בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוי אילנה

אביה היה המשורר הנערץ אלכסנדר פן אבל התעלם ממנה. אמה היתה כוכבת הבימה חנה רובינא ושלחה אותה לגדול במשפחות אומנות. לבעלה השני, אורי זוהר, היא מתקשה להאמין שהיתה נשואה. בעלה השלישי מת מסרטן. בעלה הרביעי, רפי וייזר, התאבד והשאיר אחריו חובות שלא תוכל לסלק גם אם מופע הקאמבק שלה יצליח. דירתה בארץ, אליה שבה אחרי גלות בלונדון, עומדת להילקח ממנה. אילנה רובינא נולדה להיות נסיכה ומיתוס. היו קשיים בדרך. דיוקן וראיון

תגובות

בט"ו בשבט לפני 73 שנה הולידו המלכה והנסיך של תל אביב הקטנה, חנה רובינא ואלכסנדר פן, את הנסיכה אילנה, ילדת חג האילנות. כיאה לנסיכות לא אוהבת אילנה רובינא שמטרידים אותה מוקדם בבוקר.

היום שלה מתחיל, בעצלתיים, ב-12 בצהריים. אז היא מתחילה להיפתח לעולם, עונה לטלפונים ומוכנה לקבל אורחים בדירתה הנאה שבצפון תל אביב, הדירה שעומדת בימים אלה במרכזה של מחלוקת. בנק המזרחי אומר שכולה שלו ורובינא אומרת שכולה שלה. לפני כחודש מונה לדירה כונס נכסים מטעם הבנק ובשבוע שעבר, שעה לפני שהמשאיות יצאו לדרך, הצליח עורך הדין של רובינא לקבל עוד קצת אוויר לנשימה משופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, נסים ישעיה. צו המניעה הזמני ימנע את הפינוי עד למתן פסק דין בבית המשפט, וזאת תמורת הפקדת ערבות של 50,000 שקל. בנק המזרחי פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על צו המניעה ומתעקש על מימוש הפינוי. קשים חיי נסיכות שיורדות מנכסיהן.

הסכסוך עם הבנק הוא רק קצה הקרחון של ההסתבכות הפיננסית של רובינא. לא ברור מתי זה בדיוק התחיל; ידוע שהסוף היה לפני קצת פחות משנתיים. רובינא יצאה אז לגינת ביתה בווסט האמסטד בלונדון ומצאה את בן זוגה, רפי וייזר, מת. וייזר התאבד, בתלייה. השכנים בשכונת הקוטג'ים הטוריים הבינו שמשהו נורא קרה רק אחרי ששמעו צפירות של ניידות משטרה ואמבולנס.

רובינא ווייזר, בעלה הרביעי, חיו בלונדון 14 שנים. רובינא רצתה להיות קרובה לבתה היחידה, מאיה, שחיה שם כבר 17 שנה. הם התפרנסו מעסקות נדל"ן. קנו דירות ישנות, שיפצו אותן והשכירו או מכרו ברווח נאה. הם לא הישראלים היחידים שמתפרנסים כך בלונדון. "יש ביקוש גדול בתחום הזה", אומר אחד מהם, "ואפשר לעשות עסקים טובים. לא ברור למה רפי לא הצליח".

וייזר התמוטט אחרי שבמשך תקופה ארוכה ניסה לגלגל הלוואות על גבי הלוואות כדי לסגור חובות שרק הלכו ותפחו. בסופו של דבר הוא השאיר אחריו חוב, אומרים מי שהכירו אותו בלונדון, של שלושה מיליון ליש"ט (כ-25 מיליון שקל) לבנק אוף סקוטלנד. "אילנה כנראה לא היתה מודעת להסתבכויותיו", אומר איש עסקים ישראלי החי בלונדון. "הם נראו זוג טוב, הוא העריץ אותה ולה התאים מישהו שדואג לה. אבל היא לא הבינה שום דבר בעסקים וחתמה על כל מה שרפי אמר לה".

ב-1997 חתמה רובינא חתימה אחת יותר מדי, כשהעבירה את הזכויות בדירתה על שמו. ב-2001 עמד החוב של בני הזוג ושל בתה של רובינא לבנק המזרחי על שני מיליון ו-740,526 אלף שקל, סכום שכולל משכנתה והלוואות עסקיות שונות. "נורא מפתה להגיד שהבנק הוא רשע ואכזר, ולמה הוא לא מוותר לאשה מסכנה ואלמנה", אומר דובר הבנק בני שוקרון. "אבל במקרה הזה גילה הבנק אורך רוח נדיר במשך הרבה מאוד זמן".

למרות שבני הזוג חתמו על כתב הצהרה והתחייבות להחזר חובותיהם ואפילו נטלו הלוואות מהבנק לשם כך, לא הוחזר החוב במלואו והוא עומד היום על מיליון ו-420,904 אלף שקל. "זה למעלה מעשור שבנק המזרחי-טפחות פועל לגבות את חובו מבן זוגה המנוח ומגברת רובינא", אומר שוקרון, "תוך גילוי רגישות והתחשבות מקסימלית במצבם הכלכלי של בני הזוג ובהמשך, בנסיבות הטרגיות של המקרה - אך ללא הצלחה. רק לאחר שהתברר לבנק שאין לרובינא כל כוונה למלא אחר ההסכמים שעליהם היא חתומה, ויחסו המתחשב של הבנק מנוצל על ידה לרעה, פנה הבנק ביולי 2006 להוצאה לפועל וביקש למנות כונס נכסים לדירה".

לפני ארבעה חודשים שבה רובינא לישראל. כאן היאוש יותר נוח. עכשיו היא מנסה לעשות קאמבק, אחרי היעדרות של יותר מ-30 שנה, ומעלה מופע קטן של נוסטלגיה. "חופש בבית ההבראה" עלה לפני שבועיים באולם הקטן של צוותא. רובינא ושלמה בר שביט: היא שרה, הוא מספר אנקדוטות על אחורי הקלעים של הבימה בשנות ה-50 וה-60. היא לא מתכוננת לכבוש בסערה את הקהל, רק רוצה לראות אם כוחה עוד במותניה. זאת, כמובן, גם פרנסה. "אמא שלי תמיד היתה אומרת שאשה צריכה מקצוע", היא אומרת וצוחקת צחוק מר, כי מה שאמה הכי רצתה זה שבתה תהיה גננת.

"זה טיפה בים, זה לא יכול לפתור את הבעיה אפילו לבן אדם שאין לו בעיות, אבל זה יכול לעשות טוב על הלב", אומר בר שביט. הוא היה שכן וידיד של חנה עוד כשאילנה היתה ילדה, ואחרי מותה של חנה הוא הופקד על עזבונה. "לצאת קצת מהבית, לשיר, לפגוש אנשים, לראות שזוכרים אותה. יש חוקי פלדה בעניין הזה, ואני אומר את זה כשחקן - כשאתה עולה לבמה אתה שוכח מהכול, אפילו אם בבוקר היתה לך לוויה. ראיתי אותה על הבמה כשהקהל קם וצעק 'בראוו' - ראיתי את הפנים שלה, וזה אמר הכול. היא גם שרה יפה מאוד. זה לא שמוותרים לה".

יכול לתת משהו

המופע התארגן בזריזות, תוך חודש, ברוח חסכונית וצנועה, כמעט חובבנית. במה, מיקרופון, פסנתר כנף, שתי כורסאות, שולחן קטן באמצע ושני בקבוקי מים. רובינא שרה את הרפרטואר האהוב: "ביקשתי אש", "בלדה על נערי שגדל", "ספני שלמה המלך", "לך אתה" והנאמבר האהוב "החופש בבית ההבראה", שבעבר שרה עם אורי זוהר, בעלה לשעבר.

הקהל בצוותא קיבל אותה באהבה, היא עצמה היתה קצת מאופקת. "קשה לדעת אם היא באמת נהנתה מהערב", אומר מבקר מוסיקה, "לא היו בה להט ולא התלהבות, וגם ההופעה לא מספיק מקצועית. לפעמים היו חריקות, לפעמים היא פיספסה בחצי טון, אבל עדיין יש לה קול נפלא וצלול והיא מלאת חן ונון-שלאנטיות". רובינא נהנתה. "היתה לי הרגשה ביתית", היא אומרת, הרגשתי שבאו לפרגן".

המופע תוכנן לפרק זמן קצר, אלא אם כן הקהל יצביע בקופה ויבוא בהמוניו. את רעיון השיבה לבמה נטע בלבה של רובינא איש קול ישראל חיים קינן, עורך התוכנית "שאלה של טעם". "חיים בא אלי ואמר שיש עשר שנים למותו של וילנסקי ובעיזבון שלו נמצא שיר שחיים כתב ושאף אחד עוד לא שר ווילנסקי כבר עשה לו עיבוד לתזמורת. חיים חשב שזה מאוד מתאים לי, אבל אמרתי לו שלא הופעתי הרבה זמן ואני לא יודעת אם יש לי קול. "הסכמתי בשני תנאים", היא ממשיכה. "להקליט דמו באולפן, ולשיר באיזה מקום כדי לראות איך הקול שלי נשמע לפני קהל. אז אירגנו לי הופעה במועדון השירה בציבור גנקי בתל אביב. עינת שרוף הזמינה אותי להתארח לשניים-שלושה שירים, אבל כשבאתי וראיתי את הקהל אמרתי: 'אני לא מופיעה'. נפלה עלי חרדת מוות. בסוף אמרתי לעצמי, זה עכשיו או לעולם לא, ועליתי, ופתאום ראיתי שאני יכולה לשיר. שרתי שני שירים והיא שרה אתי את 'החופש בבית ההבראה' והקהל הצטרף אלי. זאת היתה הקפיצה למים".

קינן אוהב את מה שרובינא מסמלת באישיותה האמנותית, את הטעם של פעם. "חשבתי שהיא בין אנשי התרבות הישנים שדבקים בהם התמימות והערכים", הוא אומר. "אמרתי לה שמגיעות אלי לפעמים לרדיו בקשות מאנשים שרוצים לשמוע אותה. אבל היא היתה בהתחלה די קשה להשגה, לא רצתה עם זה שום קשר. בסופו של דבר עשינו את ההקלטה והיא התרככה, ואני הקדשתי לה מקום בתוכנית שלי ושידרתי שיר שלה והגיעו הרבה תגובות טובות. היא טעמה את טעמם של החיזור והאהבה וכשהאמרגן בן ציון שירה שמע על זה, הוא הציע לה לעשות ערב עם בר שביט".

הרעיון לשדך את רובינא לבר שביט עלה במוחו של שירה בעקבות הקשר של שניהם ל"הבימה", וגם בגלל שהבין שרובינא לבדה לא תמלא אולמות. "מכרנו את כל הכרטיסים כבר שבוע לפני ההצגה", הוא אומר, "לדעתי זה היה מוצלח מאוד והקהל התלהב".

זה יכול להביא לה רווחה כלכלית?

שירה: "זה לא יביא לה מיליונים אבל אם הקהל בא, אז כן, זה יכול לתת משהו. זה פרנסה. אפשר איכשהו לחיות מזה, אבל לא להחזיר מיליונים".

לא את כל הטקסטים היא זכרה בעל פה.

"אני מכיר הרבה זמרים שלא זוכרים טקסטים בעל פה, כולל טקסטים של עצמם".

רובינא היתה בשנות ה-60 זמרת פופולרית בעלת קול ייחודי ומראה כובש, אבל מעולם לא היתה כוכבת ולא העלתה הופעות יחיד. בדרך כלל הופיעה במקומות שונים בארץ עם זמרים אחרים או בתוכניות טלוויזיה. "אני עוד זוכרת שהופעתי בעיירות פיתוח ושרתי שיר של אלתרמן או נעמי שמר, אז מישהו מהקהל צעק: 'רוצים קוסם'".

אחד מרגעי השיא בקריירה שלה היה במלחמת יום כיפור. "היינו צוות בחיל אוויר, פופיק ארנון, אושיק לוי, מתי כספי וליאונרד כהן".

ליאונרד כהן?!

"זאת אחת החוויות המרגשות שלי בחיים. ישבנו בקפה 'פינתי' בתל אביב, מתי, אושיק, פופיק ואני והתארגנו להופעה, ואושיק אמר: 'האיש הזה שיושב שם לבד דומה לליאונרד כהן'. אמרתי לו: 'היית מת', אבל הוא אמר: 'בחיי שזה ליאונרד כהן'. הוא ניגש אליו ושאל: 'אתה ליאונרד כהן?' והאיש אמר: 'כן'. הזמנו אותו לשבת אתנו, אמרנו לו שאנחנו זמרים ושאלנו מה הוא עושה בארץ. הוא אמר: 'שמעתי שיש מלחמה אז באתי להתנדב לעבוד בקיבוצים בקציר ולשחרר כמה חבר'ה לצבא'. אמרנו לו שעכשיו אין קציר והצענו לו לבוא להופיע אתנו, אז הוא אמר שהוא פציפיסט. אמרנו לו שאנחנו לא נלחמים אלא מופיעים אז הוא אמר שאין לו גיטרה. צילצלנו לעודד פלדמן, שהיה קצין התרבות של חיל אוויר ותוך שנייה היתה גיטרה. ככה הסתובבנו בין המוצבים כמה חודשים, החיילים פשוט לא האמינו. זה היה בתקופה שהוא היה אליל בארץ, וגם הוא נורא התרגש".

קצת אחרי המלחמה היא החליטה להפסיק לשיר ולהפוך לעקרת בית. "נגמרה לי ההנאה. בעלי, אבא של הבת שלי (גוריון וייסמן, שהיה בעלה השלישי), מת באותה תקופה ועבר לי החשק להופיע. זה לא קרה ביום אחד. המשכתי עוד קצת בטלוויזיה, בחרתי מה שרציתי ומטבע הדברים ההזמנויות הלכו ופחתו. אני תמיד התייחסתי לזה כמו לעבודה שאני אוהבת ולא כקריירה. כשהפסקתי לשיר לא הפסקתי לחיות, להיפך. יש אנשים שקחי מהם את השירה, או כמו אמא שלי שלקחו לה את התיאטרון, הם מפסיקים לחיות".

אמא שלה

כשרובינא אומרת "אמא שלי", מפתה להעלות בזיכרון את רעד קולה של הדיווה הגדולה הניבטת מציור צבעוני התלוי בסלון. אין ספק שהאשה הגדולה מהחלומות עוד נוכחת בהוויית בתה ועדיין מולכת בה ביד רמה. קל להבין מדוע.

חנה רובינא נולדה בעיירה קטנה ליד מינסק, ברוסיה הלבנה, בשנת 1892 (לטענתה) או ב-1888 (לטענת מכריה). היא היתה נערה סוררת שהוקסמה מתנועת ההשכלה והחופש היחסי שניתן לנשים, למדה בסמינר לגננות בוורשה שבראשו עמד אביו של יונתן רטוש, יחיאל הלפרין, ועל מוריו נמנו הלל ציטלין, יצחק גרינבוים ויעקב פיכמן. ב-1917 הצטרפה לנחום צמח ומנחם גנסין שהקימו תיאטרון עברי במוסקווה.

ב-1921 היא נישאה לשחקן הבימה, משה הלוי, אך התגרשה ממנו כעבור מספר שנים. במארס 1928 הפליגו חברי הבימה לנמל יפו במטרה להשתקע בארץ ישראל. ב-1931 פגשה רובינא לראשונה את פן, שעיבד עם משה זמירי את המחזה "בכור השטן" של ג'ורג' ברנרד שאו. "איש גבה קומה וחיוור במגפיים שחורים, במכנסי בריצ'ס אפורים, בחולצה רוסית שחורה, רקומת שני, במעיל עור: אלכסנדר פן, יפה כנסיך, משורר. העיר קטנה ומשוררים בה מעט והוא מיוחד כזה, עושה רושם, שובר לבבות", כך תיאר חיים גורי את פן (הציטוט מתוך "שלכת כוכבים", ספרה של פרופ' חגית הלפרין על פן). גם בזיכרונותיו של יוסי גמזו מופיע פן כדמות חצי אגדית: "ואני זוכר יום חם", כתב גמזו, "ולפתע, בתוך יום חם כזה, נשוב אספלט רותח, יוקד, מופיע במגפיים של עור, ברובאשקה של משי צהוב עם פתיל של קטיפה, נסיך מאגדות הילדות, אבל במדויק כך. אני לא זוכר שראיתי אי פעם מלבד בקולנוע או בספרים אציל מכף רגל עד ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה. זה לא היה מישהו, זה היה משהו".

פן נולד ב-1906 לאם לא יהודייה ממשפחת אצילים שוודית בערבות הטונדרה הרוסית על חוף ים הקרח הצפוני. כשהוא ורובינא נסחפו ברומן הסוער הוא היה בן 25 והיא מבוגרת ממנו ב-18 שנה (ככל הנראה). הוא עוד היה נשוי לאשתו הראשונה, בלה, ואב לשני ילדים, זרובבלה ואדם. הרומן ביניהם נמשך שנתיים וחצי, מעריכה פרופ' הלפרין, והיה אחד המפורסמים בתולדות הישוב. אהבתם היתה יצרית וידעה עליות ומורדות, כשבמשך תקופה מסוימת הם גרו יחד בדירה שכורה ברחוב המגיד בתל אביב. ב-1934 נולדה אילנה.

"נולדתי בירושלים, בהדסה הישנה", היא מספרת. "אמא שלי רצתה שבתעודת הלידה שלי יהיה כתוב ירושלים". אחרי הלידה רובינא קיבלה רעלת הריון ונשארה בירושלים, במצב לא קל, כמה חודשים. הישוב עצר את נשימתו. "במקומות ציבור אנשים היו שואלים זה את זה 'ומה שלומה היום', וכולם ידעו למי הכוונה", כותבת כרמית גיא בביוגרפיה שלה על רובינא ועל הבימה, "המלכה נסעה באוטובוס". "היום עם פניצילין היו גומרים את זה בשתי זריקות", אומרת רובינא, "אבל אמא שלי היתה אשה חזקה מאוד אז היא לא מתה".

רובינא התגוררה עם אמה בדירות שנבנו לשחקני הבימה בתל אביב, ברחוב גורדון פינת דב הוז. הקשר עם פן נגמר רע. בזמן שרובינא שכבה בבית חולים הוא התאהב ברחל, אחות שעבדה בהדסה ולימים היתה אשתו. רובינא חזרה לעבודתה בתיאטרון. חזרות בבוקר, מנוחה בצהריים והצגות בערב. פרק האימהות בחייה לא היה מהתפקידים החשובים שלה. הילדה הקטנה, מנותקת מאביה, היתה במקרה הטוב קישוט ובמקרה הרע, נטל.

"לפני היא עשתה הפלות וגם אותי היא לא רצתה", אומר רובינא בגילוי לב, "אבל אבא שלי אמר לה לא לעשות הפלה, ובגלל שהיא נורא אהבה אותו, אני חיה. הוא שיכנע אותה שכאשה, אם לא תעבור את חוויית ההריון והלידה, לא תהיה שלמה, והיא חשבה שאולי זה יתן לה יותר עומק כשחקנית". רובינא גדלה להיות ילדה מתוקה עם תלתלי זהב שאמה אהבה להשוויץ בה בפני מכריה, אם כי על הטיפול השוטף בקטנה הופקדו מטפלות וחברות שונות שגידלו אותה בזמן שאמא היתה עסוקה, כלומר רוב הזמן.

אחת המטפלות היתה זהבה רביקוב. "נורא אהבתי אותה, היא גרה אתי בחדר. יום אחד כשהייתי בת שנתיים וחצי היא החליטה שאני צריכה לראות את אמא שלי על הבמה ולקחה אותי לראות את 'היהודי הנצחי'. ואני רואה על הבמה את אמא שלי לבושה בבגדים כמו של משוגעת וכל הפנים שלה צבועים בחום והשערות שלה פרועות, ואני יודעת שאין לה שערות כאלה, והיא הולכת על הבמה וצועקת: 'איפה הילד, איפה הילד', ואני הייתי נורא מבוהלת אז קמתי וצעקתי: 'אני פה'".

על יחסה של רובינא לבתה אפשר ללמוד מאחד הפתקים שנמצאו בעיזבונה. את הפתק לאם הנוכחת-נעדרת השאירה המטפלת זהבה. "אילנה ואני מחכות לך... אני רוצה שאילנה תהיה מה שאפשר יותר שעות אתך, היא צריכה להיות פחות קשורה בי כי אני רק מטפלת. היום אני כאן, ומחר מי יודע? איני רוצה להפחיד אותך, אבל לא לעולם תידרש לאילנה מטפלת כמוני, ועלי כבר לדאוג שהפרידה לא תהיה יותר מדי קשה. כי ברגשות המטפלת אין להתחשב".

כשאילנה היתה בת שלוש, ב-37', יצאו מהבימה לשני סיבובי הופעות בחו"ל, במצרים ובאירופה, ולמשך כמעט שנה שהתה הילדה, ביחד עם אמנון מסקין, בחברת הילדים בקיבוץ גבע. בקיץ 1940 שלחה אותה רובינא לירושלים. "כשהאיטלקים הפציצו את תל אביב אמא שלי נורא נבהלה, היא ידעה שהיא נוסעת הרבה עם התיאטרון ומרוב דאגה היא השאירה אותי אצל משפחה אומנת בבית הכרם. אנשים נורא פשוטים, קשי יום וטובי לב, והיא היתה באה לבקר אותי כשיכלה".

ארבע שנים גרה רובינא אצל המשפחה הירושלמית ולמדה בבית הספר היסודי בבית הכרם. כשחזרה הביתה לתל אביב הלכה לכיתה ה' בבית ספר שלווה. היא לא היתה תלמידה טובה, אבל אמה לא עשתה עניין. "אמא שלי לא היתה הולכת לאסיפות הורים, ואם הייתי מביאה מבית ספר פתק להביא את אמא, אז היא היתה מחזירה פתק שהיא לא יכולה לבוא בגלל שיש לה חזרה".

עשו לך הנחות?

"בדיוק ההיפך. היה בשלווה מורה לאנגלית שאני לא אשכח אותו. בשביל שלא יחשבו שהוא עושה לי פרוטקציה הוא היה יורד לחיי. הרבה פעמים הגיע לי כי הייתי תלמידה גרועה. למדתי לקרוא נורא מהר ואחר כך לא עיניינו אותי כל הדברים האחרים, אז הייתי קוראת ספרים בכיתה מתחת לשולחן או חולמת בהקיץ, וכשהיו שואלים אותי שאלה הייתי אומרת שאני לא יודעת".

לקראת כיתה ח' שלחו אותה לשלוש שנים לקיבוץ גבע, "כי הבימה נסע לשנה לסיבוב הופעות באמריקה". אחרי שהם חזרו מאמריקה לא הזדרזה רובינא להחזיר את בתה הביתה. הקואופרטיב שקע בבעיות קשות ועמד להתפרק ורובינא היתה עסוקה בשיקום וניסיונות הצלה. "מצאתי בארכיון מכתבים קורעי לב של אילנה", אומרת כרמית גיא, "היא כתבה לאמה: 'אני מבטיחה שלא אפריע לך, רק תקחי אותי הביתה'. היא סיפרה שהיתה נכנסת לדיכאון בכל פעם שהמונית השחורה היתה באה לקיבוץ כדי לקחת את אמה ממנה. היא אף פעם לא היתה בטוחה במעמד שלה אצל אמה. הרגישה שאין לה אצלה מקום".

סבתא חנה, אמא אילנה והבת/נכדה מאיה. נשים שלא מבשלות
"לא רציתי להיות שם", אומרת רובינא, "רציתי להיות עם אמא שלי בבית שלי. זה הכי טבעי. אבל זאת היתה תקופה שלא רק אמא שלי, כל האנשים שבנו את המדינה לא היו הרבה בבית והרבה ילדים בני הורים עסקני ציבור היו נשלחים למוסד או לקיבוץ. אף אחד מהילדים האלה לא אהב את זה. בסוף, אחרי שלוש שנים, היא החזירה אותי הביתה".

בכיתה י"א למדה בתיכון חדש, אבל פרשה אחרי שנה. "הייתי תלמידה גרועה ונמאס לי ללמוד. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לשיר אז היא אמרה: 'את צריכה מקצוע'. שאלתי איזה, והיא אמרה: 'את נורא אוהבת ילדים, תלכי ללמוד גננת'. אז הלכתי לסמינר לוינסקי ואחרי שליש אחד הבנתי שאמנם אני אוהבת ילדים, אבל לא את כולם". היא התגייסה לצבא ואמרה לאמה שהיא רוצה להיות זמרת ושתלך ללהקה צבאית. "אז היא אמרה: 'בשום פנים ואופן לא. זה חלטורה. אם את רוצה לשיר, תלמדי פיתוח קול'".

לא רצית להיות שחקנית?

"לא, אף פעם. לא חשבתי שיש לי כישרון ולא כל כך אהבתי תיאטרון. גם היום כשיש לי אפשרות אני לא הולכת לראות תיאטרון. בילדותי הלכתי לפרמיירות ולחזרות גנרליות כי אמא ביקשה, אבל לא אהבתי את זה בכלל. לא עיניין אותי. אף פעם לא השתתפתי בהצגה".

בטח חסר לך חיבוק של אמא ומרק חם בצהריים.

"לא. ילד הוא כמו חיה. את נולדת לתוך מצב נתון ולא יודעת שחסר לך משהו. לא יכול להיות לי געגוע למשהו שאני לא מכירה. אם הייתי רואה את אמא שלי מבשלת בטח הייתי מתעלפת. תמיד היתה בבית עוזרת ומטפלת, שעשו את זה. והרבה פעמים, אחרי בית ספר, הייתי הולכת ל'כסית' ואוכלת שם צהריים ואמא היתה רושמת את זה. חצקל היה איש נורא נחמד ואני אהבתי שם את האוכל ולא היתה לי בעיה עם זה. הייתי לפעמים הולכת לאמנון מסקין וסימה היתה מבשלת לנו והיה נורא כיף. גם אני לא מבשלת וגם הבת שלי לא מבשלת. אנחנו דור שלישי לנשים שלא מבשלות".

מצד שני, זה בטח היה נעים שאמא שלך כה מפורסמת.

"נעים מאוד שיש לך אמא מפורסמת. מי שיגיד לך אחרת לא אומר אמת. אני טוענת שיש בזה הרבה מאוד הנאה, שוויץ אפילו. הדברים היחידים שלא אהבתי זה שהיא לא היתה בבית. אולי בגלל זה אני לא כל כך אוהבת תיאטרון, כי זה היה המקום שלקח את אמא שלי. הפיצוי שלי היה שהיא היתה אשה מפורסמת ויפה".

איזה טובות הפקת מזה?

"בזה שלא הייתי צריכה להתאמץ כי הייתי הבת של רובינא. זה עזר לי לעשות קיצורי דרך".

רובינא נשמעת כבת אוהבת, אבל מכריה אומרים שהיא מעגלת פינות. המציאות בצלה של אמה, לטענתם, היתה הרבה פחות אידילית וכעסיה לא שככו עד היום. "כמובן שהיו לנו מריבות", היא אומרת. "בטח אמרתי לה לא פעם: 'מי את חושבת שאת, פה בבית את לא רובינא'. אבל אני לא רואה בזה שום דבר יוצא דופן. מי לא רב עם אמא שלו?"

שני זרים

את פן היא לא זוכרת בכלל. היה לה רק צל של ידיעה שהוא אביה. "כשגרתי בירושלים אצל המשפחה הנחמדה הזאת והילדים שאלו אותי למה רק אמא שלי באה לבקר, אמרתי: 'כי אבא שלי מת'. כולם אמרו 'יתומה מסכנה' ועזבו אותי במנוחה. אבל אני תמיד ידעתי מי זה אבא שלי. מגיל מאוד צעיר. אולי הוא בא לבקר פעם ואמא שלי אמרה שזה אבא שלי. בגיל יותר מבוגר היינו עוברים ברחוב, אחד מול השנייה, והוא ידע מי אני ואני ידעתי מי הוא, אבל מעולם לא דיברנו. לשנינו זה היה מוזר ולא נעים. אמא שלי אמרה: 'את רוצה להכיר אותו? אין לי שום התנגדות', אבל זה לא עובד ככה. אם היא רצתה שיהיה בינינו קשר, היא היתה צריכה להביא אותי אליו. היא לא עשתה את זה. היא היתה תמיד אומרת: 'יותר טוב לגדול בלי אבא מאשר עם אבא מסוים'. אני לא יודעת מה היו המשקעים שלה אתו, היא לא אהבה לדבר על זה".

"פעם הלכתי עם אילנה ברחוב", אומר בר שביט, "ואבא שלה בא מולנו, והיא המשיכה בהליכה זקופה ולא דיברה אתו. אני הייתי במבוכה כי אבא שלה היה מבקר התיאטרון של 'קול העם' ואני האטתי ועצרתי ודיברנו, והוא אמר: 'זה לא יפה לתת לאשה יפהפייה לחכות'".

בגיל 25 הפגישה אותם זרובבלה פיין, אחותה למחצה, לארוחה רשמית בביתה. "אני באתי ופן בא עם רחל אשתו והיתה אווירה די לא נינוחה. היה מתח. הוא שתה בשביל להחליק את העניין ושאל לשלום אמי. אחר כך פגשתי אותו עוד כמה פעמים ולא נוצר קשר. לא זוכרת אפילו על מה דיברנו. אי אפשר בגיל כזה. וגם לא היו לי טענות כלפיו. הוא היה גבר שנשים לא עזבו אותו לרגע. הוא היה מדהים ביופיו ואפילו לא היה צריך להתאמץ לחזר. היה יושב ב'כסית' עם הסיגריה ורק מסתכל ולפעמים היה מואיל להתמסר".

בזמן שפן נפטר, ב-72', שרה רובינא בפסטיבל הזמר את "על נערי שגדל". "מישהו המציא סרט טורקי שנשמע נורא רומנטי, אבל אין לו שום שחר. מספרים שעמדתי על הבמה וקולי נשנק מדמעות. הוא כנראה מת בזמן שעמדתי על הבמה אבל לא היה לי מושג שהוא מת. זה נודע לי רק למחרת. וגם אם הייתי יודעת, זה לא היה מזיז לי. אמא שלי לקחה את זה נורא קשה. היא התנהגה כמו אלמנתו. היא ורחל, אשתו, הלכו בלוויה שלובות זרוע כמו שתי אלמנות. בעלי אמר לי שאני חייבת ללכת ללוויה אבל זה נראה לי נורא אידיוטי. בסוף הלכנו רק לבית הלוויות. אני זוכרת שיגאל אלון ניגש אלי ולחץ לי את היד בפנים רציניות ואני לא ידעתי מה לעשות עם זה".

הכתובת היתה על הקיר

בצבא היתה רובינא קצינה, מנהלת לשכת אלוף, ואחרי השחרור נסעה למילאנו ללמוד פיתוח קול, שם פגשה את בעלה האמריקאי הראשון, לו נישאה באיטליה. כדי להתפרנס עבדה בדוגמנות, וכעבור ארבע שנים, בסיום הלימודים, חזרה לארץ והתגרשה. גם כאן המשיכה בעבודתה כדוגמנית, קריירה שאמה לא עודדה. בעלה השני היה זוהר. "נפגשנו באיזה הצגת בכורה והוא התחיל לחזר אחרי, הוא נורא הצחיק אותי והתחיל רומן. היינו חברים שנתיים ונשואים שנתיים והתגרשנו בלי שום משקעים. לא מזמן פגשתי אותו. חברה טובה שלי ושלו היתה מאוד חולה, שכבה באיכילוב ואני באתי אליה ופתאום אני רואה חיזיון. אורי ואליה. עם אליה התנשקתי, והוא עומד זקוף על יד המיטה עם הבטן הענקית שלו ולא הסתכל עלי. חשבתי לעצמי שלא יתכן שהייתי נשואה לדבר הזה. בשלב מסוים אמרתי לו: 'תסלח לי אורי, אתה זוכר שאני הייתי אשתך פעם?' אז הוא אמר: 'בוודאי', כאילו רצה לומר 'זה לא כל כך חשוב שתזכירי לי'".

אחרי הגירושים נסעה לפאריס, הוזמנה להופיע ב"אולימפיה" במיוזיקל ישראלי שהפיק יונתן כרמון, שהיה באותה תקופה המנהל האמנותי של אולימפיה. ההופעה הניבה חוזה תקליטים בצרפת. באחת הגיחות לפאריס הכירה רובינא את וייסמן, איש עסקים שחי בפאריס, הם נישאו והולידו ב-67' את מאיה. כעבור ארבע שנים חזרו לארץ. רובינא היתה בטוחה שהגיעה למנוחה ולנחלה אבל טעתה. וייסמן נפטר מסרטן אחרי שבע שנות נישואים ורובינא נותרה, כמו אמה, אם חד הורית. "מאיה ואני היינו משפחה. לא היה מקום להכניס לפה גבר". היא גידלה אותה לבדה 17 שנה.

גם מאיה, כמוה, לא רצתה ללמוד, גם היא לא הלכה לאסיפות הורים. "היא למדה בעירוני ה', סיימה כיתה ט' ועזבה. עשתה כל מיני דברים, היתה בבית, קצת עבדה, אחר כך היא רצתה ללמוד מוסיקה בלונדון אבל אמרו לה שלא תוכל להתקבל בלי בגרות, אז היא עשתה בגרות אקסטרנית תוך שנה ואמרה לי: 'את רואה למה לא הייתי צריכה להתענות ארבע שנים? עכשיו היא קניינית בחנות למוסיקה קלאסית לאספנים בלונדון. היא אף פעם לא חזרה לארץ ולא רוצה לחזור. לא היה לה טוב פה. היא ילדה אינדיווידואלית מאוד ויוצאת דופן וכאן לילדים יוצאי דופן לא מניחים. באנגליה אף אחד לא דוחף את האף שלו".

איזה אמא היית?

"לא היה לי מודל טוב להורות, אז עשיתי בדיוק ההיפך מאמא שלי. הייתי מנשקת אותה, נוגעת, מחבקת, עד שהיא כבר היתה אומרת די. אבל בטח עשיתי טעויות אחרות".

למה לא הלכת לאסיפות הורים?

"אמרתי להם שאני את שלי תודה לאל גמרתי ו'אתם פה בשביל לחנך אותה, אני לא צריכה לשמוע את הצרות שלכם'. אז אמרו לי: 'אבל חשוב שתהיה השפעה של הבית'. אמרתי: 'את הבית תעזבו לי, אני לא אומרת לכם איך ללמד. הילדה פה בשביל שאתם תדאגו לה', והפסקתי לבוא".

וייזר נולד בארץ ב-32'. כשהכיר את רובינא, בתחילת העשור שעבר, היה אלמן עם שלושה ילדים ואיש עסקים שפעל בעיקר בלונדון. רובינא הכירה אותו באחד הביקורים אצל בתה, ועליו בכלל אין לה חשק לספר. "היה ואיננו, וזהו", זה המקסימום שהיא מסכימה לנדב. היא עזרה לבעלה בעלה בנושא שיפוץ ועיצוב הבתים אך לא היתה מעורה בעסקיו כלכלית וככל הנראה לא היתה מודעת לחומרת מצבו. שנותיהם בלונדון דווקא זכורות לה לטובה: היא אומרת שהירבו לטייל ולבלות בקונצרטים. "לא אהבתי אותו", אומרת על וייזר חברה טובה שלה. "חברים הזהירו אותה מפניו וניבאו בדיוק מה שקורה עכשיו. הכתובת היתה על הקיר. אבל היא לא רצתה לשמוע".

מה היה סוד קסמו?

"בזה שהוא טיפל בה, כמו שהיא רוצה שיטפלו בה. אין גבול לנסיכות שלה. כל אחד מגיב אחרת על הילדות שלו, אבל היא חושבת שכולם חייבים לה".

היום, בלא גבר לצדה, רובינא לא מרגישה בודדה. "אני לא בודדה, יש לי בת. אני לבד, אבל כל החיים שלי הייתי לבד. גדלתי ככה. גם אמא שלי היתה לבד וזה לגמרי לא מפחיד אותי. לפעמים זה אפילו נעים. יש לי חברות טובות".*



אילנה רובינא. אני עוד זוכרת שהופעתי בעיירות פיתוח ושרתי שיר של אלתרמן או נעמי שמר, אז מישהו מהקהל צעק: "רוצים קוסם"


עם הוריה, אלכסנדר פן (בגיל שנה) וחנה רובינא (למעלה, ב-1975, בפאריס, מאחורי הקלעים של "הדיבוק"). לא יכול להיות לי געגוע למשהו שאני לא מכירה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו