בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלי כהן

רמת חן (רמת גן)

תגובות

* משתתפים: שלי כהן (92) ומירנה איצ'אניס (52), המטפלת הפיליפינית שלה.

* הבית: צמוד קרקע (85 מ"ר), שטוח גג עם גדר לבנה, גינה פורחת (ורודת רקפות), מרפסת חזיתית וקיר משותף עם הבית של הבת, בת שבע (בת 71), המסייעת בכל עת. החצר (600 מ"ר) משותפת לשני הבתים. את הבית בנו ב-79'. * חלוקה פנימית: מימין סלון עם רהיטי "שמרת הזורע" ושטיחי "כרמל", בהמשכו ספרייה גדושת ספרים תורניים (שולחן ערוך, רמב"ם, תלמוד בבלי), משמאל מטבח כחול-לבן (הצבעים ששלי אוהבת במיוחד), ישר לפנים שני חדרי שינה ומרפסת אחורית (שתריסיה עפו במלחמת המפרץ מהדף סקאד). על המדפים, מלבד ספרים, פסלוני עץ אפריקאיים, על הקירות הרבה ציורים ותמונות משפחתיות.

* תמונות משפחתיות: לשלי 10 ילדים משני בעלים (שבעה מהם ילדה בעצמה), 64 נכדים, 234 נינים ("יכול להיות שאני טועה באחד או שניים") ושבעה בני נינים.

* חוזרים לסיור: על הקיר בסלון תמונה של יעקב אגם, לידה עבודות אמנות של הבת מרים ("התשיעית") ובסמוך מזנון כבד ("מאמסטרדם") שעליו ניצבות חיות מקיפולי נייר, מעשה ידיה של מירנה ("אני מקפלת מדפים של ז'ורנלים").

* מירנה: שלוש שנים בארץ, ילידת מנילה, נשואה, ארבעה ילדים גדולים, שלושה נכדים, בסוף השנה תיסע לבקר אותם. עבדה כבר בסינגפור (חמש שנים), אצל שלי נמצאת שנתיים וחצי, עובדת שישה ימים בשבוע, 24 שעות בתפקיד, יום ראשון חופשי. מרוויחה 650 דולר בחודש, בנוסף מקבלת דמי הבראה, ביטוח בריאות ו-100 שקל דמי כיס בשבוע. "יפה כאן", אומרת (בעברית).

* שלי: רשל במקור, לבית נורדהיים, ילידת דצמבר 1914, אמסטרדם. לאביה היה בית חרושת להדפסי טקסטיל, אמה, ממוצא ספרדי, היתה עקרת בית ("אמא היתה רק אמא"). את משפחתה מגדירה כדתית מתונה ("הלכו אצלנו עם כיפה רק בבית"), זוכרת את ילדותה כמאושרת ("הייתי מפונקת כמו שאין מישהו בארץ"). בת 16 נרשמה לבית ספר לאמנות, למדה שם "ציור טפטים", את אנה פרנק לא הכירה ("זה היה חוג אחר לגמרי. הם גרו במרכז ואנחנו במזרח"). בשנת 37' עלו הוריה לארץ ("הם היו ציונים") והצטרפו לאחותה, רבקה, שגרה בכפר חסידים. באותו זמן שלי כבר היתה נשואה.

* נישואיה הראשונים: היא נישאה בשנת 1933 לדוד נורדהיים, בן דודה, רופא משפחה, שהיה גדול ממנה ב-10 שנים. זו היתה אהבה גדולה. היא היתה בת 16 כשהתחילה לצאת אתו. שנתיים מאוחר יותר התחתנו במלון באמסטרדם ("הוא קנה לי שעון עם יהלום"). זוכרת כמה אהבו לטייל על אופניים וגם את זה שאהבה לרקוד והוא לא כל כך. בקיץ 1940, כשהגיעו הגרמנים, היו להם כבר שלושה ילדים, משה, בת שבע ורבקה.

* הגרמנים: שלי ראתה אותם נכנסים ומצעדם מרעיד את העיר. בהתחלה ניסו היא ודוד להגיע לנמל דייגים ליד אמסטרדם מתוך תקווה להימלט לאנגליה, אך התברר שהמקום הופצץ ויחד עם המוני הפליטים שבו העירה. ב-43', אחרי שכבר פונו לבית אחר, הועברו למחנה וסטרבורג שבצפון המדינה. באותו זמן היה להם כבר ילד רביעי, נחמיה שמו.

* להביא ילד חדש לעולם: "זה קרה", אומרת שלי. מספרת שאת שני ילדיה הקטנים, רבקה ונחמיה, הצליחה למסור לפני המעבר לווסטרבורג למשפחות של גויים. היא לא ידעה למי בדיוק הם נמסרו.

* למסור את הילדים: "לא בכיתי, רציתי להראות להם שאני חזקה".

* וסטרבורג: ההולנדים, ולא הגרמנים, אירגנו את ההסעה לשם. זו היתה רכבת של בהמות והנסיעה לא ארכה זמן רב, ארבע שעות. שלי דוד והילדים שהו שם חצי שנה בלבד. הם היו ברשימת המועמדים להגר לפלסטינה ולפיכך הועברו לברגן בלזן שבגרמניה, שכונה אז "מחנה החלפה".

* מחנה החלפה: הכוונה היתה שכפליטים עם סרטיפיקטים לפלסטינה, יחליפו אותם בגרמנים טמפלרים שנעצרו בארץ על ידי הבריטים. שלי מספרת ש-220 יהודים הצליחו לצאת מאירופה במסגרת העסקה הזאת. הם לא היו ביניהם.

* ברגן בלזן: הם הגיעו בינואר 44'. עשרות אלפים מתו שם מקור, מחלות ורעב ("רעב נורא"). שלי היתה עם שני ילדיה באגף הנשים ועבדה בפירוק נעליים שנאספו ממתים. דוד, שהופרד מהם, שהה באגף הגברים והועסק כרופא. כל בוקר, מספרת, היה מפקד ואחריו היו אוכלים ארוחת בוקר שכללה בעיקר מים. בערב, עם סיום העבודה, פגשה את הילדים בצריף. אומרת שבמחנה ראתה אנשים בשיא כיעורם. רבים גם התאבדו.

* המשך: ב-11 באפריל 45', ממש לקראת סיום המלחמה, הועמסה משפחת נורדהיים על רכבת ונשלחה מזרחה. 11 יום נסעו ללא מטרה. רבים מתו בקרונות והושלכו לצדי המסילה. בכל מקום שאליו הגיעו התחוללו קרבות. בזמן העצירות היתה שלי יורדת מהקרון ומחפשת תפוחי אדמה בקרקע הקשה. דוד, שחלה בטיפוס הבהרות, שכב קודח מחום. יום אחד, בעת שהרכבת עצרה בטרייביץ, כפר הסמוך ללייפציג שבמזרח גרמניה, נשמעו פתאום קולות ברוסית. המלחמה נגמרה. מי שהיה לו כוח ירד מהרכבת והתנפל על מה שמצא בכפר. דוד לא החזיק מעמד ומת במקום ההוא. מאוחר יותר, לאחר עיכובים ביורוקרטיים גדולים, עשתה "הרכבת האבודה" את דרכה חזרה להולנד.

* השיבה הביתה: "ההולנדים לא קיבלו אותנו בזרועות פתוחות", אומרת שלי. את נחמיה הקטן לא היתה לה בעיה למצוא, הוא הוחזק בבית פציינט לשעבר של דוד, אך המפגש אתו היה בעייתי. הילד בן השלוש כלל לא רצה לשוב לחיק אמו ("הוא לא רצה לקרוא לי אמא"). את רבקה, בת ה-7, היתה אמנם בעיה לאתר, אבל משנמצאה התברר שמסתיריה הזכירו לה יומיום שהוריה עוד ישובו ("וזה היה הבדל גדול"). שלי מספרת שאותו זוג הולנדי שהציל את בתם נהג להגיע לישראל כל שנה כדי לבקר אותה.

* העלייה לארץ: ארבעת ילדי נורדהיים נשלחו ב-46' לכפר חסידים, שלי עצמה נשארה בהולנד שנה נוספת, מחוסר אשרת עלייה. כשהגיעה ב-47' שהתה מעט עם ההורים ויצאה במסגרת גרעין עלומים של הקיבוץ הדתי להקים את קיבוץ סעד בנגב. אחרי מלחמת השחרור בנתה את ביתה ברמת גן.

* רמת גן: "גרנו עם סבא וסבתא וכל הילדים בבית בשיכון מזרחי, בלי מים, בלי רצפה, בלי חלונות ובלי דלתות. בית השימוש שלנו היה הפרדס הקרוב". שם פגשה את אלכסנדר כהן, מי שיהיה בעלה השני.

* אלכסנדר: יוצא גרמניה, לימים מהנדס העיר בני ברק, אחיו של שופט בית המשפט העליון המנוח חיים כהן. הם הכירו בבית הכנסת שליד בית משפחת כהן הסמוך לביתם ("המשפחות התיידדו"), שם התארגן מניין כל שבת. הוא היה אז נשוי ומשהתאלמן נישא לשלי (1952) והביא עמו את שלושת ילדיו מאשתו הראשונה - ידידיה (שנפטר לפני 20 שנה), אורי ואלחנן. אחר כך היה אלכסנדר אבי שלושת ילדיה הקטנים של שלי - שולמית, מרים ורינה (היום בת 48). בכך הגיע מספר ילדיהם המשותפים לעשרה. בשנת 2002 התכנסה המשפחה במושב צפריה לציין מלאת 50 שנה לנישואי שלי ואלכסנדר. "הגיעו איזה 300 איש", אומרת שלי, "אני יודעת לפי מה ששילמנו". אלכסנדר נפטר שנה מאוחר יותר.

* ביקורים: הילדים מבקרים את שלי בסדר קבוע. אורי ביום ראשון, משה ביום שני, מרים ביום שלישי, רבקה ביום רביעי. חמישי-שישי - כל השאר. בת שבע נמצאת כל יום, שולמית - כמעט כל יום.

* סדר יום: שלי קמה כל בוקר ב-7 וחצי, מתקלחת, אוכלת דייסת שיבולת שועל ("מירנה מכינה"), מתלבשת, שמה אודם וסומק ועוברת לסלון, שם תקרא "הצופה" (רק חדשות) ותנמנם על הכורסה. ב-9 וחצי, אם מזג האוויר ירשה, תצא למרפסת ("זה הגן-עדן שלי") להמשך קריאה. קוראת "טיים" (באנגלית), קוראת על הולנד (מדפי אינטרנט שמדפיס עבורה משה) ו"יקינתון" ("עיתון הייקים"). באחת ארוחת צהריים.

* צהריים: מירנה מכינה מרקים וירקות מבושלים ("אני אוכלת מעט מאוד"). אחרי האוכל והשלאפשטונדה (שעה) מתעורר בשלי רצון לכתוב משהו חשוב, בהולנדית, "שהילדים יידעו" (את הטקסט היא נותנת למשה שיתרגם).

* ערב: ב-5 שותה נס (בלי סוכר) ורואה "ערב חדש", ב-7 ארוחת ערב ("פרוסת לחם מחיטה מלאה, ביצת עין ואחר כך פרי"). מכל ערוצי הטלוויזיה אוהבת את ערוץ 1. לדבריה מדובר בערוץ הכי טוב "גם בדיקציה וגם באותיות". ב-10 וחצי הולכת לישון (מירנה עוזרת). ישנה "מצוין".

* פעילויות נוספות: כל יום שני מתייצבת בבית ארגון עולי הולנד, בשדרות יהודית בתל אביב, לשמיעת הרצאות. בנוסף, תמי (הנכדה), לוקחת אותה לקניון גבעתיים ("וגם לאיקאה"), וגם יש לה מנוי לפילהרמונית.

* עתיד: "אני רוצה לחיות רק עד גיל 100", אומרת, "לא 120". משועשעת ממירנה: "היא אומרת שהיא תעבוד עד סוף החיים שלי". - דיור מוגן? "בינתיים לא".

* סיכום עד כאן: "אני חושבת שהיו לי חיים יוצאים מהכלל".

* האושר (בסולם מ-1 עד 10): 10.



שלי כהן ומירנה איצ'אניס, המטפלת הפיליפינית, בביתה של כהן ברמת חן


הבית. קיר משותף עם בת שבע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו