בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | חוק ההתמדה

את רוב הדברים בעולם אתה לומד להעריך הרבה יותר כשאתה עלול לאבד אותם. כמו את החיים, למשל

3תגובות

"כולם רוצים לחיות" כתב חנוך לוין במחזהו הנושא את השם הזה, ולראיה הוא מדגים את רצון החיים דרך שורה של גיבורים המוכנים להקריב את כבודם העצמי, את עקרונותיהם ובעיקר את יקיריהם כדי להאריך את חייהם בכל תנאי. אצל לוין הדיון במוות הוא עיסוק במשמעות החיים, משום שאין בעיניו דרך טובה יותר להתייחס למה שיש אלא באופן בדיעבדי, דרך אובדנו. גם "אשכבה", המחזה שהספיק לכתוב ולביים כשכבר נטה למות ממחלת הסרטן, עוסק מראשיתו ועד סופו במוות. הייתי בבכורה של "אשכבה" בקאמרי בצהרי יום שישי אחד ב-99'. לוין, שעלה על הבמה להשתחוויה, היה כבר רזה מאוד. כתיבת המחזה רב ההוד ובימויו לכדי הצגה בעלת איכויות סוריאליסטיות היו הדרכים שבהן בחר להתמודד עם בשורת מותו הקרב.

לאנשים בריאים קל הרבה יותר לקבל החלטות לגבי האופן שבו הם רוצים שיסתיימו חייהם. לא פעם אנחנו מתבוננים משתאים למראה אנשים שנדמה כי שלל מחלותיהם כבר כירסמו בהם ועדיין הם נאבקים מאבק איתנים כדי להמשיך במה שלנו, מהצד, נראה כמו חיים שלא שווה לחיות אותם. "אשה תאבת חיים", כתבנו אחי ואני על מצבתה של אמי והתכוונו לכך, ובמובן החיובי ביותר שאפשר לפרש את הדברים. גם כשהיתה מונשמת על ידי ריאת ברזל, לאחר ארבע שנים שבהן לא יכלה לנשום ולו נשימה אחת ללא עזרת מכל חמצן, גם לאחר אשפוז של חצי שנה בבית חולים גריאטרי שיקומי, לא הפסיקה אמי לתכנן את חייה העתידיים, לפתור תשבצי היגיון כדי לעקוב בעצמה אחרי רמת החמצן בדמה ובמוחה, לקרוא רומנים רומנטיים ולהעלות רעיונות איך תוכל לנהל חיים עצמאיים כשתחזור לביתה מבלי ליפול לעול על בני משפחתה. כך קרה שבעיצומם של ימי השבעה התקשר אל ביתה איש שירות כדי להודיע שהקלנועית שהזמינה כבר מוכנה.

"את רוצה לחיות?" שאל אחי את אמי שבוע לפני שנפטרה. כשצינור ההנשמה התקוע בגרונה איננו מאפשר לה לדבר נאלצה אמי להסתפק בהנהון נמרץ, שדמעה בודדה מעינה השמאלית הוסיפה לו משנה תוקף. "אם ככה, אז נעזור לך להמשיך לחיות", אמר צביקה, שעם כל גאונותו עדיין לא הצליח להמציא תרופה כנגד המוות. מותה של אמי, ארבע שנים לאחר המועד שקבע לו הרופא האופטימי ביותר, בא עלינו בהפתעה גמורה. המוות ממש לא הלם אותה.

מהיום שאני זוכרת את עצמי היה אבי עסוק בפחדיו מהמוות, אולי משום שמשפחתו הענפה נספתה בשואה. אלה כמדומה רק התחזקו לאחר שנולדו נכדיו. "הלוואי, הלוואי שאזכה להיות בבר מצווה שלו", אמר אבי בברית המילה של נכדו הבכור. כשנולדו נכדיו האחרים השתנתה המנטרה במקצת. "לכיתה א' שלו בטוח שכבר לא אזכה להגיע", אמר כשנולד הנכד השני (אבי נפטר כשהוא היה בן 17 וחצי), "נו, לברית שלהם כבר לא אגיע", אמר כשסיפרתי לו שאני נושאת תאומים (הוא נפטר יום אחד לפני יום הולדתם ה-12). אבל דווקא מהרגע שבו חלה באמת, כשהיה בן מעל 70, פיתח לפתע תאוות חיים יוצאת דופן. לאחר שעבר מעל עשרה אירועים מוחיים, בעודו שלוד כולו, כשמכל משפחתו זיהה אך ורק אותי ואת בני הבכור, בעוד הרופאה הצעירה בבית החולים התרעמה על כי סירבתי לניתוח כריתה ברגלו הימנית, בשלב שבו עבר סופית לדבר אך ורק ביידיש ובהונגרית, עדיין נאחז אבי בחיים בכל כוחו.

הפחד למות באופן שבו מת אבי, לאחר גסיסה ארוכה כשהוא הולך ומאבד צלם אנוש, רודף מאז אותי ואת אחי, שמאז מות הורינו עוסק גם במחקר דרכים לשפר את בריאות הגוף והנפש. לא שזה עניין חדש אצלו. כשהייתי בת עשר והוא היה בן 14, רצה צביקה להחתים אותי על הסכם שלפיו אסייע לו להתאבד אם יחלה במחלה ממארת או יגיע למצב שבו לא יוכל לטפל בעצמו.

"השאלה היא לא להיות או לא להיות אלא איך להיות", אומרת הגיבורה, המגולמת על ידי ענת וקסמן, בהצגה הנפלאה "סוף טוב" שכתבה ענת גוב וביימה (להפליא!) חברתה עדנה מזי"א. וקסמן, כפי שיודעים כל מי שקראו עיתונים בחודשים האחרונים, משחקת בעצם את בת דמותה של גוב שחלתה בסרטן לפני כמה שנים והחליטה שאיננה מוכנה לקבל סוג מסוים של טיפול שפירושו, בעיניה, הארכת החיים במחיר הארכת הסבל ואובדן איכותם. צריך להיות מוכשרת כמו גוב כדי להפוך את מחלת הסרטן ואת המחלקה האונקולוגית לקברט מוזיקלי משעשע כל כך ועל כן גם כואב שבעתיים.

המחלקה האונקולוגית, על פי גוב, היא המקום היחיד בעולם שבו בשום פנים ואופן אסור לדבר על המוות. זהרירה חריפאי, שגילמה את אשת בונה ארונות הקבורה ב"אשכבה" של לוין, מגלמת את אחת המאושפזות אצל גוב. היא נוזפת בגיבורה על כך שהיא מעזה להזכיר בבית התלוי דווקא את החבל. אבל המוות הקרב הוא זה שמדגיש כאן את חשיבות החיים, ובכך גדולתה של ההצגה הזאת, שעל אף ובגלל הנושא שלה דווקא מעוררת את הרצון להמשיך לחיות. כשעלתה גוב על הבמה בסוף הפרמיירה, יפה להפליא בשמלתה השחורה הארוכה, התחשק לי לעלות אחריה, לאחוז בעקביה ולצעוק לה: "תמשיכי לחיות, בכל מחיר, אם לא בשבילך, לפחות בשבילי, בשבילנו", אלא שנזכרתי שאין לי שום זכות כזאת.

neril@haaretz.co.il



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו