טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצל את אפריקה מיד, שאל אותי כיצד

בונו, אנג'לינה ג'ולי ומדונה מנסים להציל את אפריקה במסעות שנור ראוותניים, אבל האם מה שנדרש ליבשת הם יתומים פוטוגניים וים של מעריצים ששולחים הודעות הזדהות באס-אם-אס? אימפריאליזם במהדורה הוליוודית

תגובות

את אירועי אותו הבוקר אפשר רק לדמיין. תחילת נובמבר 2006, מעטפה מגיעה לבית משפחת יוסון בעיירה קיליני שבפאתי דאבלין, אירלנד. "פול, יש פה מכתב בשבילך. זה מהשגרירות הבריטית", צועקת אליסון (או אלי) לבעלה. היא אף פעם לא קוראת לו בונו. הוא בדיוק אורז מזוודה בחדר השינה. למחרת הוא יטוס לאוסטרליה לחדש את סיבוב ההופעות העולמי של יו-2.

"ראש ממשלת בריטניה ביקש ממני לידע אותך, בסודיות מוחלטת, שבדעתו להציע את שמך להוד מלכותה המלכה עם המלצה שיוענק לך תואר אביר כבוד של המסדר העליון של האימפריה הבריטית עבור שירותיך לתעשיית המוסיקה ופעילותך ההומניטרית".

"וואו, מותק, זה נהדר! אתה ידעת על זה?"

באתר האינטרנט של יו 2 מסופר רק שבונו הוחמא מאוד, שהרי התואר - כמו תואר האבירות שקיבל השנה מלגיון הכבוד הצרפתי - יפתח לו דלתות במסגרת פעילותו הנמשכת בקמפיין למיגור העוני באפריקה. בונו, שנבחר גם כאיש השנה של המגזין "טיים" והיה מועמד לפרס נובל לשלום, הפך בשנים האחרונות לסמלה של תופעה מתפשטת של כוכבי קולנוע ומוסיקה מפורסמים המקדישים חלק ניכר מזמנם, מכספם ומכוחם התקשורתי למאבק בעוני העולמי. הם מסיירים במחנות פליטים, מממנים בתי יתומים ומרפאות, נפגשים עם מנהיגי מדינות ועושים כל מאמץ כדי לעורר מודעות ציבורית למצוקה הקשה שבה שרוי חלק גדול מהאנושות. מעולם לא היו עשירים כל כך, עסוקים כל כך בעזרה לעניים כל כך.

לכאורה, מדובר בתופעה מבורכת. היא טומנת בחובה הבטחה לעולם צודק יותר, שבו גם לחלשים יש גג מעל הראש ומים נקיים לשתייה, הם אינם הולכים לישון רעבים וילדיהם אינם מתים ממחלות הניתנות לריפוי. זוהי בדיוק תמצית הדרישה של קמפיין עולמי חסר תקדים בממדיו ששמו מצהיר על מטרתו: "להפוך את העוני להיסטוריה". בחזית הציבורית של הקמפיין עומד בונו, ולצדו רשימה ארוכה של שמות ידועים מהוליווד ומאם-טי-וי, כאילו היה זה שובר הקופות הגדול בכל הזמנים.

וכמו רוב שוברי הקופות, גם הסרט הזה זוכה לאהדת הציבור, אך בתגובות פחות נלהבות מצד המבקרים. הציניים רואים ביוזמה לא יותר מתרגיל זול ובטוח של יחסי ציבור; המפורסמים יקדמו את המאבק בעוני כל עוד המאבק בעוני יקדם את הקריירות שלהם. אחרים לא בהכרח מפקפקים בכנותו של הקמפיין ושל הכוכבים שמעטרים אותו, אבל טוענים שמדובר בגישה שגויה לפתרון הבעיה. החריף והבולט ביניהם הוא וויליאם איסטרלי, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק.

במשך 16 שנים היה איסטרלי כלכלן בבנק העולמי, הגוף הבינלאומי המופקד על פיתוח מדינות עניות. עוד לפני עזיבתו את הבנק ב-2001 הוא הפך לאחד מקוראי התיגר הבולטים על מדיניות הסיוע הכלכלי השלטת בבנק העולמי ובשאר המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים. לטענתו, גופי הסיוע ממשיכים לראות את עיקר תפקידם בהזרמת כספים לממשלות של מדינות עניות, אף שהלקח מחמישים השנים האחרונות הוא שהכספים האלה לא מגיעים בסופו של דבר לעניים שצריכים אותם.

בספרו שיצא לאחרונה, "עול האדם הלבן: מדוע מאמצי המערב לסייע לשאר העולם עשו כל כך הרבה רע וכל כך מעט טוב", ממקד איסטרלי את ביקורתו בבשורה העכשווית של "להפוך את העוני להיסטוריה". כותרת הספר מרמזת מה צורם לאיסטרלי בקמפיין. "עול האדם הלבן" הוא שמו של שיר שכתב רודיארד קיפלינג בסוף המאה ה-19, ובו הוא מתאר את הכובש הקולוניאלי המנסה לחלץ את הילידים מעוניים ומבורותם ובתמורה זוכה רק לכפיות טובה ולשנאה, בעוד הוא רואה אותם הורסים את כל מה שהוא מנסה לבנות בשבילם. בספר מראה איסטרלי איך ההתייחסות העכשווית במערב לעניים בשאר העולם והסיסמאות על חילוצם המתקרב מהעוני, סובלות עדיין מהפטרנליזם האימפריאליסטי ומהאמונה בכוחם הכול-יכול של הטכנולוגיה וההון המערביים. הביקורת לא שמה דגש על מוסר או על צדק היסטורי, אלא טוענת שדפוס המחשבה האימפריאליסטי מוביל שוב ושוב לפתרונות כלכליים כושלים.

לוביסט חסר מנוחה

בכל זאת, קצת קשה להסתכל על בונו בפעולה ולראות בו מיד את הדימוי של הקולוניאליסט הקיפלינגי. בסוף העשור הקודם, אחרי שכבר כבש את פסגת המוסיקה העולמית, נראה היה שהוא מצא את מה שחיפש. הוא החל לעסוק במרץ בקידום פתרון כולל למצוקות העוני והחולי באפריקה. למטרות אלה הקים ב-2002 את הארגון DATA (ראשי תיבות של חוב, איידס וסחר באפריקה), שחבר ב-2005 לעוד עשרה ארגונים אמריקאיים להרצת הקמפיין ONE שמטרתו העיקרית היא ללחוץ על הממשל להגדיל את הסיוע למדינות עניות בעוד אחוז אחד מהתוצר הלאומי (כ-25 מיליארד דולר). בנוסף, השיק הזמר את קו המוצרים האופנתיים Product RED שחלק מהכנסותיו מופנה למאבק במגיפות האיידס, המלריה והשחפת באפריקה. בקיץ 2005 אירגן בונו עם בוב גלדוף - אב הטיפוס של כוכב הרוק האקטיוויסט ואביר בזכות עצמו במסדר הכבוד של הוד מלכותה - את האירוע "לייב 8" שכלל עשרה מופעי ענק ברחבי העולם המתועש (ודרום אפריקה) במטרה להפעיל לחץ ציבורי על משתתפי ועידת הג'י 8 שהתקיימה באותו זמן. בוועידה זו התחייבו ראשי המדינות להכפיל את סכומי הסיוע ל-50 מיליארד דולר בשנה, והכריזו על תוכנית לביטול חלק נכבד מהחובות של מדינות אפריקאיות. שילוש סכומי הסיוע האמריקאי לאפריקה על ידי ממשל בוש נזקף גם הוא לזכות כישרונו של בונו כלוביסט חסר מנוחה בוושינגטון. אז איפה, בתוך הפורטפוליו המרשים הזה, מסתתר האימפריאליזם?

בראיון לכתבה זאת אומר איסטרלי שבונו וגלדוף "מציעים תוכניות גרנדיוזיות שממשיכות את הקו שנכשל עד היום, אבל מאפשרות להרבה אנשים במדינות עשירות להרגיש טוב עם עצמם על כך שמיטב הידע במערב מוקדש לעזרה לעניים בשאר העולם. בסופו של דבר, המפורסמים הם אלה שנמצאים במרכז תשומת הלב ולא העניים".

ההופעות של יו 2 עוזרות להבין למה איסטרלי מתכוון. ערב ערב, במהלך סיבוב ההופעות האחרון של יו 2 בארצות הברית, עמד בונו מול עשרות אלפי מעריצים והודיע להם ש"יש לנו את הטכנולוגיה, יש לנו את המשאבים ויש לנו את הידע למגר את העוני, אם יש לנו הרצון, ואני מאמין שיש לנו את הרצון". כדוגמה למה ניתן להשיג באמצעות טכנולוגיה, כסף והרבה רצון, הוא מציג את נחיתת האדם הראשון על הירח. "איך זה שאנחנו יודעים להנחית אדם על הירח ועדיין לא מצליחים לדאוג שילד באפריקה יקבל תרופה נגד מלריה, שעולה 20 סנט? זו המשימה של הדור שלנו. לדורות אחרים היתה תנועת זכויות האזרח, מיגור האפרטהייד, הפלת מסך הברזל ולנו יש הפיכת העוני להיסטוריה. זה תלוי בנו". תשואות. "אז איך אתם יכולים לעזור? זה די קל", אומר בונו ואומר לקהל להניף למעלה את מכשירי הטלפון שלהם. ואז, מול ים של אורות כחולים, הוא מבקש מהם להצטרף לעצומה של תנועת ONE באמצעות אס-אם-אס.

"אני לא יכול לחשוב על דוגמה טובה יותר ל'עול האדם הלבן', מאשר כשבונו אומר 'זה תלוי בנו'", אומר איסטרלי. אנחנו, המערב, יודעים איך להציל אותם, האפריקאים, אם רק נרצה מספיק. איסטרלי טוען שהפנטסיה של המערב להושיע את שאר העולם היא לא דבר חדש. הוא משווה את ההבטחה שמשמיע בונו להבטחות דומות שניתנו שוב ושוב במהלך מאתיים השנים האחרונות. באמצע המאה ה-19 כתב הפילנטרופ וההוגה החברתי רוברט אוון, שהקדמה המדעית מאפשרת ליצור עולם שבו לכולם יש די אוכל, מלבוש, מגורים, חינוך, תעסוקה ובידור, וש"ניתן להשיג זאת עכשיו בהרבה פחות קושי ובהרבה פחות זמן ממה שניתן לדמיין". גם עם סיום העידן הקולוניאליסטי המשיך המערב באותה הרוח. הנשיא טרומן אמר בנאום ההכתרה שלו ב-1949 ש"אנו חייבים לצאת בתוכנית נועזת חדשה לשיפור וצמיחה באזורים בלתי מפותחים...לראשונה בהיסטוריה, האנושות מחזיקה בידע וביכולת הדרושים כדי להקל על סבלם של האנשים הללו".

מאז זרמו למדינות מתפתחות 2.3 טריליון דולר בכספי סיוע, אבל מצוקת העוני, בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, גדלה. הבעיה עם "לעשות את העוני להיסטוריה", לפי איסטרלי, היא שהם קוראים לעוד "תוכנית גדולה ונועזת" שתעביר עוד מאות מיליארדים של דולרים מבלי לפתור את הבעיה. הם לא מעזים להגיד שחמישית מהאנושות המרוויחה פחות מדולר ליום היא בעיה הרבה יותר מורכבת מאשר להטיס טיל לירח. בסוף ההופעה, ייתכן שהקהל של בונו מודע יותר לממדי בעיית העוני באפריקה, אבל הוא גם עלול לחשוב שכל מה שצריך בשביל לפתור אותה לחלוטין ומהר זה לשלוח עוד כסף, או לפחות הודעת אס-אם-אס.

היתום הבא של בראנג'לינה

את הגישה הפטרנליסטית שאיסטרלי מדבר עליה ניתן למצוא לא רק בתוכנית הכלכלית שמקדמים מפורסמי "להפוך את העוני להיסטוריה", אלא גם באופן התנהלותם. למשל, הקריאה של בונו לאזרחים אמריקאים לדרוש ממנהיגיהם שיקצו חלק גדול יותר מכספי משלם המסים לטובת מדינות עניות, צורמת לאור העובדה שלהקת יו 2 העבירה השנה חלק ניכר מעסקיה מאירלנד להולנד כדי להימנע כמעט לגמרי מתשלומי מס.

לא מדובר בכשל בודד. די בסקירה של כמה מהסיפורים הבולטים שעלו השנה לכותרות כדי לחזק את הרושם שהמפורסמים, לפחות הבולטים שבהם, לוקים בסטנדרטים כפולים. בראיון למגזין "טיים" באוגוסט 2006 התוודתה הזמרת מדונה שבשנים האחרונות היא "חשה אחריות על ילדי העולם", ולכן היא מתכוונת לתרום כשלושה מיליון דולר לפרויקטים למען יתומים במדינה הענייה ומוכת האיידס מלאווי. זוהי ללא ספק תרומה חשובה לאור מצבם הקשה של ילדים במדינות עניות. כשלושים אלף ילדים מתחת לגיל חמש מתים מדי יום מתת תזונה וממחלות הניתנות לריפוי. בנוסף לכך, מגיפת האיידס באפריקה הותירה, לפי הערכות האו"ם, כ-12 מיליון ילדים יתומים. כ-4,000 מהם יזכו להזדמנות בזכות תרומתה של מדונה.

באוקטובר הגיעה הזמרת, שהונה נאמד בלמעלה מחצי מיליארד דולר, במטוס הפרטי שלה לביקור במדינה האפריקאית. זה גם היה ביקורה הראשון ביבשת. עיתוני בריטניה בקושי הספיקו לפרסם את התמונות הראשונות שלה מוקפת בילדים מקומיים כשפרץ הסקנדל: מדונה ובעלה אימצו ילד במה שנראה היה כמחטף ביורוקרטי שעקף את חוקי האימוץ במדינה, הדורשים מהורים מאמצים לשהות בה 18 חודשים לפני שההליך מאושר, כדי לאפשר לרשויות לוודא את כשירותם. מדונה הגנה על המהלך בראיון בתוכניתה של אופרה ווינפרי: "אני חושבת שאם כל אחד היה הולך לשם, הוא היה רוצה להביא אחד מהילדים האלה הביתה ולתת להם עתיד טוב יותר".

יכול להיות. אבל כשבוחנים את הבחירה של מדונה, אפשר לתהות אם מתוך מיליון היתומים במדינה היא בחרה את הנכון. הפעוט שבמרכז הסיפור, דיוויד, בן קצת יותר משנה, הוא בכלל לא יתום. אביו יוהן מסר אותו לבית היתומים בלב כבד לאחר שהבין שהוא עני מכדי לגדל אותו לבד. אשתו, מאריטה, נפטרה שישה ימים אחרי שדיוויד נולד. לזוג נולדו לפני כן עוד שני בנים, אך שניהם מתו ממחלות לפני שמלאו להם שנתיים. יוהן החליט שלדיוויד יהיה סיכוי טוב יותר לשרוד אם הוא יגדל בבית היתומים "בית התקווה", שבו פועלת גם מרפאה. גם אחרי שמסר אותו, הגיע יוהן לבקר את בנו אחת לשבועיים. לפעמים הצטרפה גם סבתו של הילד, אסיינטי.

דיוויד, אם כן, הוא לא ילד חסר בית. יש לו בית באפריקה, אלא שהבית עני מדי. מדונה, כדמות ציבורית רבת השפעה, היתה יכולה לשדר מסר חיובי של תקווה אילו במקום לאמץ לעצמה את הילד היתה מסייעת ליוהן לגדל בעצמו את בנו, השריד האחרון של המשפחה.

הדמות המזוהה ביותר כיום עם אימוץ הומינטרי היא השחקנית אנג'לינה ג'ולי, שגרירה של רצון טוב של סוכנות האו"ם לפליטים, שתרמה מיליונים לפרויקטים הומניטריים ברחבי העולם, ובשנים האחרונות עוסקת בפעילות הסברה בכל מוקדי הכוח מגבעת הקפיטול ועד לפורום הכלכלי השנתי בדאבוס. ג'ולי כבר אימצה ילד מקמבודיה, ילדה מאתיופיה, ובראיון לרשת סי-אן-אן היא סיפרה כי היא ובן זוגה, השחקן בראד פיט, בהחלט מתכננים לאמץ עוד ילד, אלא שטרם החליטו "האם יהיה זה בן או בת, מאיזו מדינה ומאיזה גזע, כך שיתאים לילדים (שכבר אימצנו)".

גם כאשר ילדו הזוג את בתם הביולוגית הם החליטו לעשות זאת בנמיביה, בדרום-מערב אפריקה. מדוע? אולי מתוך אהבה למדינה האפריקאית, אולי מתוך רצון לעורר מודעות לבעיות שלה ואולי מתוך שאיפה לעבור את הלידה בפרטיות, הרחק מעיתונאים וסקרנים. ואכן, הפרטיות של הזוג הפכה בנמיביה למשימה לאומית. מלון הפאר ששכר הזוג במלואו למשך עשרה שבועות הוקף גדר גבוהה וכל גישה אליו או אל חוף הים הצמוד לו נאסרה. אנשי ביטחון פרטיים, בשיתוף פעולה עם המשטרה המקומית, הדפו בכוח כל מי שניסה להתקרב לאזור. יתרה מזאת, המדינה מנעה אשרות כניסה מעיתונאים, חוץ מאלה שהיה להם אישור כתוב מאנג'לינה ובראד. נמיביה, אם כן, נאלצה ללכת כמה צעדים אחורה בהיבט חופש התנועה והעיתונות כדי לפנות את הדרך לזוג המלכותי של הוליווד.

לשאלה מה דעתו על סיפורי מדונה ואנג'לינה באפריקה עונה איסטרלי, כצפוי, שאלה עוד דוגמאות להמשכיות של ההתנשאות האימפריאליסטית. אבל יותר משהוא דואג לתדמית הרעה שמפורסמים עושים לעצמם בהתנהלותם הפרטית, הוא מודאג מהתדמית שהם יוצרים לאפריקה במהלך פעילות ההסברה שלהם. הצורך לזעזע יוצר "תמריץ להציג מבט מאוד סטריאוטיפי וחד צדדי של אפריקה כיבשת של קורבנות. לפי הקמפיין, האפריקאים הם כולם קורבנות של זוועות מלחמה, גוועים ברעב ונשאי איידס, בעוד שרוב האפריקאים לא באמת עונים לאף אחת מההגדרות האלה".

ההתמקדות רק במקרים הקשים ביותר מגבשת תפיסה שלפיה אין באפריקה כוחות יצרניים ויצירתיים שיכולים להוביל את תהליך ההחלמה של היבשת. איסטרלי קורא להבחין בין סיוע הומינטרי ובין פיתוח כלכלי. זה חשוב לתת סיוע חירום במקרי מצוקה, לשלוח מזון, תרופות ושמיכות, אך אסור לטעות ולחשוב שהדבר יעזור לאפריקה לעמוד על רגליה שלה. "פיתוח כלכלי באפריקה יהיה תלוי - כמו במקומות אחרים ולאורך ההיסטוריה של העולם המודרני - בהצלחה של יזמים מהמגזר הפרטי, יזמים חברתיים ורפורמיסטים פוליטיים אפריקאים. זה לא יהיה תלוי בפעילותם של אנשים פטרוניים, ביורוקרטים וחסרי הבנה מספקת, הבאים מבחוץ".

פתרון הקסם של סאקס

הביקורת כלפי התוכנית "להפוך את העוני להיסטוריה" לא צריכה להיות מופנית כלפי בונו, מדונה או ג'ולי. הם אולי האמנים המבצעים, אבל מי שכתב להם את החומר הוא אותו אדם - פרופסור ג'פרי סאקס. סאקס ייעץ למדונה לגבי השקעותיה באפריקה, הוא סייר עם ג'ולי באפריקה במסגרת תוכנית של ערוץ אם-טי-וי, והוא אף חלק לבונו את הכבוד לכתוב את ההקדמה לספרו האחרון "קץ העוני" שיצא ב-2005.

סאקס הוא מנהל המכון לחקר כדור הארץ באוניברסיטת קולומביה, ושימש יועץ מיוחד למזכ"ל האו"ם היוצא, קופי אנאן, בנושאי מיגור העוני העולמי. הוא הקים מגוון של ארגוני סיוע, תיכנן פרויקטים במדינות מתפתחות, ונחשב, כפי שכתוב באתר האינטרנט שלו, "ליועץ הכלכלי הבינלאומי המוביל בדורו". המגזין "טיים" כלל אותו ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בשנים 2004-2005. התורה של סאקס, שאותה פירט בהרחבה ב"קץ העוני", רואה את המדינות הנחשלות כאילו הן תקועות ב"מלכודת עוני" שמשלבת מגפות קטלניות, מחסור במזון, נזק סביבתי, פיגור טכנולוגי, רמת השכלה ירודה, היעדר תשתיות, שלטון חוק רופף ומושחת ועוד שלל תחלואים. טיפלת באחד, בא אחר והורס.

הדרך היחידה, לפי סאקס, לחלץ את המדינות העניות ממצוקתן היא על ידי "טיפול בהלם" - מאמץ מרוכז ועתיר משאבים בכל הגורמים בו-בזמן, מעין תוכנית מרשל חדשה שתנוהל על ידי מנגנון ביורוקרטי ענק שבראשו יעמוד מזכ"ל האו"ם. מדובר ללא ספק בחזון מרחיק לכת, אופטימי ומלא השראה. אם תתבצע התוכנית המפורטת שגיבש, מבטיח סאקס שעד שנת 2025 יהפוך העוני להיסטוריה. מה שצריך, חוץ מהרבה רצון כמובן, זה הרבה כסף. סאקס, אם כן, מצפה שהסיוע הכולל שמעניק המערב יועלה ל-75 מיליארד דולר לשנה.

אז מה במסר של סאקס הופך אותו לפופולרי כל כך? איסטרלי נותן שלוש סיבות: "הוא מספק תשובה בטוחה לטרגדיה של העוני, הוא יודע בדיוק כמה זה הולך לעלות, והוא מבטיח שזה לא יהיה כל כך קשה אם רק ימלאו את הנחיותיו ויגייסו מספיק כסף. הקסם במסר הזה דומה לאותם ספרי דיאטה שמציעים נוסחה בטוחה להורדת משקל או למדריכי 'איך להתעשר ומהר'". הוא משווה זאת לקו העלילה הנפוץ בסרטים הוליוודיים בהם אדם נבחר, "האחד", מציל את העולם. מצוקת העוני באפריקה, חוזר וטוען איסטרלי, היא מורכבת מדי מכדי שמישהו יוכל לתכנן כיצד יש לפתור אותה. מה שצריך זה לא קבוצה קטנה של כלכלנים וביורוקרטים שמשקיפים מלמעלה והוגים תוכנית גדולה, אלא הרבה מאוד אנשים וארגונים שונים שמכירים את המציאות מגובה הקרקע ומחפשים פתרונות נקודתיים, לומדים מניסוי וטעייה, וביחד, בהדרגה, מחלצים את היבשת ממצוקותיה. הוא רואה את הוויכוח שלו עם סאקס כחלק מהעימות ותיק-היומין בין שתי מסורות במחשבה המערבית שהפילוסוף קארל פופר הגדיר כ"הנדסה חברתית אוטופיסטית" ו"רפורמה דמוקרטית הדרגתית".

ואמנם, ההתגוששות הפומבית בין סאקס ואיסטרלי הפכה לאירוע מרכזי בזירת הכלכלית העולמית. בעיני סאקס, איסטרלי, שאותו הוא כינה "ראש קבוצת המעודדות של כלכלת ה'אי-אפשר'" ה"בונה קריירה על קידום הפסימיזם", מעוות את המסר שלו בכך שהוא מתאר אותו, את סאקס, כחסיד של תכנון ריכוזי. הוא טוען שהתמקדות בכישלונות של כספי הסיוע עושה עוול להצלחות שהושגו במקומות רבים בתחומים כמו הפצת תרופות לטיפול באיידס, אספקת כילות נגד מלריה, הגדלת אחוז יודעי קרוא וכתוב והעלאת תוחלת החיים הממוצעת. אין סיבה, הוא אומר, שההצלחות האלה לא ישוכפלו בקנה מידה גדול יותר. יש יעדים שניתן להשיג רק במאמץ טכנולוגי ולוגיסטי גדול ומתואם, כמו במיגור האבעבועות השחורות, או במהפכה הירוקה שהביאה לגידול דרמטי בתפוקת המזון בעולם.

הקריאה של איסטרלי לפעולה הדרגתית היא בעיני סאקס נבובה. "שנעשה חיסונים בעשור הזה, נרסן את מגיפת האיידס בעשור הבא, נאבק במלריה ב-2020, נספק גישה למי שתייה נקיים ב-2030 ונגביר את ייצור המזון ב-2040?"

מועדון חברים אינטימי

הוויכוח בין שני הכלכלנים, כמו ויכוח בין שני כלכלנים, לא ייגמר כנראה בנוק אאוט. אבל בשלב זה כבר די ברור מי מהשניים זוכה לאהדת מעצבי המדיניות במדינות העשירות, חבריהם המפורסמים וגם קהל הצופים בבית.

ובאמת, בשונה ממאבקים ציבוריים אחרים בהווה ובעבר נדמה שכולם - פוליטיקאים, מפורסמים ותאגידים מסחריים - מאוחדים סביב הצורך הבוער לטפל בבעיית העוני באפריקה, ומסכימים על הדרך שבה יש לעשות זאת. מדובר, בסופו של דבר, במועדון חברים אינטימי למדי. ביל גייטס מממן ארגון שמקים בונו; בונו משבח את בלייר על מסירותו למען אפריקה; בתמורה ממליץ עליו בלייר לתואר כבוד מלכותי, כזה שיש כבר לגלדוף, זה ששיכנע את מדונה להיכנס לענייני העוני באפריקה; מדונה נוסעת לשם וחוזרת עם ילד; סאקס ובונו מגוננים על האימוץ של מדונה; מדונה מתגוננת בראיון אצל אופרה, שגם אירחה בראיון מיוחד את סאקס; סאקס מזמין את בונו לכתוב את ההקדמה לספר שלו; בונו מקים את קו המוצרים האתי RED ומזמין אליו את המותגים גאפ, קונברס, אפל, וג'ורג'יו ארמאני; ארמאני מעצב מהדורה מיוחדת של העיתון "אינדיפנדנט" הבריטי שמוקדשת למצוקה באפריקה, ובו, פרט לתמונת שער של קייט מוס מחופשת לאפריקאית, ראיונות מיוחדים על הנושא עם ג'ורג' קלוני, ליאונרדו דיקפריו ו...ביל גייטס. וחוזר חלילה.

"יש עניין בהצגה של אחדות", אומר איסטרלי, "כי היא ממלאת את רצונם של אלה שרוצים פתרון פשוט לעוני העולמי. אחדות טובה להסברה ויחסי ציבור, אבל היא לא כל כך טובה בשביל החיפוש אחר פתרונות שבאמת עובדים. תחשוב עד כמה זה מנוגד למה שאנחנו מצפים בנושאים פוליטיים פנימיים", הוא מוסיף. "אנחנו מאמינים בוויכוח חריף עד אשר צד אחד משכנע את הרוב בצדקתו. ויכוח זה בריא, הוא נחוץ למציאת פתרונות, אבל איכשהו התועלת שהיתה יכולה לצמוח מוויכוח כזה נשללת מהעניים".

איסטרלי טוען שלמפורסמים קל יותר להתבטא בנושאי חוץ כי מעורבותם בנושאי פנים לא היתה מתקבלת יפה. "תאר לעצמך איך אנשים היו מגיבים אם ג'ורג' קלוני היה הולך היום לייעץ לממשל איך להתמודד עם נפילת שער הדולר".

הימנעות הקמפיין מלעסוק בנושאים פנים-מערביים שנויים במחלוקת מצמצמת את הדיון לשאלה 'מה נשנה באפריקה שיפתור את בעיית העוני' ומסיתה את תשומת הלב משאלה חשובה אף יותר: 'מה נשנה במערב שיעזור לאפריקה לפתור את בעיותיה'. כתוצאה מכך, נושא כמו תנאי הסחר בין העולם העשיר לעני נדחק לשוליים. כבר למעלה משני עשורים מפעיל המערב לחץ על מדינות עניות שיפתחו את השווקים שלהן לסחורות ולהשקעה ישירה מהמערב. באותו זמן, ממשיכות מדינות המערב להגן על השווקים שלהן מתחרות עם סחורות זולות יותר המגיעות ממדינות מתפתחות. אפריקה, שכשליש מהתוצרת שלה היא חקלאית, נפגעת בעיקר ממדיניות הסובסידיות לחקלאות במדינות המתועשות. ב-2005 הוציא האיחוד האירופי כחמישים מיליארד יורו, כמעט חצי מתקציבו השנתי, על המגזר החקלאי שלו, למרות שהמגזר מעסיק רק כחמישה אחוזים מהאוכלוסיה ומייצר פחות משני אחוזים מהתוצר הכולל. כתוצאה מכך, סחורה חקלאית אפריקאית לא יכולה להתחרות בצורה הוגנת בסחורה המסובסדת האירופית.

שינוי בתנאי הסחר כנראה לא יגרום לאפריקה לשגשג בן רגע, אך הוא בפירוש יסיר עוד מגבלה בדרך לפיתוח כלכלי מקומי. בונו אומר את זה פה ושם, וגם גלדוף כתב השנה מאמר שכותרתו "סיוע הוא לא הפתרון. יש לתת לאפריקה לסחור את דרכה מתוך העוני". אבל הקמפיין הציבורי שהם מובילים מציב את סוגיית הסחר בעדיפות נמוכה ואולי גם בגלל זה טרם הצליח להשיג כל שינוי במדיניות.

גם אנג'לינה ג'ולי נזהרת שלא לגעת בנושאים שנויים במחלוקת. כפילנטרופית, סביר ששינתה, ואולי אף הצילה, את חייהם של כמה מתוך 20 מיליון בני האדם שחיים כיום בעולם כפליטים או כמבקשי מקלט, אך כפעילה פוליטית, לפחות עד כה, היא לא הפנתה את תשומת הלב לגורמים שתורמים, במידה כזאת או אחרת, לסטטיסטיקה העגומה הזאת. ג'ולי יכלה למשל להצטרף לקולות שקוראים לרפורמות בארגון שאותו היא מייצגת, האו"ם, שיאפשרו לכוחות שמירת השלום שלו באמת לשמור על השלום באזורי סכסוך, או לזעוק כנגד אזלת היד של ממשלות המערב בפתרון המשבר בדארפור, או למחות נגד יצרני נשק מערביים שמוכרים כלי משחית, לעתים קרובות תמורת כספי סיוע, למשטרים העוסקים בטיהור אתני. עם כוח ציבורי אדיר כמו שלה אפשר לקוות שהיא היתה מעוררת כמה דיונים ציבוריים חשובים מתרדמתם.

כאן, אולי, מתגלית המוגבלות של המפורסמים בתור מובילי מערכה כמו "להפוך את העוני להיסטוריה". תרומתם בכסף ובעירור המודעות הציבורית למצוקות באפריקה היא חשובה ומבורכת. אבל בשביל להביא לשינוי במקורות הבעיה, בניגוד לטיפול בסימפטומים שלה, צריך לעתים להתעמת עם גופים פוליטיים ומסחריים רבי עוצמה וגם עם דעת קהל עוינת בחלקה. נראה שכוכבי תרבות פופולרית מתקשים לסכן את הפופולריות שלהם וגם אולי לוותר בדרך על עוד אוסקר, גראמי, או תואר אבירות כבוד.

דרושה רפורמה ביו 2

מי שקולם לא נשמע בכל הסיפור הזה הם האפריקאים עצמם. מתפקידם לספק לקמפיין את הנתונים הקשים והתמונות המטרידות, אבל לא את הפתרונות. הפרדוקס הזה בוטא יפה בכותרת סטירית אחת: "מנהיגים אפריקאים מקימים ועדה שתייעץ לבונו איך לבצע רפורמה ביו 2". איסטרלי קורא להעביר את ההובלה לשכבה רחבה של אפריקאים שאינם חסרי אונים - פעילים חברתיים, אנשי עסקים, אנשי חינוך ואקדמאים, שמכירים את הבעיות טוב מכולם. בספרו, הוא נותן מספר רב של דוגמאות לבודדים, ארגונים ומוסדות שפועלים מחוץ למנגנוני הסיוע הרשמיים. הוא מאמין שהם יידעו לנצל את כספי הסיוע הרבה יותר טוב מהכלכלנים המערביים וגם, בהרבה מקרים, מהפקידים הממשלתיים במדינות שלהם.

אחד הקולות שעולים מכיוון השכבה הזאת באפריקה הוא של מולטסי אמבקי, סגן יושב ראש המכון הדרום-אפריקאי ליחסים בינלאומיים, איש עסקים, ואחיו של נשיא דרום אפריקה. אמבקי טוען במאמריו שכספי הסיוע שמועברים לממשלות אפריקאיות מאפשרים להן לשמור את המגזר הפרטי ואת החברה האזרחית חלשים ונתונים לשליטת המדינה. כתוצאה מכך, הפיתוח הכלכלי נבלם ואין התארגנות אזרחית שיכולה לדרוש מהשליטים רפורמות דמוקרטיות. הניסיונות של המערב לפתח את הכלכלה ולהשליט דמוקרטיה מבחוץ ימשיכו להיכשל, טוען אומבקי, עד שלא יאפשרו לכוחות מקומיים להוביל את התהליכים האלה.

אך אין זה אומר שעזרתו של המערב לא נחוצה ושכוכבי רוק ושחקנים לא יכולים ליטול בה חלק מרכזי. מה שאיסטרלי מציע לאביר הטרי של הוד מלכותה הוא "לגלות אומץ להגיד לאנשים שהתשובות הן מורכבות, ולהעביר את תשומת הלב מהמשימה הקלה, גיוס עוד כספים, למשימה הקשה אך ההכרחית - לוודא שהכסף באמת מגיע לאנשים שצריכים אותו".

דעותיו של איסטרלי יעילות כדי לעורר דיון ביקורתי סביב "להפוך את העוני להיסטוריה" וסביב תפקידם של בונו, ג'ולי ואחרים כסמליו, אבל אין בהן כדי לספק תשובה חלופית ברורה. התוכנית הגדולה שלו היא שלא תהיה תוכנית גדולה. הסכנה בתוכניות גרנדיוזיות העטופות בהבטחות שווא אוטופיסטיות, הוא אומר, היא שהן מייצרות ציפיות גבוהות מדי, שאחריהן באה האכזבה הגדולה, ובעקבותיה הנסיגה לציניות ואדישות. זהו, לדעתו, המחזור הטרגי שחוזר על עצמו פעם אחר פעם ביחס המערב לפיתוח מדינות עניות.

קשה לא לקוות שהוא טועה, ושהפעם זה באמת יצליח. אבל אחרי כל כך הרבה כישלונות, אולי עדיף לחפש לקח בהיסטוריה ולפתוח פתח לשינוי בגישה, או לפחות לוויכוח בריא.*



אנג'לינה ג'ולי ויתומיה / קייט קרץ, 2006 ,Blessed Art Thou


צילומים: גטי אימג'ס ואי?פי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות