בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות שם

אסירה משוחררת וסלבריטי בהתהוות, טלי פחימה השתחררה מהכלא הישר למסיבות שמאל, סימפוזיונים וראיונות בתקשורת הבינלאומית. ורד לי ליוותה אותה בשבוע ראשון על אזרחי

תגובות

את יום שחרורה מהכלא חתמה טלי פחימה במסיבה פרטית שנערכה לכבודה, בשעות הערב, על ידי פעילי השמאל שליוו אותה מרגע עלייתה לכותרות. הבית הקטן בצפון תל אביב המה אנשים נרגשים שהשיקו כוסות יין ובאו לחבק, לנשק ולגעת מקרוב בפחימה. לרגע נראה המקום כמו מטה רוגש של מערכת בחירות - מסך מחשב מחובר לאינטרנט הציג עדכונים תכופים על פחימה, הטלוויזיה שבלב החדר שידרה כתבות על השחרור מהכלא, שגרפו מחיאות כפיים וקריאות שמחה, מצלמות הבזיקו. כל כמה רגעים נקטעה השיחה של פחימה עם תומך נרגש, ולאוזנה הוצמד טלפון בלוויית לחישה: "טלי, רוצים לראיין אותך מ'גרדיאן'", "טלי, שיחה מ'דיילי טלגרף'", "טלי, זה מהטלוויזיה הירדנית, מה להגיד?"

פחימה מחייכת בהפתעה, לפעמים חוזרת בהשתאות על שם גוף התקשורת הבינלאומי שמתעניין בה, בתוספת "וואללה" ומתמסרת לראיונות. אט-אט מתרחב מעגל האוהדים וניכר שפחימה לא מכירה את כולם, אבל לכל אדם בחדר חשוב לבוא להציג את עצמו, ללחוץ את ידה ולהשיג את "הרגע פחימה" שלו, הרגע שבו הוא הפך לתומך נלהב שלה.

היא קוטעת את ההמולה כדי להגיד דברי תודה לאנשים היקרים ללבה: עו"ד סמדר בר נתן, יעל לרר, ג'וליאנו מר ח'מיס ובתו - מילאי בת השש. "התמונה שלך האירה את התא שלי", פחימה אומרת למילאי. "דיברתי היום עם זכרייה זביידי", מחייך מר ח'מיס, "ואני חייב לומר לך טלי, שלא הייתי מודע לעומק ההשפעה שלך על מחנה הפליטים ג'נין - נערכה לכבודך חגיגה גדולה בלב המחנה, בכיכר, ואפילו נורו באוויר יריות כבוד לכבודך, כבוד השמור לאסירים פלסטינים משוחררים". פחימה צוחקת: "אתה יודע ג'ול, מה שאני לא מבינה זה איך השב"כ עוד לא עצר אותך עד היום, איך זה שאתה לא בכלא?" כולם צוחקים, ומילאי הקטנה אומרת ברצינות תהומית, "כולנו ניכנס לכלא".

אני סלב פוליטי

ביום רביעי, 3 בינואר, השתחררה פחימה מכלא נווה תרצה לאחר 877 ימים, או על פי הספירה של ארגוני השמאל הרדיקלי - לאחר שנתיים, חמישה חודשים ו-26 ימים. במסגרת עסקת טיעון שנרקמה הוחלט על ניכוי שליש ממאסרה, ובתנאי שתודה בכמה עבירות.

ביום חמישי בערב הגיעה עם חברים למסעדה תל-אביבית הומה, מעוז גיי-פרנדלי של השמאל החברתי התל-אביבי, שמאכלס מדי ערב מוסיקאים, עיתונאים ואמנים. באותו ערב, למשל, נמצאו שם המוסיקאים שלומי שבן ויהודית רביץ ומרבית אנשי "כביש 40" - העיתון החברתי-סביבתי של מצפה רמון.

המבטים מתמקדים בפחימה, שיושבת עם כמה חברים. הבליינים התל-אביבים מתרגשים מנוכחותה, מתקרבים אליה בהערצה, מתבלבלים במלותיהם, מביעים תמיכה. צלם פפרצי של עיתון "רייטינג", שאורב לה ביציאה ומתעד אותה, מאשר סופית - האסירה הביטחונית המשוחררת הופכת לסלבריטאית. הבחורה שהואשמה בבגידה ועוררה גל שנאה, שאזכור שמה מייצר אדוות עד היום, עשויה למצוא את עצמה בעוד רגע ברשימת הרווקות הנחשקות של העיר.

ביום שישי היא ביאפא - חנות ספרים ובית קפה עברי-ערבי ביפו. נוכחותה מתקבלת בטבעיות. מדי פעם מתקרב מישהו לשולחנה, לוחץ את ידה ומברך אותה על עמידתה. במכולת הסמוכה הריטואל חוזר על עצמו.

איך את מפשרת בין פחימה בעיני הימין - בוגדת שנואה, לפחימה של השמאל - אייקון של לוחמת חירות?

"אני מנסה לא להתעסק בזה. בינתיים עוד לא קיבלתי תגובות קשות ברחוב אלא ההיפך, המון חום ואהדה. אבל אני יודעת שעוד יהיו תגובות לא פשוטות אלי, וזה בסדר, אני אתמודד. אני חושבת שהציבור הבין שהשב"כ תפר לי תיק. הציבור ראה שכתב האישום התאדה והוא מגוחך ומוגזם. ואני אגיד לך עוד משהו: בשנתיים וחצי האחרונות, כשאני הייתי בכלא, משהו בציבור השתנה - העם לא כל כך מאמין במוסדות. אנשים כבר יודעים שמה שאומרים להם היום בחדשות זו לא בהכרח האמת. הם רואים התנהלות של משטרה בחקירות, התנהלות של שירות בתי הסוהר והממשלה, ומבינים שלא מספרים להם אמת. לגבי השמאל, אני שמחה וגאה שמכנים אותי לוחמת חירות, זה מחמיא לי ואת האהדה הזאת אני אנתב לעשייה".

איך את מסבירה את החיבוק החם של השמאל?

"השמאל שמחבק אותי יודע שמה שקרה לי יכול לקרות להם. השב"כ חוקר אנשי שמאל מאז ומתמיד. חוטפים אותם מציקים להם ומתנכלים להם, זה לא חדש. השמאל הבין שכל אחד מהם יכול להיות טלי פחימה הבאה, ושבמקום הזה נמצאת הסכנה לחברה הישראלית ולדמוקרטיה".

מה הקשר בינך לבין זכרייה זביידי, מפקד גדודי אל אקצה?

"חברות אמיצה. חברות שהמיסה חומות".

ומה דעתך על הרומן שמייחסים לכם?

"תביני, בג'נין אין מקום לפאן, אין מקום לבילויים, אין מקום לחיים. כשאת בג'נין את לא חושבת על אהבה. ג'נין מתבוססת בעוני מחפיר, בהישרדות, במלחמה, במאבק. כשאת שם קשה להשתחרר מהמראות, מריח המוות באוויר, מהפחד של הילדים. בג'נין אהבה היא מותרות. למי יש זמן לזה?

"אבל אני יכולה להבין איך מפה, מישראל, מחברה שיכולה להמשיך לחיות את חייה בנוחות למרות הכיבוש, מדברים במושגים של רומן ואהבה. ואת יודעת מה? למרות הכול, זה שולי בעיני - ההכפשה כאילו הייתי מאהבת של זביידי. יותר חמור בעיני שטענו שהייתי מעורבת בתכנון פיגוע, שטענו שרציתי להעביר מטען. שהעלילו עלי שאני מחבלת. זו כבר התרת דם".

נאסר עלייך לצאת מהארץ וליצור קשר עם זביידי. תסעי לג'נין בכל זאת?

"אני לא יכולה להפר את תנאי השחרור, אבל אני אעתיק את המאבק לפה. אפשר לשנות את המציאות גם מכאן. יש אחרים שיכולים לנסוע לג'נין". היא צוחקת. "אני מאוד מתגעגעת וקשה לי עם העובדה שאני לא יכולה לדבר אתו, אבל אני בלבם והם בלבי".

ואחרי השליש?

"אסור לי להיכנס לשם במשך שלוש שנים. מי יודע, אולי יהיה שלום ונוכל כולנו להיכנס בלי מחסומים ועניינים והגבלות. היום אני כבר מודעת לעניין השב"כ, ואם אצטרך אני אעתור דרך בית המשפט. אבל אולי אני אשכנע את זביידי לבוא לביקור? מה את אומרת, השב"כ ייתן לו אישור כניסה?"

מרגע יציאתה של פחימה מהכלא היא עובדת, כאילו לא זקוקה לרגע לעצמה, לעכל את המעבר מהסגר לחופש. בתחילת השבוע השתתפה כבר בשני כנסים, אחד בנושא "בג"ץ - הסיכולים הממוקדים", ושני שכותרתו "אסירים ביטחוניים, או פוליטיים".

מה את מתכוונת לעשות בזמן הקרוב?

"אני מתכוונת כבר בימים אלה לחבור לארגונים ולעמותות שמאל כדי לפעול לשינוי דעת הקהל הישראלית בנוגע לחיסולים הממוקדים, ולערער על החלטת בית המשפט העליון בנושא. אני רוצה להצטרף לתיאטרון החופש של ג'וליאנו, שפועל בג'נין. אני אעבוד מכאן בכל מה שקשור לגיוס כספים, ואני רוצה לארגן כנסים ויעוץ משפטי לאסירים ביטחוניים ולגרום לפתיחה של חקירה בנושא חיסולו של אבו חליפה".

רגע לפני שאת מארגנת כנסים ומקימה ועדות חקירה, איפה את הולכת לגור?

"כרגע אני אצל חברים ביפו. בקרוב מאוד אשכור דירה. אין לי צרכים אישיים".

ועתיד אישי יש לך?

"זה פרטי".

למה את בורחת מהמקום האישי?

"ברור שכולנו מונעים מעניין אישי, אבל אני מרגישה שהחיים הפרטיים זזים הצדה, כי אני מפנה את כל היום להתעסקות הזאת. אין פאן. לפני כשנתיים וחצי נעצרתי במחסום בדיוק כשניסיתי להיכנס לטול כרם. קבוצה של מסתערבים הסתערה עלי וצעקה 'ג'יש ג'יש, צבא צבא' ועצרה אותי, והובלתי לחקירת שב"כ ולמאסר. מבחינתי יצאתי עכשיו מהכלא, ואני ממשיכה מאותה נקודה שבה עצרו אותי. אני עומדת עכשיו בכניסה, בפתח של החברה הישראלית, וממשיכה את מה שאני צריכה לעשות".

את חושבת לפעמים על הדרך שעשית?

"אני לא מסתכלת ומתבוננת ושואלת את עצמי מאיפה באתי ואיפה אני נמצאת עכשיו. אני לא אדם כזה. אין לי את זה. מבחינתי קורים לאנשים תהליכים בחיים, זה טבעי, לא צריך לתהות על זה. יש את הקדימה. אני לא מסתכלת אחורה, רק קדימה".

אתם בעצמכם ערבים

מסעה של פחימה מהדרום וממחוזות הימין, לתל אביב וללב השמאל הרדיקלי, נשאר לא מפוענח. פחימה, שבחודש הבא ימלאו לה 31, נולדה בקרית גת למשפחה מזרחית מסורתית. "עד היום אני מסורתית", היא מדגישה, "אני מאוד אוהבת את המסורת היהודית, את האמונה והחגים". פחימה היא האמצעית בין שלוש אחיות. הוריה התגרשו כשהיתה בת שבע.

"אבי היה נרקומן", היא אומרת. "גדלתי בבית חד הורי, עם אמא שהיתה צריכה לפרנס אותנו ולעבוד במשק בית. אבל למה זה חשוב", שוב היא עוצרת, מעדיפה תמיד את הפוליטי על האישי. "זה לא חשוב, זה לא מה שהביא אותי לג'נין", היא אומרת, ואז מסכימה לספר שלמדה בבית ספר ואחר כך בפנימייה, ושירתה בצבא כפקידת רס"ר ואחר כך כמש"קית רס"ר בחיל התובלה. עם סיום שירותה הצבאי היתה על הקו תל אביב-ניו יורק, כשנסעה להתארח אצל אחותה, המתגוררת שם.

היית ילדה פוליטית?

"לא, ממש לא. זה היה רחוק ממני. גדלתי בבית שהיה עסוק בהישרדות. לא התעסקתי באידיאולוגיה או בשאיפות לשנות את העולם, לא היה לי פנאי לזה. עיסוק פוליטי היה בגדר מותרות בבית שבו גדלתי. צריך להביא אוכל, לגדל ילדים, אין פנאי למחשבות כאלה".

בגיל 23 הגיעה לתל אביב. "עבדתי בשתי עבודות תקופה ארוכה", היא אומרת. "עבדתי כפקידה במשרד עורכי דין עד ארבע, ובחמש כבר הייתי ממלצרת. אחר כך התקדמתי בעבודה, התחלתי לנהל את המשרד וכבר לא הייתי צריכה עבודה נוספת. הייתי שאפתנית. רציתי להתקדם.

"הגעתי לתל אביב בלי כלום. נכנסתי לדירה ריקה ואמרתי בלב: לפה ייכנסו רק דברים חדשים. שאפתי לחסוך ללימודי משפטים, כי הוקסמתי מהתחום הזה, ודי הלך לי, החזקתי דירה לבד. היו לי חיים טובים. חיי נוחות עם אפשרות שהמקום הרגשי, שהיה עמוס בילדות ובבגרות, יתפנה לאפיקים חדשים".

אלא שבאותה שנה פרצה האינתיפאדה השנייה, מחבלים מתאבדים החלו להתפוצץ ברחובות, וטלי פחימה התחילה להיות פוליטית. "הרגשתי שהפחד משתק. זה השפיע עלי מאוד והיה לי קשה עם האווירה. אני גדלתי בבית ימני שדיברו בו בערבית, סבתא שלי היתה צופה בשידורים בערבית והתרבות היתה ערבית, אבל שנאנו ערבים. פחדנו מהם. התגובה שלי לפיגועים היתה נקמנית - רציתי שאלוהים יחסל את הערבים.

"הסתכלתי אז על הכול בעיניים של תומכת ימין טיפוסית. הורגים לנו, נהרוג להם, וכך הלאה. אבל משהו קרה בחיים שלי. הרגשתי שהמציאות חודרת לי לחיים. במשרד נחשפתי לנושא של זכויות אדם, ואחרי העבודה הייתי באה הביתה ובולעת שידורי אקטואליה. זה היה רגע שבו התחלתי לשאול שאלות כדי לנסות להבין למה אנשים עושים מעשה מפלצתי כזה. לא הבנתי למה בן אדם מתייחס ככה לחיים שלו, למה הוא מוותר על החיים שלו, למה הם אפסיים כל כך? זה לא נתפס.

"פה התחיל התהליך מבחינתי. מהמקום שהתעניינתי כבר לא ברמה של שמאל או ימין, אלא ברמה האנושית. התחלתי להרגיש שאין לי מידע מערוצי הטלוויזיה, שלמעשה אני לא מצליחה ללמוד כלום על האנשים. עברתי לאינטרנט, לאתרים של ארגוני שמאל ושל פלסטינים. זה היה קשה, חשבתי שמה שאני רואה שם בטח מפוברק, כי אנחנו לא יורים בילדים".

דמעות בדמעות תנין

פחימה החלה ללכת לכנסים של ארגוני שמאל חברתיים ובו-בזמן, באינטרנט, להתוודע אישית לפלסטינים. ב-ynet קראה כתבה של עלי וואקד על זכרייה זביידי. סיפור חייו - פעיל תיאטרון בגיל 14, מפקד גדודי אל אקצה ומות אמו ואחיו בידי חיילי צה"ל - נגע ללבה.

פחימה התקשרה לעלי וואקד, ואמרה לו שהיא רוצה לדבר עם זביידי. "תוך חמש דקות הוא היה על הקו. הייתי בשוק. מרוב פחד חשבתי שהטלפון יתפוצץ. אבל הוא היה נחמד. הוא דיבר עברית יפה, הוא היה מצחיק, נעים".

השיחות עם זביידי הפכו תכופות. "דיברנו ארוכות במשך כמה חודשים. אף אחד לא ידע, כי מה אני אגיד לאנשים? 'אני בטלפון עם מפקד גדודי אל אקצה?'". פחימה ביקשה מזביידי לבוא לבקר במחנה. "פחדתי מאוד, רעדתי מפחד. ראיתי אותו לראשונה, הסתכלתי לו בעיניים והיתה לי תחושה שיהיה בסדר. הוא היה מאוד נרגש ובהלם שהגעתי, ולחץ לי את היד. הוא אמר לי 'טלי, את לא נורמלית. לא האמנתי שתבואי'.

"הסתובבנו וראיתי את ההרס של חומת מגן, את החורבן, העוני, הילדים המשוטטים. ראיתי את מה שאנחנו עושים והרגשתי בושה".

כעבור זמן ניסה צה"ל להתנקש בזביידי, שנפצע. פחימה החליטה לצאת לתקשורת. בראיון ל"העיר" גוללה את הקשר שנרקם ביניהם, והצהירה שאם יימשכו ניסיונות החיסול היא תשמש לו מגן אנושי. הכתבה התפרסמה ביום שישי. ביום ראשון פוטרה פחימה מעבודתה. "לא האמנתי שיפטרו אותי על כזה דבר", היא אומרת. "זו הפעם הראשונה שנתתי לאירועי הסביבה להכאיב לי, וגם האחרונה. אבל אז זה כאב. הרגשתי שהסביבה שלי משתנה. יוצאת נגדי. קצב האירועים לא היה בשליטתי, אמא שלי נבהלה מהחשיפה ועוד לא עמדה ממש מאחורי. הרגשתי מאוד לבד".

פחימה הושפעה מסרטו של ג'וליאנו מר ח'מיס, "הילדים של ארנה", והחליטה לעבוד עם ילדי ג'נין. היא חזרה למחנה ושהתה בו במהלך המבצע הצבאי "דמעות תנין" במאי 2004. "אנשים סיפרו לי בחלחלה שהצבא והשב"כ עברו מבית לבית ואמרו - איפה טלי פחימה השרמוטה, באיזה מיטה היא מסתובבת? הם התביישו ונדהמו שככה מדברים אצלנו על נשים. זה גם היה הניסיון הראשון לרמוז על רומן ולעורר הדים בנושא".

השב"כ ביקש מפחימה להגיע למחסום סאלם. "הגעתי, ותוך שניות הגיע צבא שלם, סגרו את השער והקיפו אותי עם ג'יפים. הגיעו מהצד הפלסטיני, נציגי או"ם, ושלחו אלי רובוט. החיילים דיברו אלי במגאפון.

"הייתי עם שקית והם ביקשו שאני ארים אותה. הבנתי שהם מפחדים שבאתי לפוצץ אותם. נעלבתי שמישהו חושב שאני רוצה להרוג אותו. הם ניהלו אתי משא ומתן וביקשו שארים את החולצה. סירבתי, הייתי מוקפת מלא גברים. ביקשו שאכנס לג'יפ ואתפשט שם. לא הסכמתי. בסוף הם שלחו חיילת שבאה ובדקה וראתה שאני לא נושאת חומר נפץ.

"שבוע לפני שנעצרתי התקשר אלי חוקר והזמין אותי לשיחה. שאלתי אם זה פורמלי והוא אמר שלא. אמרתי 'אין על מה לדבר'. כעבור שבוע נעצרתי. חקירת השב"כ נמשכה חודש. הייתי אזוקה לכיסא לפרקי זמן ארוכים, האור בחדר המבודד שבו הייתי עצורה דלק 24 שעות. החוקרים קראו לי טרוריסטית ומחבלת ואמרו לי שיהפכו אותי ליהודייה טובה. הייתי צינית, זה מה ששמר עלי. הם עשו הכול כדי לשבור אותי, ובאיזו עוצמה. היה עניין של הטרדה מינית - ישבתי אזוקה וחוקר התקרב אלי בפיסוק רחב, ונגע בי. זה היה מבעית. מקפיא ממש.

"פעם הם הביאו לי מתנה ארוזה. חשבתי שזה שוקולד, פתחתי ומצאתי בדיקת הריון. הוא שאל אם אני אקרא לילד שלי מוחמד ואם הוא יהיה מחבל קטן. אמרתי - למה מחבל קטן? הוא יהיה מחבל גדול. לא התרגשתי, אמרתי לעצמי ולהם שהם תחנה בדרך, ויהיה בית משפט בהמשך. לא תיארתי לעצמי שיעזו להטיל עלי מעצר מנהלי".

לא נשברת, לא נפגעת?

"לא. אני יודעת שלא מכרתי את הנשמה שלי לשב"כ. למרות כל הלחץ שהיה מסביבי היה חשוב לי להיות בסדר עם עצמי".

והמחיר האישי לא כואב?

"זה מחיר שאני תמיד אשלם, וזה בסדר גמור מבחינתי. אני שלמה עם זה. מה שכן כואב לי ברמה האישית, זו ההרשעה שלי בכתב האישום על עבירות של פגיעה בביטחון המדינה".

אבל ברמה הציבורית זה מחזק את הביוגרפיה שלך כלוחמת החירות.

"עזבי את זה, אני מדברת ברמה האישית. זה כואב. קשה לי לחיות עם זה, ואני צריכה לחיות עם זה יום-יום. נכון שכתב האישום הוגדר גם בעיתונות 'כהר שהוליד עכבר', אבל אני, כאזרחית שמכבדת את בית המשפט, מרגישה שזו הרשעה שאני נושאת עם עצמי. הכלא הוא אמצעי ענישה, אבל זה לא היה הקושי האמיתי".

העץ לא נופל רחוק

במכונית, בדרך לקרית גת, משהו מתרכך באיפוק שלה, והיא מודה: "מה שהיה הכי קשה לי זה המחיר הכבד שהמשפחה שלי שילמה. היה קשה לי לראות את אמא שלי סופגת קללות ושאומרים לה שהבת שלה מחבלת. אבל גם אם הייתי יודעת מראש שזה יפגע בהם הייתי עושה את זה".

"כאן גר אבא שלי", היא מצביעה על בית, ובמרחק שלושה בתים היא מצביעה על בית אמה. אווירת ערב שבת עוטפת את השכונה. כולם מסוגרים בבתים. גשם חזק ניתך. "העדפתי לבוא לפה בסופשבוע ולנוח", היא אומרת.

שרה לחיאני, אמה של פחימה, פותחת את הדלת בחיוך חם. אחותה של טלי, דקלה בת ה-28, עורכת את השולחן שבמרכז הסלון לארוחה משפחתית ראשונה מאז השחרור. אווירה של רוגע אופפת את הבית, אבל לא של שמחה. שובה של טלי מרגש אותן, אבל הן שומרות על איפוק, מנסות לעכל את נוכחותה.

גם פה הטלפון מצלצל בתדירות ולפחימה מועברות שיחות מאסירות נווה תרצה, שמתקשרות לברך ולהתעניין בשלומה. "האסירות מאוד העריכו אותי", היא אומרת. "בהתחלה באמת גידפו והיו קללות, אבל אחר כך הן הכירו והעריכו אותי על המאבק בשב"ס. גם הייתי מנסחת להן מכתבים, ולפעמים מנסה לרתום אותן לעתירות נגד שב"ס, אבל הן פחדו להיפגע. להן אין את הגב של השמאל הישראלי שבא ומפגין מחוץ לכלא, ומגיש עתירות עד ששב"ס מתקפל. אלה נשים עזובות, בודדות וחלשות".

פחימה מעשנת ושמה דיסק בערבית, "זה מהכלא", היא צוחקת. "כל האסירות שומעות שם מוסיקה ערבית". כשהיא נשאלת על הקושי לרצות עונש מאסר, היא מאמצת את תדמית לוחמת החירות: "אני לא מבינה למה כולם חושבים שכלא זה סיוט. קיבלתי את הכלא, קיבלתי את זה שאני במאסר. לא היה לי קשה מהבחינה הזאת".

בכלא פחימה העתיקה את מאבקה לשירות בתי הסוהר. "הייתי בבידוד תשעה חודשים. שמו אותי לבד בתא, עם שעתיים יציאה לחצר, ואסרו עלי לדבר עם אסירות. אז עתרתי לבג"ץ בנושא והם התקפלו. שירות בתי הסוהר התייחס אלי כאילו הם מחזיקים את אשתו של בן לאדן. הם היו מושפעים מהפרסומים. הם כל הזמן התנכלו לי. סוהרים היו מתנהגים אלי בצורה לא יפה, מציקים. רק הייתי אומרת מלה, זה כבר היה ענישה. הייתי במקום של כוננות כי הם כל הזמן בלשו אחרי וניסו להפעיל מש"תפים".

באמת אמרת "אטבח אל יהוד"?

"אמרתי את זה. הייתי בתקופה רעה. באותו שבוע מת חבר שהכרתי, וכעבור כמה ימים אבו חליפה, הסגן של זביידי, נהרג מטיל על ידי צה"ל. הם באו וסיפרו לי את זה בכוונה, בעקיצה. המוות שלו כאב לי. רציתי להגיד אטבח אל שב"ס, ויצא אל יהוד. ולמחרת אני רואה שזה מתנוסס בכותרות עיתונים".

"אנשים פה שואלים אם טלי מחפשת פרסום", אומרת אמה, שרה לחיאני, "אבל הבת שלי לא חיפשה פרסום בשבילה. היא אדם שחושב לעומק ורואה את הפלסטינים כבני אדם כמוה. ועל זה היא שילמה מחיר, על ההומניות שלה".

לחיאני נולדה בדרך ממרוקו לצרפת ועלתה לארץ בגיל צעיר. היא עובדת במשק בית ומתפרנסת בדוחק. "פה מעניין את האנשים רק העבודה שיש להם ומצב הכסף בבנק", היא אומרת, "כל מה שקשור ביותר מזה נראה להם לא מעניין. נראה להם חריג שמישהו יקום ויקריב את עצמו למען אחר. זה לא הגיוני להם".

מה הרגשת כשהיא נכנסה לכלא?

"בחיים שלי לא האמנתי שזה יקרה. היה כואב לי לראות אותה משלמת מחיר כזה. למה אני חינכתי את הבת שלי? להגיע לכלא על מחשבות? על מה היא נכלאה? על פעילות שהמטרה שלה הפסקת הרג של אנשים? שהמטרה שלה שאנשים יחשבו על מה שקורה בשטחים? או על פעילות עם ילדים כדי שהם יראו שיש גם ישראלים טובים והומניים?

"תביני, כשילד נכנס לכלא זו תחושת כישלון לאמא. אבל אני לא נכשלתי, אני יודעת שחינכתי את הבנות שלי הכי טוב שאפשר. מה, רק טלי נכנסת לשטחים? בגלל שהבת שלי הגיעה לשם לבד, בלי עמותה או ארגון שמאל מאחוריה, היא שילמה מחיר כבד. הרי ליד ג'נין יש מתנחלים שהם עתירי זכויות יותר מכל אוכלוסיה אחרת בארץ, והם מסתובבים ונכנסים לאזורים אסורים, ויש הרבה אנשי עסקים ישראלים שנכנסים לשטחים ויש עמותות שדואגות לחולים ומביאות תרופות".

הרבה אנשים נדהמו מהעמידה האיתנה שלך ושל בנותייך לצד טלי.

"הקשר שלי עם הבנות מבוסס על אהבה. אני כל הזמן אמרתי להן שאם אנחנו ביחד, זה הבסיס האמיתי של הבית. זה מה שמאחד משפחות, לא המבנה או הקירות של הבית. טלי סיפרה לי על ג'נין ואמרה שהיא רוצה לצאת עם זה לתקשורת. היא שיתפה אותי. אמרתי לה 'את רוצה לעזור? תעזרי בשקט, אל תצאי לתקשורת. אנחנו נשלם מחיר כבד'. היא אמרה לי - אמא, אני רוצה לשנות דברים. זה חזק ממני. אם את רוצה תנתקי את הקשר ממני. אמרתי לה שזה משהו שאני לא יכולה לעשות. זו תקופה שלא גיביתי את המעשה שלה במובן של לצאת לתקשורת. זו חשיפה. את אזרח קטן ופתאום החיים שלך משתנים. לי יש טראומה מעיתונאים. זה היה סיוט. היתה תחושה שהעמידו אותנו ערומות מול כל העולם. אבל אני חזקה. אני לא פחדנית. הצלחתי להתמודד מול כל האנשים שצעקו, הרימו קול, קיללו וירקו".

"למה להוציא אותה בוגדת", ממשיכה לחיאני שקושרת פוליטיקה עם תודעה מעמדית מנוסחת היטב, "להכפיש את שמה, להרוס לה את החיים ולפגוע במשפחתה. בואי רגע נבחן את פרשת טננבאום. האדם הזה הוא בושה למדינה. הוא איש צבא בכיר, מלח הארץ, נטוע עמוק במערכת הביטחונית שנסע למדינה עוינת. אני לא מדברת על ג'נין, שמבחינתי היא בתחום האחריות שלנו. שאנשים יחשבו מה שהם רוצים, יש לנו עדיין אחריות על האוכלוסיה שם. אז טננבאום נוסע למדינה עוינת וסוגר עסקאות פליליות תמורת בצע כסף עם ערבים. וכשהוא נמצא בשבי חיזבאללה, המדינה מונעת מידע אמיתי עליו ולא חושפת את פרצופו המביש ורוקמת עסקה ומשחררת אסירים פלסטינים עם דם על הידיים בשבילו. למה? כי הוא גבר אשכנזי? כי הוא כנראה היה מקורב לשרון או למישהו בלשכתו, והוא עוד בסוף יוצא מכל העניין ללא מאסר. בן אדם שיש יותר מחשד סביר שהוא מסר מידע לאויב. מה טלי עשתה לעומתו - באה מקרית גת, ממשפחה מזרחית, ללא קשרים עם האליטה הצבאית והשלטון?

"עדות המזרח הגיבו לסיפור של טלי מאוד קשה, זה הדבר הכי גרוע אצל המזרחים - המדינה לימדה אותם לכופף את הראש. והניסיון להפוך אותם לאשכנזים היה על ידי זה שהם יתביישו במוצא שלהם, בזהות שלהם וגם ישנאו ערבים על הדרך".

היא מודה שפיתחה תודעה מעמדתית-חברתית-פוליטית מתוך המאבק שניהלה סביב בתה. "אני הייתי אשה שצריכה להתמודד עם מצבים לא פשוטים, ולקום בבוקר כחד הורית ולפרנס שלוש בנות קטנות. את חושבת שהיה לי זמן להתעסק עם בעיות של פלסטינים? לא מעודדים אנשים לחשוב. נוח למדינה שנהיה עסוקים בהישרדות, במצב הכלכלי ולא נחשוב שאנחנו עושים עוולות בשטחים ומעשים לא מוסריים. בעקבות טלי אני הייתי חייבת להתעורר, לצאת, להביע את הדעות שלי ולומר את זה בלי פחד".

בשנתיים האחרונות השתתפה לחיאני בכנסים רבים כדי לטהר את שמה של פחימה. "באחד הכנסים", היא מספרת, "קמה אשה ושאלה אותי 'איך את מגדירה את זביידי?' אמרתי: 'חייל'. היא אמרה: 'לא, הוא לא חייל. הבן שלי חייל'. עניתי לה: 'זביידי גר בג'נין ושומר על המקום שהוא חי בו, ואת, כדאי שתשאלי את הבן שלך מה הוא עושה בצבא".

פחימה יושבת בצד ומסתכלת על אמה. "אנחנו צוחקים שאפשר לגייס אותה לחזית העממית. צמחה פה מנהיגה", היא צוחקת. כשהיא מתבקשת לעזור בפינוי השולחן היא מגיבה כמו כל מהפכן אמיתי - תנו לה להגות בערכים של הומניות ושינוי העולם, רק אל תבקשו ממנה לשטוף כלים. "אני רק השתחררתי מהכלא", היא מזכירה לאמה, שממהרת לפנות את הכלים וצוחקת: "כלא? לא עשית כלום, רק ישבת בכלא".*



טלי פחימה. ברור שכולנו מונעים מעניין אישי, אבל אני מרגישה שהחיים הפרטיים זזים הצדה


פחימה משתחררת מכלא נווה תרצה בשבוע שעבר. כל אחד רוצה את ה"רגע פחימה" שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו