בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקצף גל ועננה

אחרי מרכז גטי המדובר בלוס אנג'לס וסדרת בנייני ציבור עטורי פרסים, אדריכל-העל ריצ'רד מאייר יתכנן מגדל בן 32 קומות בתל אביב. בשיחה ערב בואו לכאן, הוא מדבר על ההפסד לליבסקינד בתכנון אתר מגדלי התאומים ועל חיבתו העזה לצבע הלבן ולזכוכית

תגובות

כשחיוך מתגרה על שפתיו ומבט ממזרי נשקף מתחת לגבות הלבנות העבותות שלו, אדריכל-העל ריצ'רד מאייר טוען שעדיין אין לו מושג איך ייראה מגדל המגורים שהוא מתכנן בפינת שדרות רוטשילד ורחוב אלנבי בתל אביב. לבוש בחולצה לבנה, ישוב במשרדו הצחור על רקע חלונות ענק ותריסים ונציאניים לבנים, הוא אפילו מסרב לומר האם הבניין החדש יהיה לבן והאם ישולבו בו משטחי זכוכית ענקיים.

הוא לא מוכן לומר דבר על העיצוב לפני שיראה את האתר, ועל אף שהוא אוהב מאוד את "העיר הלבנה" של תל אביב, מאייר לא יודע עדיין כיצד יתקשר הפרויקט היוקרתי, שהוא יתכנן עבור קבוצת האחזקות "ברגרוין", עם מבני הבאוהאוס הישנים של העיר. "תל אביב הישנה בנויה בקנה מידה קטן יחסית - בניינים של שתיים, שלוש קומות - כאן אני אבנה בניין של 32 קומות", הוא אומר.

שעה לאחר מכן הוא יושב עם 25 ארכיטקטים צעירים ממשרדו בחדר לבן וגדול שמחלונותיו ניבט האמפייר סטייט בילדינג, המואר בלבן. הם אוכלים עוף מטוגן מדליים של קאנטקי פרייד צ'יקן, שותים בירה הייניקן וצופים בסרט תיעודי על בניית מרכז גטי בלוס אנג'לס - פרויקט חייו של מאייר.

באחד מהרגעים המשעשעים בסרט, שמתעד את העבודה על פרויקט מיליארד הדולר, מופיע פרצופו של מנהל הפרויקט מטעם קרן גטי, שהזמינה ממאייר את העבודה. הוא מספר למצלמה על שיחה שהיתה לו עם מאייר, שנסכה בו ביטחון שהפרויקט יתנהל על מי מנוחות ומתוך הבנה הדדית. "אמרתי לריצ'רד 'אתה יודע - אני נורא אוהב את הבניינים שלך והייתי שמח לגור באחד מהם, אבל בפרויקט הזה לא תוכל להשתמש רק בצבע לבן ובמשטחי זכוכית. אתה מאמין שתוכל לצלוח את הדרך שבין הסגנון שלך לבין מה שאנחנו צריכים לעשות בפרויקט הזה?' ריצ'רד הסתכל עלי ואמר 'כן, נראה לי שאני אוכל''.

לשמע הדברים מרעיד צחוק פרוע את בטניהם המלאות בעוף ובירה של מאייר ושל הארכיטקטים הצעירים. הצחוק מתגבר כשפרצופו של המנהל התמים נעלם מהמסך ואת מקומו תופס צילום מרוחק של המתחם העצום שבנה מאייר מעל לוס אנג'לס. הבניינים במתחם בולטים בבוהק הלבן שלהם מתוך הגבעות הירוקות-חומות. משטחי הזכוכית הגדולים שמחפים על הגשרים המתוחים בין המבנים הלבנים נוצצים בשמש הקליפורנית. מאייר בן ה-73 נשען לאחור בכיסאו, ולוקח שלוק גדול מההייניקן. על אף ההכחשות, ברור לי לגמרי שהמגדל ברוטשילד פינת אלנבי יהיה לבן כשלג ויכלול משטחי זכוכית עצומים. למאייר זה בטח ברור.

לה קורבוזייה, דור ההמשך

מאייר אומר שלעבודה בישראל אין מבחינתו משמעות מיוחדת בהשוואה למקומות אחרים בעולם שבהם עבד. "כל מקום הוא שונה, וכל מקום הוא מיוחד", הוא מחייך. "באתי לראשונה לישראל ב-1959 והייתי שם ב-1970 וחזרתי לפני כחמש שנים. אני מתעניין בשינויים שעברו על ישראל במשך כל השנים האלו, אבל אני מכיר את ירושלים שבה ביליתי יותר זמן מאשר בתל אביב. מבחינתי הדרך הכי טובה ללמוד על העיר היא לעבוד בה".

"בירושלים יש ארכיטקטורה מסוימת בגלל השימוש באבן הירושלמית אבל יש בה גם שימוש רע מאוד באבן הזאת על ידי ארכיטקטים מסוימים", הוא אומר. "אני מבין את המנדט (של השימוש באבן ירושלמית) אבל לרוע המזל זה לא תמיד מניב ארכיטקטורה טובה. תל אביב שונה ואני חושב שיש בה אפשרויות ליצור ארכיטקטורה טובה יותר מאשר בירושלים. אין בה הגבלות כאלו".

אף שמאייר מן הסתם לא יחרוג מהקו האופייני לו ויקים בתל אביב מגדל לבן מחופה בזכוכית, עצם מיקומו של הפרויקט יהווה עבורו אתגר: כיצד מתמודדים עם הדיסוננס בין פינת שדרות רוטשילד המוריקות לרחוב אלנבי המטונף, ומפיקים אמירה אדריכלית שמתייחסת לשלל המגדלים המתוכננים באזור? בחברה המזמינה בטוחים שהוא יפתיע. "אנחנו נותנים מיתוג של האדריכל הכי טוב בעולם", מתלהב יגאל צמח, נציג "ברגרוין" בישראל, "אף פעם לא היה בישראל אדריכל-על".

מבלי לגרוע מתרומתם של אדריכלי-העל גרי, ליבסקינד, קלאטרווה ומ.י.פיי לבניין הארץ, האיש בעל הרעמה הלבנה בהחלט עונה להגדרה המחייבת. "מאייר הוא ללא ספק אחד הארכיטקטים המודרניים החשובים ביותר", אומר סגן עורך המגזין "Architectural Record" קליפורד פירסון. "הוא מהווה גשר בין לה קורבוזייה (הארכיטקט השווייצי המודרניסט שבין השאר תיכנן את בניין האו"ם בניו יורק) לדור הנוכחי של ארכיטקטים מודרניים שכיום נמצאים בשנות ה-60 לחייהם. הוא המשיך להחיות את לה קורבוזייה בחיים דור שלם לאחר מותו ושמר על הירושה שלו בזמן שהכניס לעולם הארכיטקטורה את הרעיונות המקוריים שלו. מאייר פירש מחדש את הרעיונות של לה קורבוזייה ויצר ציוני דרך בעולם הארכיטקטורה הבינלאומית".

לבן זה לא צבע

מאייר נולד לפני 73 שנים בניו ארק שבניו ג'רזי למשפחה ממוצא יהודי גרמני. ב-1957 סיים את לימודי הארכיטקטורה באוניברסיטת קורנל שבצפון מדינת ניו יורק והחל לעבוד במשרד הארכיטקטים הניו-יורקי היוקרתי "סקידמור, אווינגס, מריל ומרסל ברואר". שש שנים מאוחר יותר, הקים משרד ארכיטקטים עצמאי. שנתיים לאחר מכן, ב-1965, החל לעבוד על הפרויקט שפירסם אותו ואת הסגנון הייחודי שלו.

בבית סמית, בית מגורים פרטי שתיכנן מאייר בדאריין שבקונטיקט, מתקיימים העקרונות שעליהם הוא מקפיד בכל עבודותיו בארבעה העשורים שחלפו מאז. נטוע על גבעה מוריקה שמשקיפה על מפרץ לונג איילנד, מהווה הבניין הפשוט למראה דוגמה "לבהירות עיצובית, להבחנה בין חללים פרטיים וציבוריים וליחס אל האדמה ואל המים", אמר מאייר על הפרויקט שנים לאחר מכן. הדיוטות אולי יתקשו להגדיר לעצמם מה בבית סמית מיוחד כל כך, אבל קשה להתעלם משלושה מרכיבים מובהקים בתכנון של מאייר: הקווים הנקיים, השימוש בחלונות ענק וכמובן הצבע האחד והיחיד - לבן. שמירה על שלושת האלמנטים הללו לאורך הקריירה שלו גרמה לכך שעבודותיו של מאייר מזוהות בשבריר שנייה, בדיוק כמו אלו של פרנק גרי או של גאודי בזמנו.

"הוא תמיד היה נאמן מאוד בגישה שלו לארכיטקטורה. בשנות ה-70 וה-80 שבהן שלטה התנועה הפוסט-מודרניסטית וארכיטקטים מודרניסטים רבים שינו את הסגנון שלהם והפכו לפוסט-מודרניסטים מאייר לא השתנה", אומר פירסון.

מאייר לא הפסיק לעבוד לרגע. הוא תיכנן בתים פרטיים לאלפיון העליון, מוזיאונים, בתי עיריות ומגדלי מגורים יוקרתיים. ב-1979, הוא השלים לאחר חמש שנות עבודה את ה"אתיניאום" - מרכז מבקרים צחור שנבנה בניו הרמוני שבאינדיאנה. הבניין בעל הקווים הנקיים שהוצב במרכז כר דשא ירוק כך שיבלוט אל מחוץ לנוף, הוגדר על ידי "ניו יורק טיימס" כ"תרגיל מודרניסטי בסיסי שנלקח בצורה פרובוקטיווית אל מעבר לגבולות הידועים".

ב-1983 השלים מאייר עוד פרויקט עצום. את עיצוב מוזיאון היי לאמנות באטלנטה - מבנה שקורץ בכמה מהקווים המעוקלים שלו למוזיאון הגוגנהיים בניו יורק - תיאר מאייר ככזה שנועד "לעודד גילוי של ערכי נאורות הבאים לידי ביטוי בזרימה של אור ישיר או מסונן אל החללים שבו, ולטפח הערכה מהורהרת של האוסף שבמוזיאון באמצעות החוויה המרחבית שלו עצמו".

ב-1984, בגיל 49, היה מאייר לזוכה הצעיר ביותר בפרס פריצקר, הנובל של עולם הארכיטקטורה. את הנאום שנשא עם קבלת הפרס ניצל כדי לספר לקהל אנקדוטה על שני ילדיו הקטנים, ג'וזף ואנה, שנועדה לאייר את יחסו לצבע הלבן. "כשהם שואלים אותי, 'אבא, מה הצבע האהוב עליך? התשובה שלי תמיד זהה: 'לבן הוא הצבע האהוב עלי'.

"'אבל אבא', ג'וזף אומר, 'אתה לא יכול לבחור בלבן. לבן זה לא צבע; לבן לא קיים בקשת. אתה חייב לבחור צבע שקיים בקשת כמו אדום או ירוק או כחול או צהוב'. ואז אני צריך להסביר שעבורי לבן הוא הצבע הנפלא מכל משום שבאמצעותו אתה יכול לראות את כל צבעי הקשת. הלובן שבלבן לעולם אינו רק לבן; הוא תמיד משתנה על ידי האור ועל ידי הדברים האחרים שמשתנים: השמים, העננים השמש והירח".

אין שום דבר כמוהו

זמן לא רב לאחר הזכייה בפריצקר קיבל מאייר את חוזה חייו. קרן פול גטי החליטה להעביר את המוזיאון המרכזי שבבעלותה ממליבו לגבעות ברנטווד שמעל לוס אנג'לס. לאחר מכרז ארוך בחרה הקרן במאייר כארכיטקט שיבצע את העבודה. הפרויקט הושלם בדצמבר 1997 ונחשב לאחד מהפרויקטים הארכיטקטוניים המודרניים המרשימים והמורכבים בעולם.

טביעת ידו הייחודית של מאייר ניכרת בכל פינה של המרכז העצום. חלקים ניכרים מהמבנים ומהמתחם בנויים או מצופים מאבן סיד לבנה או מצופים במשטחים מזוגגי אמייל לבן או בז'. הגלריות של המוזיאון ממוקמות בארבעה בניינים בני שתי קומות שצמודות למבנים מנהליים, לאודיטוריום, למרכז מחקר, למרכז שימור ולמכון מנהיגות. גלריות מחוברות זו לזו במרפסות תלויות שמהן נשקפת לוס אנג'לס, ומספר רב של מזרקות מייצרות "רעש לבן" בלתי פוסק.

"היתה בזמנו לא מעט ביקורת על מרכז גטי כי אנשים אמרו שזה 'יותר מדי ריצ'רד מאייר' בגלל שמדובר במתחם שלם ולא רק במבנה אחד", אומר פירסון מ"Architectural Record". "במובנים רבים זה פארק נושא של ריצ'רד מאייר, אבל אם אתה אוהב את הנושא אז זה מקום נהדר. זה נותן תחושה של קמפוס אקדמי ישן שנבנה כולו בסגנון מסוים. אנשים אוהבים את האחידות הזאת, אבל יש אנשים שמבקרים את הגטי בגלל האחידות הזאת. אני חושב שבעוד 50 שנים אנשים יגיבוי טוב יותר לפרויקט הזה כי הם יראו אותו כעבודה ארכיטקטונית מדהימה של איש אחד".

"מרכז גטי הוא ייחודי, אין שום דבר כמוהו", אומר מאייר במשרדו דקות לפני הקרנת הסרט התיעודי על בנייתו של המתחם. "אתה כבר תראה בעצמך".

היית מתכנן אותו שוב?

"בוודאי. אבל בזמן שעבדתי עליו לא חשבתי כך. זה היה קשה. מה שהיה מורכב כל כך בפרויקט היה ההתמודדות עם כל כך הרבה אנשים. לא היתה שם תוכנית אחת אלא כמה תוכניות ולכל אחד היתה דעה וכל אחד חושב שהוא יודע יותר טוב וכל אחד מערער עליך ואומר 'מה עם זה?' ו'מה עם זה?'. זה פרויקט שהיה בו לחץ זמנים גדול. התחלנו את הבנייה בזמן שעדיין תיכננו".

במשך כל שנות הבנייה של מרכז גטי חיזק מאייר את מעמדו המיתי בעולם הארכיטקטורה העולמי. האיש שכבר באמצע שנות ה-80 הוגדר כ"סטאר-כיטקט" זכה להכרה חסרת תקדים בפועלו. ב-1989 זכה מאייר במדליית הזהב המלכותית של ארגון הארכיטקטים הבריטי. ב-1992 הוא זכה בתואר דומה מטעם ממשלת צרפת וב-1995 נבחר לעמית באקדמיה האמריקאית למדע ואמנויות. הוא קיבל תוארי כבוד מאוניברסיטת נאפולי, מהמכון הטכנולוגי של ניו ג'רזי, מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק ממכון פראת ומאוניברסיטת בוקרשט. ב-1997 הוא זכה במדליית הזהב של המכון האמריקאי לארכיטקטים ((AIA - הפרס המכובד ביותר שהארגון מעניק. באותה שנה הוא זכה בפרס מטעם ממשלת יפן למפעל חיים בתחום האמנויות.

בירה פיננסית מרושלת ושקופה

למרות שגרף את כל התארים והכיבודים הללו לא שקט מאייר על שמריו בזמן העבודה על מרכז גטי ובוודאי שלא לאחר השלמת העבודה על הפרויקט. בין השאר הוא תיכנן את מוזיאון בורדה בבאדן באדן שבגרמניה, את בניין העירייה העצום של האג שבהולנד ואת המרכז הקהילתי של סן חוזה בקליפורניה. פרויקטים אחרים, שהושלמו מבחינה תכנונית אך טרם יצאו אל הפועל, כוללים את המרכז לאמנויות הבמה בוודסטוק שבניו יורק ואת מתיחת הפנים המרשימה למרכז לינקולן שבמנהטן.

בשנים האחרונות, דווקא לאחר שבנה בכל מקום בעולם כמעט, חזר מאייר לבנות בניו יורק. הוא תיכנן שלושה מגדלי מגורים בווסט ווילג' ובימים אלו מוקם בניין דומה שתיכנן בפרוספקט פארק שבברוקלין. מאייר נלהב מההשפעה על קו הרקיע של העיר שבה הוא חי ועובד זה ארבעה עשורים. לדבריו, דווקא לאחר העבודה פרויקטים בסדרי גודל עצומים כמו תכנון מוזיאונים, בתי עיריות וכנסיות, יש משהו נחמד בעבודה על פרויקטים שאורכים שנתיים או שלוש.

אבל לא כולם שותפים להתלהבות מחזונו של מאייר למגדלי מגורים עירוניים. במאמר שכותרתו "דירותיהם של המתים החיים" שפירסם העיתונאי הבריטי א.א גיל בגיליון אוקטובר 2006 של המגזין "ואניטי פייר", הוא תקף בחריפות את החומר המזוהה ביותר עם הארכיטקטורה של מאייר. לטענתו, השימוש הנרחב בזכוכית בבניינים החדשים שנבנים במנהטן נוטל מהעיר את הייחוד הארכיטקטוני שלה וגורם לה להיראות "כמו כל בירה פיננסית מרושלת ושקופה אחרת בעולם".

"באירופה קצת נמאס לנו שהתשובה לכל בעיה ארכיטקטונית עירונית היא עיטוף זכוכית מסביב לפלדה. הפכנו לצינים לגבי המטאפורות של שקיפות, פתיחות, הרמוניה ואור. זה לא כמו לרחף באוויר, זה כמו לחיות בפיירקס", כתב גיל.

כדי לנתץ לרסיסים את אופנת הזכוכית שלטענתו הביא מאייר אל ניו יורק, התמקד גיל בפרויקטי "רחוב פרי" ו"רחוב צ'רלס" היוקרתיים שעיצב מאייר ושמאכלסים פיגורות כמו ניקול קידמן, קלווין קליין ונטלי פורטמן.

"משקיפים אל מעבר לנהר ההדסון, הם גוחנים כמו אבא דוב, אמא דובה ודוב תינוק ומחכים לאיזו זהבה ראויה שתחזור הביתה", כתב גיל על שלושת הבניינים הלבנים-זכוכייתיים שעיצב מאייר בווסט וילג'. "הם מהממים בגלל שהם כל כך לא סבירים (בסביבה שבה הוקמו). כמו למצוא שלוש זברות בגינה שלך. אולם בפרבר של ברלין הם יהיו חסרי ייחוד והשראה כמו מכנסי עור ותזמורת בווארית".

הבריטי המושחז לא עצר שם. "כשאתה מסתכל על שלושת הבניינים הללו ועל כל שאר המבנים העשויים פלדה וזכוכית מעוקלת, עם העיצוב המרושל שלהם שיושב עליהם כמו טבעות אירוסים על אצבעותיהן של נשים שניות, אתה תוהה מי הניו-יורקרים החדשים חושבים שהם? מי עומד לגור שם? מי הם העשירים האנמיים-עיצוביים, חסרי הביטחון?"

מאייר לא מתרגש מהביקורת הסגנונית. מטריד אותו הרבה יותר זיכרון הטענות המתוקשרות של כמה מהדיירים המפורסמים בווסט וילג' על רמת גימור נמוכה במגדלי רחוב פרי. הוא לקח קשה את התלונות (שסוקרו בהרחבה בכתבת ענק ב"ואניטי פייר") על נזילות מהתקרות ואיטום לא מושלם, ומבטיח שיפקח אישית על קיום סטנדרטים גבוהים במיוחד במגדל "ברגרוין" בתל אביב.

פריכות מופשטת

אבל יש פרויקט אחר שמאייר ממש לא נהנה לדבר עליו. כמו ניו-יורקרים רבים אחרים, ארכיטקטים או לא, מאייר נאנח בכבדות כשהוא נשאל לדעתו על העיצוב הנוכחי של אתר מרכז הסחר העולמי שנחרב ב-11 בספטמבר 2001. "לא הייתי קורא לזה העיצוב הנוכחי אלא הפשרה הנוכחית", הוא מפטיר. "כל מה שקורה שם זו סדרה ארוכה של פשרות. סוג של פוטבול פוליטי שזרקו אותו משחקן לשחקן. אני לא חושב שהמגדל של ליבסקינד של סקידמור או מה שזה לא יהיה, הוא בניין מכובד. אתר ההנצחה נראה בסדר, וזה דבר חיובי, אבל לגבי השאר - לא ברור מה יהיה עם זה וזה ייקח הרבה זמן". הוא מניד ראשו מצד לצד כשהוא נשאל על מגדל החירות עצמו. "זה פשוט עוד מגדל אחד", הוא אומר.

בסוף 2002, כששבע קבוצות של ארכיטקטים חשפו את תוכניותיהם לבנייה מחדש של אתר מרכז הסחר העולמי שחרב, בלט התכנון של הקבוצה בראשות מאייר יותר מכל תוכנית אחרת שהוגשה. הרעיון כלל חמישה מגדלים שסודרו בזווית של 90 מעלות בפינה הצפון-מזרחית של גראונד זירו וחוברו ביניהם בגשרים אוויריים. מבקר הארכיטקטורה של "ניו יורק טיימס" מיהר אמנם לקבוע כי ל"גיאומטריה המלבנית יש פריכות מופשטת" וכי התכנון "מעורר תחושות של נוכחות והיעדרות, פירוד ואיחוד", אולם רוב האנשים פשוט לא סבלו את מה שמאייר עשה.

"זה לא אחד מהפרויקטים של מאייר שאהובים עלי, אבל הוא לא עבד עליו לבדו", אומר פירסון. "אני לא חושב שהתכנון שלהם היה מוצלח במיוחד בצורה שבה הוא השתלב באתר ובסביבתו". עם זאת, פירסון לא עושה הנחות לארכיטקטים האחרים שהשתתפו במכרז ובמיוחד לא לתכנון הזוכה של ליבסקינד. "אני חושב שהתכנון הנוכחי הוא איום ונורא. איום ונורא", הוא אומר.

"כשהשתתפנו במכרז לא ממש האמנו שיבחרו את התוכנית שלנו אבל ללא ספק זה היה הרעיון הטוב ביותר מבין אלו שהוגשו", אומר מאייר גם כיום. "לא היה לנו כוח להיכנס לכל המשחק הפוליטי שנדרש בסיטואציה הזו. (גם עכשיו) הייתי מגיע עם אותו עיצוב אבל אני חושב שהייתי ממצב את עצמנו יותר טוב מבחינה פוליטית. אף אחד מהאנשים שהיו מעורבים בתוכנית שלנו לא הסכים להקדיש לה את הכול".

העיקר שאכפת להם

למרות הגישה המודרניסטית, לא מרגיש מאייר צורך להיות מודרניסט בחיי היומיום שלו. שולחנו הלבן והגדול הוא היחיד במשרד הארכיטקטים הגדול שלו שלא ניתן למצוא עליו שום מכשיר אלקטרוני. הפריט ההיי-טקי ביותר במשרד הלבן הוא מחדד עפרונות חשמלי. "אני היחיד במשרד שאין לו מחשב. אני לא יודע מה כולם חושבים על זה, תצטרך לשאול אותם. אני נותן את השרטוטים שלי והם סורקים אותם ואז הם מעלים את זה למחשב, לא יודע איך", הוא אומר.

לא רק שמאייר אינו משתמש בתוכנות כדי לתכנן את הבניינים שלו אלא שהוא לא עושה שימוש במחשב לשום צורך אחר. הוא גם לא גולש באינטרנט וכשהוא נשאל אם זה לא חסר לו מתפשט על פניו חיוך קל של גאווה מתריסה. "כל בוקר מביאים לי רשימה של כל מה שמתפרסם בנושאי ארכיטקטורה. יש לי אנשים שמלקטים בשבילי דברים כאלה. אני לא צריך מסך בשביל לקרוא מאמרים", הוא אומר.

"אני אוהב להיות מסורתי. זה כמו עם טלפונים", מאייר מצביע על מכשיר הטלפון הקווי שמונח על השולחן הלבן והארוך שלו. "יש לך טלפון סלולרי, נכון? אתה בכלל משתמש בטלפון כזה? הרבה אנשים היום משתמשים רק בטלפונים הסלולריים שלהם. אין להם בכלל טלפונים כאלו. אני עדיין לא שם".

הוא גם מסתייג משאלות שמריחות כמו ניסיון לסכם אותו ואומר שאין לו פרויקט אהוב במיוחד. "הפרויקט הבא הוא תמיד הפרויקט האהוב עלי", הוא מחייך. עם זאת, הוא מודה שהוא נהנה מאוד לבקר בניינים שלו. "אני חוזר ומבקר פרויקטים שעשיתי לפני 10 או 15 שנים ואני גאה בהם ואומר לעצמי שהם מוצלחים ושהם מחזיקים מעמד יפה", הוא אומר. "אם אני ארגיש יום אחד דיכאוני במיוחד אני תמיד אוכל ללכת להסתובב במרכז גטי, וכשניגשים אלי אנשים ואומרים לי כמה הם נהנים מהמקום, זה תמיד עושה לי טוב".

על העניין הציבורי בארכיטקטורה ועל העובדה שבשנים האחרונות ארכיטקטים עומדים בפני ביקורת ציבורית הולכת וגוברת הוא דווקא מברך. "בעשור האחרון ישנה מודעות ציבורית גדולה בהרבה לארכיטקטורה מכפי שהיתה אי פעם בעבר. כשחושבים על מבנים שנבנו בשנות ה-50, ה-60 ואפילו בשנות ה-70, הציבור אפילו לא הסתכל עליהם. לאנשים לא היה אכפת. זה לא היה חלק מהחיים שלהם. הם היו הולכים למוזיאונים או לגלריות אבל הם לא היו מסתכלים על הארכיטקטורה. זה השתנה. היום יש מודעות ציבורית גבוהה יותר ועניין במשמעות של ארכיטקטורה ובהשפעה שלה על איך אנשים חיים והיכן הם עובדים ועל הערים שהם חיים בהן. זה חיובי מאוד אבל זה משהו חדש. העיקר שאכפת להם", הוא אומר.*



ריצ'רד מאייר על רקע מרכז גטי בלוס אנג'לס. מחסידי "העיר הלבנה"


מלמעלה: המוזיאון לאמנות באטלנטה, בית פרטי בקליפורניה, צילום אוויר של מרכז גטי בלוס אנג'לס. שומר על הירושה של לה קורבוזייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו