בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"התוצאות - לא עלי לדון עליהן"

על מסמך מעזבונה של המשוררת לאה גולדברג שנכתב כשנה לפני מותה והזורה אור על השקפת עולמה בתחום האמנות הפלסטית והשפעת הציור על כתיבתה

תגובות

בחודש החולף צוין יום השנה השלושים ושבעה למותה של לאה גולדברג (1911, קניגסברג - 1970, ירושלים). אמנית המלים - בשירה, בסיפורת, בדרמה, בכתיבה אקדמית ופובליציסטית, במפעל התרגומים שהעמידה - שלחה ידה גם בשדה האמנויות הפלסטיות, בעיקר בשנות חייה האחרונות. פן זה ביצירתה לא זכה אמנם למחקר מעמיק עד כה, אולם הוא אינו בגדר תגלית: לאה גולדברג הציגה שתי תערוכות מיצירותיה בחייה: האחת בבית האמנים בירושלים, בשלהי 1968 (באותו חלל תצוגה הוצגה ב-1987 רטרוספקטיווה ליצירתה הפלסטית, "פנים אחרות"), והאחרת בביתן לאמנות שבכפר מנחם, ב-1969. היא התראיינה אז לעיתונות הכתובה והמשודרת וסיפרה על משיכתה לציור ולמלאכת הקולאז'. לאחר מותה הופיעו רשימות עיתונאיות קצרות על יצירתה הפלסטית של גולדברג, שביקשו לעמוד על הקשר בינה לבין כתיבתה. טוביה ריבנר ואברהם בנימין יפה, שפירסמו ספרים על אודותיה, התייחסו אף הם בקצרה לכך: הם הניחו שעיסוקה בתחום הזה התפתח רק בשנות חייה האחרונות, כתוצאה מן המשבר השירי שאליו נקלעה המשוררת החולה, בעודה נתונה להתקפות מבית ומחוץ על שיריה המאוחרים.

ואמנם, בעודה כותבת "כל מזמורי נשחטו. / כלי מלי / הרוגות", היתה לאה גולדברג בתנופת עשייה בתחום החזותי. היא איירה בעצמה את ספרה לילדים "מעשה בצייר" (1965), את תרגומה לשיר-הסיפורי הצרפתי "אוקסן וניקולט" (1966), את עיבודה לספרו של הסופר הרוסי סמואיל מהרשק, "המפוזר מכפר אז"ר" (1968) - שבמהדורתו הקודמת, כחצי יובל קודם לכן, עוטר בציוריה של לאה גרונדיג (עמד על כך עידו בסוק, במסה ביוגרפית על גולדברג), ואת תרגומה לספרה של הגרמנייה אנטה פון דרוסטה-הילסהוף, "עץ היהודים" (1970). בידי מזכירתה הנאמנה, יהודית פרייס, אף הפקידה בשעתו איורים למחזה של מולייר "בית ספר לנשים". תרגומה ליצירה הופיע ב-1966, אולם נראה שגולדברג לא היתה שבעת רצון, בלשון המעטה, מן האיורים שבית ההוצאה בחר למהדורה העברית (היא לא רצתה לפגוע בציירת שנבחרה ולכן לא הציעה את איוריה תחתם). בעיזבונה של לאה גולדברג, המופקד במכון "גנזים" שבבית הסופר בתל-אביב, שמורים מאות ציורים ורישומים פרי עטה.

המסמך הבא אותר אף הוא בעיזבונה של המשוררת. כותרתו "תולדות חיים", והוא מודפס במכונת כתיבה וחתום בידי המשוררת. בשוליו הכיתוב: "בית האמנים בירושלים, 13.12.1968" - כלומר, הוא נכתב כשנה לפני מותה. נראה שלאה גולדברג חיברה אותו לבקשת מוסד זה, ערב פתיחת תערוכה של מבחר מן הקולאז'ים שיצרה, כדי לקדם את פרסומה, ואפשר שהוא אף צורף לקטלוג התערוכה. במקרה אחד לפחות, שולבו קטעים אחדים מתוכו בראיון שערכה תלמה אליגון עם לאה גולדברג סמוך לתערוכה (נדפס ב"מעריב", 24.1.1969, עמ' 23).

העיון במסמך המלא חושף היבטים אחדים שעדיין לא ניתנה עליהם הדעת בחקר יצירתה וחייה של לאה גולדברג. הוא מלמד שבצעירותה עמדה גולדברג על פרשת דרכים יצירתית, בין האמנויות הפלסטיות לבין הכתיבה, ורק המצוקה החומרית של משפחתה מנעה ממנה לפתח קריירה חלופית כציירת (לדבריה, היא נטתה מלכתחילה לתחום זה, עוד לפני שהתגלה כישרונה הספרותי). מעניין גם לראות שגולדברג נחשפה ליצירות המופת של הציור הניאו-קלאסי והרנסנסי בתקופת לימודיה בברלין (בשנים 1931-1933), בה בשעה שחזתה לראשונה ביצירות מודרניסטיות מובהקות; והרי הניגוד שבין שני הקטבים הללו, הקלאסי והמודרני, ומיזוגם לאחד, עומד בבסיס מפעלה הספרותי של האמנית (עיינו בספרה של עפרה יגלין, "אולי מבט אחר").

העדות הזאת מאפשרת להתחקות אחר מקורות ההשפעה וההשראה החזותיים המגוונים שעיצבו את עולמה האינטלקטואלי של גולדברג. יש בה הצגה שיטתית של ה"ביוגרפיה ליטרריה" (הביוגרפיה הרוחנית) החזותית שלה, בניגוד לעדויות המקוטעות המצויות בנושא זה ביומניה. כך מובלטות זיקות הגומלין שבין יצירותיה הספרותיות לבין ההשפעות הפלסטיות עליה. לכן ראוי לתפוש את יצירתה של גולדברג, המילולית והפלסטית, כמכלול שלם אחד - הגם שהיצירה הפלסטית נופלת ברמתה לאין שיעור מזו המילולית: אין אצל גולדברג אותה סינתיזה מופלאה בין שני העולמות הללו כשם שהתקיימה ביצירתם של ז'אן קוקטו או ויליאם בלייק.

כיצד התייחסו בשעתה לעיסוק החדש של המשוררת והמרצה הידועה? התשובה לכך נחבאת בשורות הבאות, וליתר דיוק, בנימה האפולוגטית המשתמעת מהן. ניכר שלגולדברג היה חשוב לנמק באמצעות הטקסט הזה את המעבר הלא מובן מאליו מעולם המלים אל עולם הצורות הפלסטיות; מכאן ניסיונה להציג את המעבר הזה לא כמקרי ופתאומי, אלא כדבר המעוגן היטב בביוגרפיה הרוחנית שלה. היא חששה בוודאי גם שלשונות רעות יגרסו שניתנה לה בימה להצגת יצירותיה הפלסטיות רק הודות למעמדה. כאן טענה אמנם כי "התוצאות - לא עלי לדון עליהן", אבל טרחה להדגיש את "תו התקן" שהעניק לפעילותה באפיק זה המאייר והצייר אריה נבון, שהיה, אגב, אהובה.

בפתח הדברים בולטת התייחסותה התמציתית של גולדברג אל הסביבה התרבותית שבתוכה גדלה; זו העדות היחידה שגולדברג הותירה אחריה בכתובים באשר ל"בית הגידול" שממנו צמחה, עדות החיונית להבנת מניעיה הציוניים ובחירתה בעברית כשפת יצירתה הבלעדית: "משפחתנו היתה לא מסורתית אלא יהודית-סוציאליסטית. אבי (...) היה יידישסטאן לפי השקפותיו, אבל לשון הדיבור בבית היתה רוסית".

המסמך נדפס כאן באדיבות מכון "גנזים" ועורך הדין יאיר לנדאו, המופקד על עיזבונה הספרותי של לאה גולדברג. לדברי לנדאו, בחודש מאי תיפתח בגלריית הוראס ריכטר ביפו תערוכה מקיפה של יצירות פלאסטיות מאת לאה גולדברג, וביניהן רבות שעדיין לא הוצגו ברבים.



לאה גולדברג בשיעור, 1968



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו