא גדל בבית של ערכים, מאבקים, שיחות על קיפוח ומחאה. "אכלנו רק אוכל מרוקאי", הוא אומר בהומור. גם עבור ביטון אלו נישואים שניים. "הוא הגיע עם כנופיה", אומר פרוינד בחיוך על שלושת אחיו הגדולים - אלי, הגדול ממנו בשנה וחצי, היום מאמן כדורגל; ליאת, בת 34, עורכת דין; ואנג'לה, 36, עוסקת בחינוך מיוחד. לזוג ביטון נולדה גם בת זקונים משותפת, שחף. "הם הקימו משפחה למופת", אומר שי.

את אביו הביולוגי מעולם לא הכיר. "רוב ילדותי, אבא היה חבר כנסת (מטעם חד"ש), עד בחירות 92' שהייתי בן 12. אבא תמיד הקדים את זמנו. אני זוכר בתור ילד, שאבא היה הראשון שנפגש עם ערפאת, כשעוד היה אסור. הוא עשה זאת מתוך אמונה אמיתית שאפשר להידבר עם אש"ף - מה שלימים קרה. אני זוכר כילד, שהרחוב מאוד כעס על הפגישה הזאת, ובבית, גם אמא וגם אבא אומרים לי: 'תדע לך ששלום עושים עם אויבים'. ניסו לעטוף אותנו בצמר גפן. ילדים צעקו לנו: 'אתם אוהבים ערבים'. אחרי הסכמי אוסלו, התפיסה של אבא השתנתה, והוא קצת איבד אמון בהליך המדיני. יש לו ראייה מאוד מפוקחת. כשהוא רואה הזדמנות לשנות ולהשפיע, הוא הולך ראשון. הוא מהפכן".

גם אמו הגיעה מבית פוליטי. אביה מרדכי פרוינד, נצר למשפחת האדמו"ר הלברשטם מצאנז, היה ניצול שואה והגיע לארץ באלטלנה. "כל המשפחה של סבא נספתה בשואה. הוא הגיע ארצה אחרי שבמשך כמה שנים הוא חיפש כילד, לבד, את הוריו באירופה. הוא הגיע לארץ כנער, התגייס ונלחם במלחמת העצמאות והיה פעיל פוליטית כל השנים. בהפגנת הרופאים הראשונה, אני רואה אדם עם הליכון שמחזיק שלט, ואני רואה שזה סבא. חיבקתי ונישקתי אותו. היום הוא בן 80 וממשיך להיות מעורב". הוא בחר להיקרא פרוינד ולא ביטון, כדי להמשיך את שם שושלת הסב.

אין ספק שאת להט המחאה ספג בבית. "חברי כנסת ופוליטיקאים תמיד היו בבית. תמיד התדפקו על הדלת שלנו גם אנשים שהיו צריכים עזרה. והיה גם חסר בית מבוגר שגר איתנו. אבא ואמא הקפידו שנוסיף לפני השם שלו את המילה 'מר', בשביל לתת לו כבוד. בתור ילדים זה אפילו קצת הפריע לנו. אני זוכר שהוא פעם פתח את המקרר ואמר 'מה זה? אין חלב?' וזה הכעיס אותי, שהוא גם גר אצלנו וגם מתלונן. רק לימים הבנתי עד כמה הוא בא ממצוקה קשה, שאפילו את החינוך הבסיסי, שלא אומרים דברים כאלו, לא היה לו".

איזה אבא צ'רלי?

"הוא אבא מאוד טוב. הוא אבא שמקשיב, שואל ומתעניין. אבא היה תמיד אישיות רצויה במעוז של מחנה יהודה. הייתי הולך איתו לשם גם בשביל סתם לעשות קניות, ותמיד היו קריאות: 'צ'רלי, מי זה הצהוב הזה איתך?' אז הוא תמיד היה מנפח את החזה ואומר: 'זה הבן שלי'. בבית היה הבדל בין אבא לאמא. אמא שהיתה מורה למתמטיקה בתיכון, היתה אמונה על החינוך, הלימודים. אצל אבא, בגלל שהוא גדל בחוסר, הכי חשוב היה לו שיהיה אוכל במקרר. עד היום, כשאנחנו באים, הוא פותח שולחן, שנרגיש שיש".

פרוינד כבר מורגל בתגובות של הלם ותדהמה כאשר הוא מספר שביטון הוא אביו. "אני נראה אנטיתזה לאבא שלי. תמיד מופתעים שאני הבן שלו. הרבה פעמים חושבים שאני פשוט מתבדח. כשמבינים שאני רציני אז מיד רוצים לדעת איך זה קרה, ואיך זה לגדול בבית כזה".

הקוריוז בסיפור שלך נובע מכך שאתה אשכנזי, ואבא נלחם באליטה האשכנזית. איך זה השפיע עליך?

"הקטע העדתי בבית לא בא ממקום גזעני, אלא ממקום שדרש שוויון. אבא יצא נגד הגזענות האשכנזית האליטיסטית ששלטה פה בממסד. לי יש יתרון בגלל זה: אני נראה פרוינד, אני נראה בדיוק כמו המסגרת האשכנזית שנגדה הוא נלחם, אז אני משתלב בה בקלות; מצד שני אני מצליח לראות מה שאותה אליטה אשכנזית לא רואה ולא מבינה, כי הם לא גדלו כמוני. היה לי נורא קל להזדהות עם אובמה כשהוא נבחר. הוא גדל עם אמא לבנה ואבא שחור. היה לי מאוד קל להתחבר למקום הזה של להבין איך הוא מצליח לראות את כל חלקי הפאזל".

ובכל זאת היית צריך להרחיק עד אשקלון, כדי לגעת ולהבין באמת משהו על קיפוח.

"זה נכון. ידעתי גם קודם מה זה קיפוח. אבל כשחווים משהו בכל החושים - זה אחרת".

מחבקים את אבא

גולדה מאיר אמרה על הפנתרים השחורים ש"הם לא נחמדים". על פרוינד אי אפשר להגיד את המשפט שנכנס לפנתיאון הציטוטים הישראלי. הוא גדל על כל הקלישאות ויודע לחקות את ה"אני מזו-עז-עת", מטבע לשון נוסף שנצרב על ידי מאיר בעקבות פגישה עם אביו של פרוינד וחבריו - הלא נחמדים. הפנתרים השחורים, יוצאי שכונת מוסררה בירושלים, הבעירו את הארץ במשך עשור והעלו לתודעה את בעיות העוני, הפערים בין עניים ועשירים והיחסים העדתיים.

בבחירות לכנסת ב-73' הם היו קרובים לעבור את אחוז החסימה בקולות בודדים. לאחר מכן, בשל סכסוכים ומאבקים בין החברים, התנועה התפצלה והתפרקה. ביטון, חבר לרק"ח וכיהן כחבר כנסת מטעם חד"ש משנת 77' ועד 92' (כשבסיום דרכו הפך לסיעת יחיד). גם כחבר כנסת נתפס כדמות צבעונית, מחוספסת ובעלת טמפרמנט סוער.

לפני ארבע שנים התראיין ביטון למוסף זה, לרגל הקמת תנועה חברתית חדשה על רקע ייאושו מהמחנה החברתי. סביבו התקבצו חבריו מהעבר לצד עולים חדשים ופעילי שמאל ערבים ויהודים. "לאשתי ולי יש שני בנים מנישואים קודמים", נתן באותה כתבה דוגמה לגזענות הקיימת בחברה, "זה אשכנזי בהיר למהדרין וזה פרענק שחור למהדרין - זה שי פרוינד וזה אלי ביטון. שניהם גדלו באותו בית, למדו באותו בית ספר יסודי, אותה כיתה, אותם ציונים. כשהגיעו לתיכון הראל במבשרת, שי התקבל ואלי לא. אמרתי למנהל החדש שיביא נימוקים, שיסביר. כלום. לא מקבל. נכנסתי אליו לבית הספר ועשיתי לו חגיגה שהוא לא ישכח בחיים. כל מה שהיה לו במשרד השמדתי, קרעתי מכתבים, הפכתי כיסאות, זרקתי מפתחות".

אבא היה עושה-צרות די רציני, לא?

פרוינד: "אמא שלי לפעמים אומרת שהוא כמו ילד קטן. הוא לא תמיד מכיר את המושג פוליטיקלי-קורקט. לפעמים זה לטובתו לפעמים לרעתו. הוא מאוד אוהב לצטט את אבא שלו, שאמר לו שהוא יסבול כל החיים שלו".

יחסית לאביו, אין ספק שפרוינד מתון וחייכן. "מאבק זה לא משהו נחמד", הוא אומר, "השאלה באיזה כלים אתה משתמש, מבחינתי, כל עוד הכלים לגיטימיים, גם אם נושקים לקצה, זה בסדר".

אתה מתייעץ עם אבא, מיישם לקחים של אותו מאבק שהוא ניהל?

"אנחנו חיינו בבית את הלקחים של אותו מאבק. בזמנו, כאשר ויקי קנפו התחילה את המאבק שלה, אבא רצה לעזור לה. היא לא רצתה כל כך. הוא רצה לתרום, הרי היו כל כך הרבה לקחים מהמאבק של הפנתרים, אבל היא הרגישה שזו הבמה שלה. לזכות מובילי המאבק היום, אני חייב לומר שהם ממש מחבקים אותו. וזה חיבוק הדדי. הם רוצים ללמוד את הלקח, לקבל את הטיפים שלו, את הפרספקטיבה".

מה הלקחים שלמדת ממנו?

"הדבר הראשון והכי חשוב, שכל מאבק זה משהו ארוך. הדבר השני הוא נושא האחדות. למדתי מאבא שהפרד ומשול זו השיטה הכי טובה לפרק מאבקים. אני חושב שמאבק רוטשילד ומאבק הרופאים צריכים לשלב ידיים - ועושים את זה. במאבק חברתי מכניסים הכל לסל. מאבק רוטשילד הוא בהכרח קשור למאבק הרופאים. ומאבק הרופאים קשור למאבק רוטשילד. גם רופא לא יכול לקנות דירה".

מאבק הרופאים מסתמן ככאוטי. המתמחים מביעים את עמדתם בנפרד מההסתדרות הרפואית (הר"י), וגם לסטאז'רים יש מה להגיד. האם ההתפצלות הזאת לא מחלישה את ציבור הרופאים?

"הגוף שמייצג את הרופאים זה ההסתדרות הרפואית. אבל זכותם של המתמחים ליצור גוף שישמר את האינטרסים שלהם ויפעל כמנוף על ההסתדרות הרפואית. זה לגיטימי. ולכן אני לא רואה בזה פילוג או התפוררות של הארגון".

התנהלות המתמחים, כולל מאות מכתבי הפיטורים שהגישו, זכתה לביקורת מצד יו"ר הר"י, ד"ר ליאוניד אידלמן, ומבכירים נוספים המנהלים את המשא ומתן בשם הרופאים. לא נגרם כאן נזק?

"אנחנו הסטאז'רים, מביעים תמיכה במתמחים. מבחינת הר"י, הגשת התפטרות זה צעד קיצוני. גם שביתת רעב זה צעד קיצוני. אני באופן אישי מבין מה גורם למתמחה להתפטר. מחאת המתמחים לא התחילה כי עמד שם איזה יחצ"ן ואמר 'עכשיו זה הזמן'. מחאת המתמחים התחילה באופן ספונטני, כי הקשיים הם בלתי נסבלים. קשה מאוד להפריד את המצוקה מהמחאה. זה לבוא ולהגיד עד כאן".

* * *

בתחילת השבוע הגיע המתח בין הרופאים למערכת הבריאות לשיאו. ביום ראשון השביתה ההסתדרות הרפואית את כלל בתי החולים הציבוריים ואת המרפאות של שירותי בריאות כללית. במקביל, יצא מנכ"ל משרד הבריאות, רוני גמזו, נגד המתמחים שהגישו מכתבי התפטרות ודרש לקבל את שמותיהם.

פרוינד, לאחר תורנות הלילה מתקשה להירדם. היו לו נקיפות מצפון. אם, שבנה החייל נפצע בתאונת דרכים רצתה לדבר עמו, לשמוע על בדיקת הסי-טי שעבר בנה, אבל לפרוינד לא היה זמן. "כשראיתי אותה באה מולי, המחשבה שעברה לי בראש היתה 'אל תבזבז עליה זמן'. הייתי צריך לשלוח תרבית עבור חולה במצוקה נשימתית קשה. בתוך-תוכי, מאוד רציתי לחייך אליה ולהסביר לה את המצב של בנה. אבל כשאתה עייף מאוד, כשיש עוד דברים דחופים לעשות, ואין עוד רופאים - אתה לא נחמד. גם אני, לצערי, יכול להיות לא נחמד".*

estia@haaretz.co.il



הפגנת רופאים


עם אבא צ'רלי ביטון ואמא רלי פרוינד. הוא אבא פולני אמיתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו