בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שובו של הקואופרטיב

בשולי המשק הקפטיליסטי קמים לתחייה ומשגשגים המפעלים השיתופיים, ופותרים בעיות של אבטלה ומחסור בתחרות. העובדים שנהפכו לבעלי מניות נראים יותר כמו קפיטליסטים מזן חדש ופחות כמו סוציאליסטים מהדור הישן

תגובות

במבט ראשון נראית מתפרת מצפה עצמאות שבמצפה רמון כמו עסק רגיל: עשרות עובדות יושבות ליד מכונות תפירה ועסוקות בחיבור בדים לבגדים. על כולן משקיף המנהל מחלון גדול שבחדרו. ואולם קטעי העיתונות הממוסגרים שתלויים בכניסה מספרים סיפור אחר, שתחילתו בשביתה גדולה וסופו בהפיכת המתפרה לקואופרטיב - עסק שנמצא בבעלות העובדים בו.

הכל התחיל ב-2000, כשבעלי המתפרה ביקשו לסגור אותה משום שלא היתה רווחית. בתגובה פתחו העובדות בשביתה, ואף לנו במקום עם בעליהן והילדים במשך שלושה חודשים. לאחר שאף איש עסקים לא היה מוכן לרכוש את המתפרה, היא נמכרה בנובמבר 2000 ל-25 מהעובדות ונהפכה לקואופרטיב.

כל אחת מהעובדות רכשה מניה ב-5,000 שקל, שאותם קיבלה כהלוואה מהמרכז לקואופרציה המלווה את הארגונים הקואופרטיבים בישראל. שאר הכסף לרכישת המפעל הגיע מקרן תנופה של ההסתדרות, המסייעת למפעלים במצוקה. בקואופרטיב חברות כיום 17 נשים, שהן חלק מ-52 העובדים במתפרה - 49 נשים ושלושה גברים.

בשנותיה הראשונות של המדינה פעלו כאן קואופרטיבים רבים. הקואופרטיב - אגודה שיתופית - התאים מאוד לרוח הסוציאליסטית של התקופה: מעבר להיותו מיזם עסקי, הוא דוגל גם בערכים כמו זכויות עובדים, הגשמה חברתית וערבות הדדית - לעתים על חשבון הרווחים. ואולם עם השנים המציאות החברתית והכלכלית השתנתה, והקואופרטיבים החלו להיעלם. בסוף שנות ה-70 פעלו בישראל כ-400 מהם, אך ב-2004 נותרו כ-40 בלבד.

בימים בהם עובדים רבים מוצאים עצמם ללא עבודה או עם שכר וזכויות שמצטמצמים והולכים, הקואופרטיבים נהפכו שוב לאופציה רלוונטית. בישראל פועלות כ-50 אגודות שיתופיות בחקלאות, שמירה, גינון, תפירה ותכשיטים.

מרכז קואופרציה ליזמות שיתופית, שמלווה את האגודות החדשות והוותיקות, הוקם ב-1932 על ידי הקואופרטיבים שפעלו אז בישראל. המרכז מעניק לקואופרטיבים הדרכה בתחומים כמו ניהול, משפט ושיווק, וכן שירותים כמו ניהול מאזנים מסובסד, הלוואות ומענקים.

יו"ר הנהלת המרכז, מיכה ברנר, אומר כי הארגון מקיים עוד פעילויות רבות: "בימים אלה אנחנו מכינים עבודת מטה גדולה כדי למצוא אנשים שרוצים לפתח אגודות שיתופיות. בנוסף, נעשתה ונעשית עבודת הסברה נרחבת בציבור הרחב ובקרב בעלי תפקידים במינהל הציבורי ובפוליטיקה. בין השאר נפגשנו עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, בעניין ארגון קבוצות מובטלים ועובדים שמפעליהם בסכנת סגירה, כדי שיקנו בשיתוף את מקום העבודה שלהם ויקימו אגודות שיתופיות. גם הצענו למנכ"ל משרד התמ"ת לשלב הכשרה בתחום הקואופרציה בתוכנית ויסקונסין".

ברנר סבור כי 2007 תהיה שנת מבחן שבה ייקבע אם הקואופרטיבים מצליחים לבסס את עצמם כתחליף מקובל לעסקים רגילים. "צריך להבין שאגודה שיתופית לא נועדה להחליף מודל כלכלי קיים או להתחרות בו, אלא להציע אפשרות נוספת שעשויה להתאים לאנשים רבים", הוא אומר. "הרעיון הקואופרטיבי לא צריך לעמוד בסתירה למדיניות הכלכלית הקפיטליסטית של ישראל, אלא לחיות לצדו. אבל לצערי, בישראל יש למלה קואופרטיב קונוטציה שלילית, וגם אנשים שפעילות במסגרת חברה לא מתאימה להם לא שוקלים את צורת ההתארגנות הזו".

לדעת ברנר, מצבן של האגודות השיתופיות הידרדר לא רק בשל השינויים בחברה הישראלית, אלא גם בגלל המבנה של רבים מהקואופרטיבים הישנים: "כדי שקואופרטיב יצליח לאורך זמן צריך שתהיה המשכיות - אם אדם אחד פורש, אז אחר קונה את המניה שלו.

"בתקנונים של הקואופרטיבים הישנים היו סעיפים נוקשים מאוד, שאסרו למשל על מינוי מנכ"ל בשכר ועל תשלום משכורות דיפרנציאליות. זה לא התאים למציאות הכלכלית המשתנה, ולכן אנשים איבדו עניין בקואופרטיבים וההמשכיות נפסקה".

ברנר מוסיף כי "סיבה נוספת לירידה במעמד הקואופרטיב היא השאיפה לרווח מהיר, שהתחזקה עם ההתפתחות הכלכלית. נוצר מתח בין הרצון להפריט ולהכניס משקיע נוסף לבין הרצון להישאר בעלים של העסק".

בעל הבית מקבל שכר מינימום

את הקונפליקט הזה מכירות היטב הנשים ממתפרת מצפה עצמאות. העובדות במקום, הן השכירות והן אלה שחברות באגודה השיתופית, מרוויחות שכר מינימום. אלה שמצליחות לתפור מעבר למכסה מקבלות פרמיה שעשויה להגיע ל-700 שקל בחודש.

"בשנה הראשונה היה קשה מאוד", מספרת מריס פלוס, שהיתה עד לפני כחודש יו"ר חברות הקואופרטיב. "חיינו קצת באופוריה של 'אנחנו בעלי הבית', אבל גילינו מהר מאוד שבעל הבית עובד פי שניים מעובד רגיל. בשנה הראשונה היה לנו מנהל שלא הסתדרנו אתו. הינו במינוס, לא ידענו לנהל. אז בעצם קלטנו מה זאת קואופרציה. שאם לא נעבוד ולא נשיג הזמנות, לא תהיה לנו משכורת. צריך להיות רציניות ולקחת אחריות לכל המפעל".

אתן מצטערות שנהפכתן לקואופרטיב?

"ממש לא. היום המצב הרבה יותר טוב מכפי שהיה כשהיינו שכירות. יש לנו ליווי צמוד מההסתדרות והמרכז לקואופרציה ואנחנו מרגישות שיש לנו אבא, אפילו שאנחנו עצמאיות.

"אנחנו מצליחות לתת פרנסה בכבוד לכל החברות ולכל העובדים שלנו. השכר הוא אמנם שכר מינימום, אבל כל העובדים מתפרנסים ומקבלים תנאים סוציאליים ולפעמים אנחנו אפילו מצליחות לתת פרמייה קטנה".

יו"ר חברות הקואופרטיב החדשה, סיגל ביטון, דווקא לא מתנגדת לכך שיזם יקנה את המפעל ויבטיח משכורת קבועה. עם זאת, היא מוסיפה שיש תחושה חיובית שנובעת מנטילת האחריות ומהמעורבות בניהול המתפרה.

"אם רוצים ליהפך לקואופרטיב צריך להיות רציניים ולהבין שזו אחריות לטווח הארוך", מדגישה פלוס. "לא כדאי להקים קואופרטיב אם אחרי חודש החברים ירצו לפרוש. צריך להיזהר גם מסכסוכים בין החברים, ולמנוע מצב שבו שהחברים יחליטו שהם לא עושים עבודות כאלה ואחרות כי הם בעלי הבית. אצלנו השכירות ובעלות הבית עושות את אותן עבודות, אחרת זה לא יעבוד".

השוויון הזה מתבטא גם במשרדו של מנהל המתפרה, שמואל הלפרן. אין כאן מסכי פלזמה או אקווריומים דקורטיוויים, אלא רק שני שולחנות עץ קטנים, שלושה כיסאות פלסטיק, לוח שנה וחלון גדול שמשקיף על המתפרה. הלפרן מנהל את המפעל מתחילת 2004. יש לו ניסיון של 30 שנה בניהול מפעלי טקסטיל, אך הוא מקפיד להדגיש בצניעות שהוא יודע לייצר בד אבל עדיין לא מבין הרבה בתפירה.

ביטון מציינת שלא בפניו כי אולי הוא לא מבין בתפירה, אך מאז שהחל לנהל את המתפרה התפוקה עלתה, האווירה השתפרה והמצב התאזן. המתפרה עדיין אינה רווחית, אך חובותיה אינם גדלים.

לדברי הלפרן, הוא מנהל את המתפרה כאילו היתה עסק רגיל. "אני מנסה לנהל את המפעל כמו עסק שאמור להרוויח", הוא אומר. "על אף שזה קואופרטיב, זה קודם כל מפעל שאמור לייצר ולהרוויח כסף". עם זאת, הוא מדגיש שמבחינתו רווחיות תלויה בהגדלת הייצור ולא בפיטורי עובדים.

איך מנוהלת המתפרה בפועל?

"פעם בחודש יש ישיבת הנהלה, שבה נידונים הנושאים שקשורים לניהול השוטף של המפעל. חוץ ממני משתתפים בישיבה גם שלוש חברות אגודה מקרב העובדות, מזכיר מועצת הפועלים של מצפה רמון ונציג של המרכז לקואופרציה. ביומיום אני מנהל את הקשר מול הספקים ומול משרד הביטחון, שהוא הלקוח העיקרי שלנו".

הלקוחות מנהלים את המכולת

קואופרטיבים מציעים דרך התארגנות אלטרנטיווית לא רק לעובדים, אלא גם לאלה שנמצאים בקצה השני של השרשרת הכלכלית - הצרכנים. כל מי שנואש מהקניות ברשתות הגדולות, שם מציעים לנו שלל הנחות על מוצרים לא נחוצים וכרטיסי מועדון שלעולם לא ננצל, עשוי לזכות בחוויה מתקנת בקואופרטיב מזון שמ"ח, שבשכונה ד' בבאר שבע.

מעל הכניסה למכולת הצנועה הזאת תלוי בריסטול צנוע שרשום עליו בטוש "צרכנות נבונה, קנו בחוכמה" - משפט המייצג את הרעיון שעומד בבסיס רשת הקואופרטיבים של עמותת סנגור קהילתי. מטרת הקואופרטיבים היא מכירת מוצרי מזון לחברים במחירי עלות סיטוניים, תוך דילוג על הרווח שגוזרות המכולות ורשתות השיווק. העמותה מפעילה חמישה קואופרטיבים כאלה: שלושה בירושלים, אחד בקרית גת ואחד בבאר שבע.

הקואופרטיבים אמנם נראים כמו מכולת רגילה, אך כדי לרכוש בהם מוצרים חייבים להירשם כחברים. בניגוד לקואופרטיבים היצרניים, כאן לא צריך לקנות מניות אלא להירשם במחברת, למסור שם ומספר טלפון - ולעזור בתפעול המקום. רן רביב, רכז צוות הקואופרטיבים בעמותת סנגור קהילתי, אומר כי המחזור הכספי של כל אחד מהקואופרטיבים הוא כ-15 אלף שקל בשבוע. את השכירות, ההון הראשוני לאספקה והמשכורות לעובדים הסוציאליים המרכזים את הקואופרטיבים מממנות קהילות וקרנות יהודיות.

הקואופרטיב בבאר שבע פועל כשנתיים ורשומים בו יותר מ-200 חברים. "תושבי השכונה התארגנו כדי לזכות במחירים הוגנים", מסבירים רחל ביטון, המרכזת את הקואופרטיב של באר שבע, ולוי היוז המתנדב במקום. "חברי הקואופרטיב הם אלה שמתנדבים ועושים הכל - הם משמשים קופאים, אחראים על ניקיון, מזמינים סחורה, מקבלים אותה ומסדרים אותה על המדפים. הם אחראים גם על המשא ומתן עם הספקים, עריכת סקרי שוק ובדיקת מחירים".

לדברי ביטון, "אנחנו גם מקום שמחנך לצרכנות נבונה. אפשר לשלם כאן רק במזומן, כי הרעיון הוא ש'תקנה במזומן, אל תיכנס לחובות ואל תשלם באשראי'. עוד דברים שאנחנו דוחפים הם שלא חייבים לקנות מותג - גם אבקת הכביסה הזולה טובה באותה מידה. בנוסף, באופן עקרוני אין אצלנו מבצעים. אם אנחנו יכולים להוזיל מוצר, נוזיל אותו מראש. כל המבצעים ברשתות הם הרי עבודה בעיניים, שנועדה לאפשר להן לגבות מחיר גבוה יותר במוצר אחר".

רביב אומר כי במרבית המקרים המחירים בסופרמרקט או במכולת השכונתיים יקרים ב-20%-40%. לדבריו, גם הרשתות הזולות שסניפיהן ממוקמים באזורי תעשייה יקרות ב-10%. אז מדוע לא מבצעים כל תושבי השכונה את הקניות שלהם במקום? ביטון מסבירה כי התשלום במזומן הוא בעוכרי הקואופרטיב. "הרבה אנשים לא באים אלינו בגלל החוסר במזומן", היא אומרת. "בכל המכולות בסביבה אנשים פשוט 'רושמים', או משלמים באשראי ובצ'קים. הלקוחות צוברים במכולות חובות של מאות אלפי שקלים ובגלל זה הן לא מרוויחות. רובן בקושי צפות. לא יותר. בנוסף, הרבה אנשים כאן פשוט התרגלו לקבל מוצרים בחינם דרך עמותות".

לקואופרטיבים יש עוד כמה בעיות, שאמורות להיפתר עם עליית מספר החברים בהם: הם פתוחים רק יומיים-שלושה בשבוע למשך שעות מעטות; מגוון המוצרים קטן; ברובם לא ניתן לרכוש מוצרים הדורשים קירור; והם אינם מוכרים אלכוהול וסיגריות. גם גיוס המתנדבים הוא לא קל, כי הלקוחות נרתעים מההתחייבות.

ביטון מדגישה כי מטרות הקואופרטיב אינן רק צרכניות. "החיסכון המשותף מעצים את הקהילה", היא אומרת. "זה מרים את התושבים, שמקבלים את התחושה שהם יכולים לבנות משהו משלהם. אנחנו חוגגים בחנות חגים ועורכים פעם בשבוע אסיפות חברים, שבהן דנים גם בדברים נוספים שמטרידים את התושבים - כמו העובדה שהשירותים העירוניים מזלזלים בתושבי השכונה".

רביב מסכים עם דבריה של ביטון: "יש מחקרים שמראים שבעבור יותר מחמישית מהאוכלוסייה בישראל מזון הוא לא דבר מובן מאליו. בעיני הרעיון בקואופרטיבים הוא לומר לתושבים 'החוסר בבטן הוא הנקודה הכי כואבת והכי משפילה, אבל ממנה אתם יכולים לצמוח'. כאן אתה יכול להראות שאתה עוזר לעצמך, לומד ובונה משהו חדש. הרעיון הוא להפוך את נקודת ההשפלה והחולשה הזו למקום של כוח".



מתפרת עצמאות במצפה רמון. העובדות רכשו את המתפרה לאחר שאף איש עסקים לא רצה להשקיע בה


קואופרטיב מזון בבאר שבע. "מבצעים הם עבודה בעיניים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו