בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש ענף התנהלות

עד גיל 31 הספיק רון לשם להפוך לאלילם של עורכי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", להוציא ספר פולחן על מלחמת לבנון ולהתמודד על ניהול חברת החדשות של ערוץ 2. אפשר לקרוא לזה כריזמה, ואפשר גם כישרון ברישות חברתי

תגובות

אמנון דנקנר יונק יניקה ארוכה מהמרלבורו מדיום שלו, רוכן קדימה על שולחן העץ ומחייך תוך שחרור סילון עשן סמיך. "רון לשם מושלם", הוא פותח את עדות האופי על בן טיפוחיו. "הוא כל כך מוכשר, כל כך חכם וכל כך מוצלח. נו, מה לעשות. אני אוהב אותו כאילו היה בני. אני אומר לך, לא פוגשים אנשים עם נפח מנוע כזה".

לפני שעה קלה הורשע שר המשפטים לשעבר במעשה מגונה ובקצה המסדרון עורכים בכירי עיתון "מעריב" מסיבת יום הולדת לאחד מחבריהם עם עוגות תפוחות, עתירות שמנת וקצפת, אבל לעורך הראשי אין פנאי לחגיגות. הוא ממוקד בדברי שבח על מי שהיה סגנו במשך למעלה משלוש שנים, בין 2003-2006, וההתרגשות מציפה אותו. "אני נשמע כמו ממרח שוקולד אבל זו המציאות", הוא אומר. "אף פעם בחיים לא הייתי גרופי ובמקרה של רון אני בהחלט מוכן להיות".

לשם היה אחד משחקני הרכש המשמעותיים של דנקנר מאז שנכנס לתפקיד עורך "מעריב", לפני חמש שנים, לא מעט משום שהצליח לפתות אותו לערוק מ"ידיעות אחרונות", שם שימש רכז הכתבים וכתב במוסף "שבעה ימים". המעבר נתפס אז כניצחון מוחץ של "מעריב" במלחמת הנצח בין שני העיתונים הגדולים.

"זה היה לא נעים ל'ידיעות'", נזכר דנקנר בסיפוק ומתפרקד אחורנית על כורסתו. "מכת אגו. בזכות האישיות של רון והקשרים הענפים שלו הצלחנו להביא הרבה אנשים טובים, גם מ'ידיעות', ולשנות את עמודי החדשות ב'מעריב' - את הדרייב ואת הרוח. הכנסנו מורל גבוה באנשים. רון ניחן בהבנת הפואטיקה של הטבלואיד. הוא היה זה שהבין שעמודי החדשות של טבלואיד הם כמו שירה מזוקקת ועזה".

עוד לפני שהיה לשם כבן לדנקנר הוא נחשב לבן טיפוחיו של עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, משה ורדי. ללשם, כמו לכל סיפור הצלחה, אבות רבים; את דרכו בעיתונות החל בכלל כבן טיפוחים פוטנציאלי של אילון שלו, קודמו של ורדי ב"ידיעות". ואילו היום, כסמנכ"ל שידורי קשת בערוץ 2, הוא מוערך כאיש הקרוב ביותר למנכ"ל, אבי ניר.

בכירי התקשורת הישראלית הוקסמו כמעט ללא יוצא מן הכלל מהבחור הצעיר בעל הקול המתוק והחזות המבוישת, החינני והמנומס להפליא, שבגילו המוקדם מפתיע ביכולת אנליטית חדה, מהירות תפיסה ואינסטינקטים פוליטיים משויפים. היום מוזכר שמו כאחד המועמדים למשרת מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. אם לא די בכך, הרי שספר הביכורים של לשם, "אם יש גן עדן", שגיבוריו הם חיילים במוצב הבופור בלבנון, מככב קרוב לשנה ברשימת רבי המכר, תורגם לאנגלית, צרפתית וגרמנית וזיכה אותו בפרס ספיר לספרות ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית. בתחילת החודש הבא יעלה לאקרנים הסרט "בופור", בבימויו של יוסף סידר ("מדורת השבט", "ההסדר"), על פי תסריט שכתב יחד עם לשם על פי "אם יש גן עדן"; הסרט משתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל הקולנוע בברלין שנפתח היום.

למכת הסנוורים הזאת יש כמובן צד שני. רבים בעולם התקשורת שמכנים את לשם "ילד פלא" ו"מטאור" ו"פנומן" ממהרים לסיים את המשפט בעיקום אף. אתה לא מגיע לאן שהגיע לשם בלי להקים לך אופוזיציה גדולה כמעט כמו הקואליציה. אתה לא נעשה, בגיל 31, מועמד לנהל את חברת החדשות של ערוץ 2, סופר מצליח ואלילו של אמנון דנקנר על בסיס כישרון בלבד. לשם הוא פופוליסט לא רק בנטייתו המקצועית אלא גם בנטייתו האישית. הוא ניחן ביכולת יוצאת דופן להכפיף את העולם לרצונותיו, לשחק את משחק הכוח כשידו תמיד על העליונה. אפשר לקרוא לזה כריזמה, ואפשר גם כישרון ברישות חברתי. פנומן בהתנהלות.

הר הברכה

על שולחנו של אילון שלו ב"ידיעות" נחתו ב-98' קורות החיים של לשם, אז חייל משוחרר בן 22, יליד גבעתיים שאביו, אמנון, הוא מנכ"ל המכון הרפואי "מור", ואמו, זיוה, היא עורכת דין (אחותו הגדולה, ענת לשם סיני, היא מנכ"לית בחברה בת של טבע). בגיל 15 הוא כבר היה תחקירן בתוכנית "תוסס" בערוץ 1, לאחר מכן שימש כרכז מערכת ב"רואים שש-שש" בטלוויזיה החינוכית והשתתף בפיתוח תוכנית המחשבים "זומביט", אך לא זה מה שהרשים את שלו. לשם השכיל לצרף לקורות חייו מכתבי הערכה שקיבל מראש אמ"ן באותה תקופה, משה (בוגי) יעלון ומהרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק. אלה ניתנו לו במהלך שירותו ביחידת המודיעין 8200, שבה עסק בין היתר בכתיבת פרופילים על מנהיגים ערבים וניתוח דיווחי תקשורת ערבית.

שלו, שבקושי ערך ראיונות קבלה, זימן את לשם לשיחה שנמשכה קרוב לשעה; בסופה החליט לשבצו כעורך ומשכתב בדסק החדשות (שאותו כינה "סיירת מטכ"ל"), כשהוא עוקב אחר השתלבותו מקרוב. זמן קצר לאחר כניסתו ל"ידיעות" כבר פירסם לשם כתבה נרחבת שבה נותח הפרופיל החברתי של לוחמי החיזבאללה. הילת איש המודיעין שלכדה את תשומת לבו של שלו טופחה על ידי לשם בחריצות. רבים מעובדי הדסק התרשמו שמדובר בצעיר "שישב על סודות רציניים", כפי שאומר אחד מהם. "הוא נתן את התחושה שההערכות המודיעיניות שלו ודו"חות שכתב הגיעו למעלה הפירמידה הצה"לית". אחרים מספרים שהיה מרבה להזכיר את עברו הצבאי וכבדרך אגב זורק לאוויר פרשנויות ומידע מודיעיני מוסווה. כך הצליח להתקרב במהרה אל השדרה הבכירה של כותבי ופרשני העיתון.

לשם הילך על חבל דק בכל הנוגע לעברו הצבאי. הוא היה הראשון שראיין מפקד של 8200, פנחס בוכריס, בסיום קדנציה, מה שהפך אותו לאישיות לא רצויה ביחידה, הן מצד מתנגדי בוכריס, הן מצד אלה שהתרעמו על כך שאחד משלהם חצה את הקווים בצורה בוטה בתפקידו העיתונאי. בהמשך, כשהיה כבר ב"מעריב", פירסם העיתון ידיעה על א', קצין מ-8200 שהיה לסרבן הראשון במודיעין. ביחידה חיפשו לערוף את ראש המדליף ואחד הקצינים, חבר קרוב של לשם, נלקח לבדיקת פוליגרף בחשד שהוא המקור. לאחר שנמצא דובר אמת הוחלט להשאירו ביחידה. לשם, שכבר היה מקושר היטב בצמרת צה"ל, קבל בתוקף על הפגיעה בקצין ישירות בפני הרמטכ"ל יעלון.

כשמשה ורדי החליף את שלו ב"ידיעות" היה משוכנע לשם שימיו ספורים, כמו אחרים שהובאו על ידי שלו לעיתון, אך הוא הצליח לפלס דרך גם ללבו הקשה של ורדי. בצהרי יום שישי, כשמסדרונות העיתון היו ריקים, נהגו ורדי ולשם להיפגש לשיחה ארוכה, ספק אישית ספק מקצועית, על ספות העור בלשכת העורך. ורדי היה מרביץ את משנתו העיתונאית ומשתף את לשם בהתלבטויותיו וסודותיו המקצועיים. שלא במפתיע נהפך לשם בתוך תקופה קצרה לרכז הכתבים בעיתון, דוחק לשולי הדרך שועלים מנוסים וותיקים ממנו.

במקביל המשיך לטוות את קשריו. עם נדב, בנה הצעיר של ג'ודי מוזס שהיה מבצע עבודות שונות ב"ידיעות", "נהג לשם לשבת שעות ארוכות בעיתון ולדבר, למרות פער הגילאים הגדול", מספר עיתונאי שעבד לצדו באותה תקופה. "הם התבדחו, הסתודדו, הסתובבו יחד במערכת". חודשים לאחר מכן כבר הוזמן לשם, עדיין עובד טרי ב"ידיעות", למסיבת יום הולדת בביתה של מוזס, שם ניצל את ההזדמנות ליצור קשר עם האורחת דליה איציק, לימים שרת התקשורת ובת שיח ללשם. גם עם מוזס עצמה שמר על קשרים טובים, ולאחר שערק למתחרים היו השניים ממשיכים להיפגש לצהריים במסעדת "אודאון" בתל אביב.

לשם, מסכימים כולם, הוא אמן בספיגה וסיפוח הממונים עליו. "רון מצליח להתחבר למוקדי הכוח בצורה מושלמת ובכל סיטואציה", מנתח קולגה שלו לשעבר. "האנרגיה שלו מכוונת להפעלת קסם אישי ממוקד מטרה. הוא משקיע חלק גדול ממרצו בצבירת עוצמה ולמי שעומד בדרכו אין תקומה. במתק שפתיים ובחדרי חדרים גורלו ייחרץ". ההתחברות לכל מי שמשפיע עשויה להתבטא גם בכיול דעותיו, אומרים עמיתיו. בתקופת האינתיפאדה, נזכר אחד האחראים על לשם באותם ימים, "צה"ל התחיל לבצע בשטחים פעולות כוחניות, כמו לעבור דרך קירות מבית לבית. שוחחתי עם רון בטלפון והוא אמר שהחיילים מזדהים עם הפעולות. לאחר זמן קצר הגיעו למערכת תמונות מטרידות של אנשים יושבים בביתם העירום מקירות ולבו של ורדי נכמר. התקשרתי ללשם ואמרתי לו שורדי רוצה ידיעה על הפעולות הקשות של צה"ל, ותוך פחות משעה היה בידינו טקסט נוגע ללב של לשם על קשייו של חייל לבצע את המשימות הנוראות והופכות הקרביים. זה היה שיעור".

האירוע המקצועי המכריע, זה ששימש לימים נקודת מפנה בקריירה שלו, היה הכתבה "הר הקללה" שלשם פירסם ב"שבעה ימים" במאי 2001. לשם הסתגר ימים ארוכים בבית מלון על שפת הים עם רותם יאיר, לוחם יחידת פלחה"ן גבעתי שפגש בחבל עזה. יאיר סיפר ללשם את כל קורותיו ממוצב הבופור בלבנון של ערב הפינוי, והמפגש האינטנסיווי הוליד כתבה יוצאת דופן של 18 עמודים שהיתה בנויה כמונולוג ארוך של חייל בשם "גלעד". פרויקט-העל הזה בא לעולם קודם כול בזכות חושיו העיתונאיים של לשם, שזיהה ואקום בהתייחסות השגרתית והמקובעת לנושא לבנון וחשף מציאות חיים נוראה של חיילים צעירים שמחזיקים בידם את ראשו הכרות של חברם ההרוג לאחר היתקלות, אבל גם בזכות משיכתו העזה לדמות החייל הלוחם המחוספס אך הרגיש, המצולק מבחוץ ומבפנים כאחת.

כמה ימים לאחר פרסום הכתבה, בזמן שמכשיר הפקס של "שבעה ימים" פולט עוד ועוד מכתבי קוראים, פנה לשם לסידר, לאחר שהבין שהלה התרשם עמוקות מהכתבה, והשניים נפגשו לקפה של בוקר בתל אביב. בסוף אותה פגישה הוחלט ש"הר הקללה" יהפוך לסרט. "הכתבה טילטלה אותי לחלוטין", מספר סידר. "לא היה לי ספק שמדובר בחומר לסרט והתחלנו מיד לכתוב את התסריט. רון, בניגוד אלי, לא היה בבופור מעולם. אבל בגלל הרגישות שלו, החיישנים המדויקים והיכולת ללקט מידע בווירטואוזיות, הוא הפך מהר מאוד לאיש בופור לכל דבר". אותם חיישנים הביאו את לשם להכרה שיש לו לא רק סרט אלא גם ספר ביד.

בין המתמוגגים מהכתבה היה העיתונאי גל אוחובסקי. כשדנקנר נכנס לתפקידו כעורך "מעריב", בתחילת 2002, לחש אוחובסקי, אז עורך בכיר ב"מעריב", באוזנו שרון לשם מ"ידיעות" נחשב לכוכב של דורו ומומלץ לחטוף אותו מהר. אוחובסקי נשלח על ידי דנקנר לפגישת גישוש עם לשם וחזר עם חוות דעת חיובית. באחד הערבים שלאחר מכן הוזמן לשם לביתו של דנקנר ברמת השרון. מירי דנקנר מילאה את השולחן במטעמים ואחרי שיחה אל תוך הלילה פסק דנקנר שלשם יהיה ראש מערכת החדשות של "מעריב". לשם חלם להיות ראש מערכת חדשות וידע שיקח זמן עד שיצליח לזכות בתפקיד ב"ידיעות". הוא גם חלם לשייט בכבישים בג'יפ גדול ונוצץ כמו זה שמו"ל "מעריב", עופר נמרודי, יכול לספק לו. לפעמים חלומות מתגשמים.

לך תעשה עיתון

לאחר שנסגרו כל הפרטים בין לשם ל"מעריב", התבשרו אנשי "ידיעות" שיקירו של ורדי וחביבם של רבים במערכת עומד להגשים חלום - בארצות הברית. "רון עבד עלינו", צוחק עיתונאי ותיק בעיתון. "הוא סיפר לכולנו שהוא החליט לנטוש את העיתונות ולעזוב את הארץ לכמה שנים כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, כמו שתמיד רצה. נפרדנו ממנו בחיבוקים, נשיקות ודמעות. הוא עזב כמו מלך ולמחרת גילינו שהוא בעצם חצה את הכביש לבית 'מעריב'".

מיד לאחר המעבר של לשם החל גל עזיבה גדול של כתבים ועורכים מ"ידיעות" ל"מעריב", 22 עובדים בסך הכול, שהוגדרו מהר כאנשי לשם. דנקנר ולשם היו נפגשים עם מרביתם לארוחות בוקר בביתו של דנקנר, על בורקס וביצה קשה, כדי לא להיראות יחד במקום פומבי. כל חתימת חוזה על ידי אחד מעובדי "ידיעות" לוותה בהרמת כוסיות וצהלות שגברו על השאון בגשר "מעריב". התחושה בענף היתה שלשם מוביל מהלך שעשוי לשנות את מאזן הכוחות המקצועי בין "ידיעות" ל"מעריב", או לפחות לקדם את המוניטין שלו עצמו. דנקנר ונמרודי היו בעננים.

לא כולם השתכנעו. ב"ידיעות" היו רבים שהופעל עליהם לחץ לבצע מעבר דומה ולמרות זאת החליטו להישאר. "בהתחלה נשלחו אלי שליחים", מספר אחד הבלתי משתכנעים. "אחר כך לשם התחיל לתקוף את הנייד שלי בצרורות של אס-אם-אסים (קיבעון האס-אם-אסים של לשם עלה לו לא פעם בדלקת בגיד האגודל). השלב הבא היה פגישות ליליות ממושכות בבתי קפה. הרגשתי שאני יושב מול סוכן רכב מנוסה וחלקלק. מחמיא, מלטף במלותיו, ממלא אותך בהמוני הבטחות ולשנייה לא אוזלת לו האנרגיה. הוא אמר לי: 'עזוב את 'ידיעות', זה ארגון מסורבל ורקוב. ב'מעריב' אנשים מתקדמים מהר. זה עיתון צעיר, פתוח, שבו הכול אפשרי. אתה לא צריך להיות 50 שנה בתפקיד כדי לכתוב במדור דעות'. אבל ברגע האמת, כשניסיתי להבין מה באמת מוצע לי שם, קלטתי שיש פער גדול בין ההבטחות למציאות".

עד היום, כחמש שנים לאחר עזיבתו, מתכווצים בכירים ב"ידיעות" למשמע שמו של לשם. חלקם לא מוחלים על חוסר האמינות, חלקם עדיין בהלם מאיך שעקף אותם בסיבוב. אין זה פלא שדיווחים על הצלחותיו המרשימות ממעטים לעשות דרכם לעמודי "ידיעות".

בהגיעו לבית "מעריב" תפס לשם את מקומו במשרד הזכוכית בכניסה לדסק החדשות שבקומה הראשונה. התואר "ראש מערכת החדשות" שונה ל"ראש אגף החדשות", הנושא ניחוח צבאי. דלת הזכוכית, שהיתה פתוחה בימיו של קודמו בתפקיד, עמוס רגב, החלה להיסגר לעתים קרובות והצלונים הוגפו. לשם מילא את הקירות בתמונות נוף אך לא זכה ליהנות מהן זמן ממושך. "מהר מאוד נותר הכיסא בקומה הראשונה מיותם ולשם בילה את מרבית זמנו בקומה השנויה, קומת ההנהלה", מספר כתב בעיתון. לשם היה יקיר הקומה השנייה; לעמיתיו נהג לספר שנמרודי רואה בו ילד יקר ומתקשר אליו ממסעותיו בעולם לשתף אותו בחוויותיו כאחרון המעריצים. כעבור כמה חודשים קודם למשרת סגן עורך העיתון, והוא בן 27 בלבד.

ידו של לשם ניכרה מיד בעמודי החדשות של "מעריב". הוא קידם נושאים חברתיים, צרכניים ובידוריים לקדמת העיתון, עיצב מחדש את שעריו ואפיין אותו, כמומחה ל"פואטיקה של הטבלואיד", בכותרות מנופחות, מתלהמות וקלישאתיות, שכאמור התגלו לא פעם כמביכות ("כך הבריחו נערות ליווי לישראל", זעק "מעריב" בכותרת בעמוד הראשון, אלא שאז התברר שתמונת הנערה בתא המטען נלקחה מהאינטרנט וצולמה במקור במקסיקו). המהלך שהוביל ב"מעריב" היה כה חשוב להאדרת שמו שהביא ליצירת תרכובות צבע חדשות שקרויות עד היום "כחול לשם" ו"אדום לשם".

כראש מערכת החדשות היה לשם דוחק בכתבים להביא סיפורים בכל מחיר ובכל דרך. במקרים רבים הוא התערב בעבודתם, הפעיל את מקורותיו, יצר קשרים, הלך עם כתבים יד ביד לפגישות. אופי הפעולה של "מעריב" באותה תקופה היה תחרותי וכוחני. בפרשת "המתנקשת ניקיטה", למשל, לא הצליחו העיתונים לצלם את הנערה בהארכת מעצרה. עוד באותו הלילה נשלחו כתבי "מעריב" לבית אמה של הנערה בבאר שבע ולקחו את האם, יחד עם אלבומי המשפחה, לסיטי טאוור ברמת גן ושמרו אותה שם כדי שאף כלי תקשורת אחר לא יצליח להגיע אליה.

לשם מדבר בשטף, בתזזיתיות, אבל כמעט מעולם לא הרים את קולו ב"מעריב"; גם מקטרגיו זוכרים שהמערכת עבדה בדממה יחסית לדסק של עיתון יומי. אבל "השקט היה על פני השטח", מתלונן כתב לשעבר בעיתון. "בעיני תמיד היתה תחושה של אי שקט, שדברים נעשים מאחורי הקלעים. נכנסתי פעם בטעות לחדר שבו הוא ישב עם אנשי שלומו. פתאום כולם השתתקו ונשאו אליו עיניים ואז הוא הרגיע אותם ואמר: 'תירגעו, הוא משלנו. אפשר להמשיך'. לא אחת גם הייתי שומע אותו מכפיש כתבים: 'לזו אין בכלל מקורות, הוא מבוגר מדי בשביל לכתוב'. דברים לא בריאים".

כך או אחרת, השינוי הגדול שעבר על "מעריב" בתקופתו לא היה מקצועי אלא עסקי: הפסדי העיתון והרצון של דנקנר לחדשו הביאו למכת פיטורים כואבת של עשרות מאנשי העיתון, חלקם עורכים וכתבים בכירים וותיקים. עיתונאים שעבדו ב"מעריב" 20 שנה פוטרו ואחרים שנבהלו מאווירת הגיליוטינה ברחו מיוזמתם. לשם ראה עין בעין עם דנקנר את הצורך להצעיר את "מעריב", ושימש לא מעט כזרוע המבצעת ביישום פולחן הנעורים בעיתון. כך נופץ המשולש המדיני-צבאי-פוליטי והעיתונאים אלי קמיר, יואב לימור ומנחם רהט עזבו את העיתון. אליהם הצטרפו עורכי מוספים, כתבים ופרשנים, כ-40 בסך הכול, בגל העכור הראשון.

מאז מסתובבים בתקשורת אנשי "מעריב" לשעבר כשבפיהם רק מלים רעות על לשם. "דנקנר ונמרודי הזריקו לרון את השתן ישר למוח", אומר אחד העדינים שבהם. "לקחו ילד נורא מוכשר ושמו אותו בתפקיד כל כך מרכזי. לא לוקחים מ"מ וממנים אותו בהינף יד לאלוף פיקוד, זה לא הולך ככה. טיפת יציבות לא היתה בעיתון אז ואין עד היום. הוותיקים שנשארו חששו לחייהם, הצעירים קיבלו מסר ברור שאין עתיד ואופק ב'מעריב'. לך תעשה ככה עיתון".

אחד השורדים מספר שאנשי "מעריב" המפוחדים כילו זמנם בחיפוש רמזים לגורלם. "אי אפשר היה לדעת מה יקרה כי לשם מטעה נורא. הוא היה פוגש אנשים במסדרון ואומר להם 'אתה עושה עבודה נפלאה, אתה הכי מוכשר, הכי מצחיק והכי יפה', עוטף אותם במלים חמות ומפנקות ושבוע אחר כך הם היו עומדים המומים עם מכתב פיטורים ביד. אני הרגשתי שרון תמיד הקפיד שלא לומר דברים רעים אפילו בפניו של היריב הכי גדול שלו. מאחורי הגב, לעומת זאת, הוא הגיר כמויות של רפש וביקורת".

בן כספית, מי שזכה לעדנה בתקופתו של לשם, חווה מציאות אחרת לגמרי. "נורא פחדנו מההגעה שלו ל'מעריב'", הוא מספר, "בחור צעיר ועוד מ'ידיעות אחרונות'. מיד כשהוא הגיע הוא לקח אותי לארוחת צהריים ב'דיקסי' ובמהלכה הבנתי שהכל יהיה בסדר. הוא לא בא בקטע של אני ואפסי ושופוני. הוא רצה לשמוע, ללמוד ולבדוק. מהר מאוד התמכרתי לו, כמו אחרים. הוא הפך אותנו ליחידה קרבית, ידע להלהיב, להפעיל ולייצר גאוות יחידה. אני יכול להגיד לך שהיה לו מאוד קשה לפטר עובדים. הוא היה מדבר אתי אל תוך הלילה, מתייסר, כל שם עלה לו בבריאות".

לא עבר זמן רב ולשם נטל תפקיד נוסף, עורך ראשי של NRG, אתר האינטרנט של "מעריב". "הוא איש רב משימתי ומכור לעבודה", מסביר כספית. "הוא בבת אחת מנהל ישיבה, מדבר בטלפון ושולח עשרות ומאות אס-אם-אסים. לא היתה לו שום בעיה למלא שניים ושלושה תפקידים במקביל".

בצעד שהפתיע רבים אייש לשם את תפקיד רכז הכתבים ב-NRG באבירם אלעד, סמג"ד בצנחנים שאותו ראה מדבר באופן חצוף ואינטליגנטי בתוכנית "פוליטיקה". אלעד, שתאם את דמות הלוחם הנערצת על לשם, נענה להצעה, עזב את הצבא והפך לעובד "מעריב". כשלשם עבר לקשת הלך אלעד בעקבותיו והשתתף גם בהגהת הספר "אם יש גן עדן". בסרט ניתן לשמוע את קולו בשיחות בקשר.

מעבר לקשת

מפוטרי "מעריב" לא ידעו אם לצחוק או לבכות כשהתברר שלשם, כדרכו, לא מתכוון להפוך את העיתון לבית חם. למרות שדנקנר כבר פעל כדי שלשם יירש בבוא היום את כורסתו, לאחר כארבע שנים ב"מעריב" כבר סלל לשם את הדרך לתחנה הבאה. המהפך שהוביל ב"מעריב", שממילא לא התבטא בתוצאות העסקיות של העיתון, לא ייכנס לדפי ההיסטוריה של העיתונות, אולי כי היה מהפך של אנרגיה וטמפרמנט ולא של ערכים ותפיסת עולם.

גישושים לקבלת תפקיד יועץ תקשורת במשרד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, נכשלו בשל חשש לבעיות דיסקרטיות של עיתונאי מקושר כמותו, ועוד כזה שאינו אהוד במסדרונות העיתון הגדול במדינה. בנוסף, ניהל לשם מגעים עם ערוץ 10 לתפקיד סמנכ"ל לוח השידורים. ניר למפרט, מנכ"ל הערוץ באותה תקופה, היה מפקדו של לשם ביחידה לאיסוף מודיעין והתרעה של 8200. עוד בימיהם המשותפים ביחידה האמין למפרט בלשם וקידם אותו לתפקידים שהיו מיועדים למבוגרים ובכירים ממנו. המגעים פסקו לאחר שלמפרט סיים את תפקידו בערוץ, אבל הכיוון הטלוויזיוני נעשה ברור.

למרות חברותו עם מנכ"ל רשת יוחנן צנגן, היתה הזכיינית הווינרית קשת שאיפה טבעית יותר מבחינתו. אבי ניר רחש ללשם הערכה בעקבות פגישות רבות שקיימו השניים על רקע שיתופי הפעולה הרבים בין "מעריב" וקשת. שנים קודם אף הציג לשם בפני ניר את הטיוטות הראשונות לסרטו של סידר והביא את קשת להשקיע בסרט. בתקופתו של לשם ב"ידיעות" המליצו העיתונאים צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר לניר שישקול ללהק את לשם לתוכנית הבוקר כפרשן, וניר ולשם היו חלק מצוות חשיבה מצומצם של אנשי תקשורת שזימן פרופ' אוריאל רייכמן בעת ייסוד התוכנית ללימודי עיתונאות במרכז הבינתחומי בהרצליה. לשם, חסר ההשכלה האקדמית, ביסס באותה הזדמנות את קשריו עם רייכמן והיום הוא מלמד במרכז הבינתחומי קורס ביסודות העריכה העיתונאית ונחשב מרצה מבוקש.

תקופת הסכסוך החריף בין ניר לבין נשיא קשת, אורי שנער, שהודח לבסוף והותיר את ניר כמוביל הזכיינית, וההיערכות מחדש לאחר הזכייה במכרז להפעלת ערוץ 2, יצרו הזדמנות מצוינת וניר פנה ללשם והציע לו את תפקיד סמנכ"ל לוח השידורים והרגולציה. לשם בקושי התלבט לפני שענה בחיוב. הוא זכה לברכת הדרך מנמרודי ובעיקר מדנקנר, אבל לפחות את NRG, מספרת עובדת לשעבר, "הוא משום מה עזב באישון לילה. אין לי הסבר לעניין אבל זה היה 'פוף' והוא נעלם. לא נפרד מאתנו, לא סיכם תקופה. יום אחד הגענו למערכת והוא לא היה שם יותר. הכל נעשה בדיסקרטיות. זה היה משעשע, כי קודם לכן כל שמועה שהוא עובר לקשת לוותה בהכחשות נמרצות מצדו".

כמו במעבר ל"מעריב", גם הפעם באו בעקבות לשם כמה מעובדיו הצמודים ב"מעריב" שעזבו, כמותו, בהתראה קצרה. עם זאת, הפעם השתדל לשם לסיים את תפקידו ברוח טובה ואף הכשיר מבעוד מועד את חיליק שריר, היום סגן עורך "מעריב", ואורי רוזן, ראש מערכת החדשות. חברה טובה אחרת שלו, נורית דאבוש, היתה ועודנה ראש מועצת הרשות השנייה, הגוף הרגולטורי שאמור לפקח על קשת.

לשם ודאבוש הכירו עוד כשעבד ב"ידיעות" והיא שימשה כדוברת האגודה למען החייל. דאבוש הזינה את לשם בסיפורים רבים, השניים ערכו הרצאות משותפות במכללת עמק יזרעאל ודאבוש פירסמה טור קבוע ב-NRG. לשם ידוע כמי שתמך במינויה ליו"ר מועצת הרשות. למרות שההיבט הרגולטורי הוא נדבך חשוב בתפקידו של לשם, ממעיטים שניהם מחשיבותו. "הוא לא בא לעשות רגולציה כמעט", מבהירה דאבוש. "רון לא פונה אלי כמעט בשום דבר ומאז שאני היו"ר לא ישבנו שנינו לבד. אנחנו שומרים על קשר של אס-אם-אסים וכבר אין לנו שיחות נפש על החיים הפרטיים שלנו, כמו שהיה בעבר. כן, יש פה קצת אובדן של חברות. ברגע שנכנסנו לתפקידנו אמרתי לרון: 'עכשיו זה כל אחד לדרכו ושיהיה הרבה בהצלחה'".

העובדה שלשם הוצנח לתפקיד מרכזי ללא שום ניסיון טלוויזיוני לא הטרידה לרגע את ניר. "בקשת עובדים הרבה עיתונאים לשעבר, אני מאוד מאמין בזה", הוא אומר. "פגשתי אדם מצוין עם גישה תכליתית לתוכן ויכולת ניהולית. רון חי את קשת ובאמת אוהב טלוויזיה ומתרגש מטלוויזיה. הוא אף פעם לא נופף בדרגות שלו. ישנם מקרים שבהם מי שהיה בכיר בעיסוקו הקודם מתפתה להתנהג כאילו הוא יודע טוב מכולם. רון השתלב בהדרגה, למד את השפה והעקרונות וכבש לעצמו את מעמדו בקשת".

תחום אחריות נוסף של לשם כסמנכ"ל קשת מוטל עליו כחבר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2 ואיש הקשר של הזכיינית מול החברה. לשם, טוענים בחברת החדשות, היה מגדולי מבקריו של שלום קיטל, המנכ"ל הפורש. העלאת שמו כמועמד להחלפת קיטל לא הפתיעה רבים שהבינו מזמן שהתפקיד קוסם לו. למרות שלשם פעל לא מעט להרצת שמו כמועמד, מתעקשים בסביבתו שאת שמו העלה חיים סבן, מבעלי קשת (אנשי סבן מדגישים בתגובה שסבן לא מתערב במינוי תפקיד מנכ"ל החדשות ולא תומך במועמד כזה או אחר). יתכן שבכלל חל פה בלבול: באחת מישיבות הנהלת קשת העביר לשם ביקורת נוקבת על חברת החדשות. סבן אמר בבדיחות שאם אלו עמדותיו, אולי יתמודד על תפקיד המנכ"ל. לשם לקח את זה ברצינות. מצד שני, מצבה הלא מזהיר של חברת החדשות, שנושאת בגרעון של מיליונים ומאבדת צופים לערוץ 10, נוטים לצנן את ההתלהבות במירוץ לתפקיד.

אחריות כבדה מאוד

אם צריך לקבוע איזה מהישגיו של לשם הוא המרשים ביותר, דומה ש"אם יש גן עדן" מצוי בראש הרשימה. ספר הביכורים שכתב כשהיה סגן עורך "מעריב" מכר עד כה כ-100 אלף עותקים ולא נדחק מהתודעה גם למעלה משנה לאחר צאתו. הספר זוכה להצלחה יוצאת דופן בקרב בני נוער ובעיקר חיילים, הנחשבים לפלח שוק כמעט בלתי מושג.

"בספרות העברית יש הרבה רבי מכר וספרים קאנוניים", אומר דב אלפון, עורך הוצאת זמורה ביתן שבה יצא "אם יש גן עדן". "הספר של לשם זכה למעמד שלא קיים כמעט - הוא ספר פולחני. זה טקסט שיזכה לחיי נצח. יש לנו פה במשרדים שני קלסרים עבים מלאים במכתבי קוראים שכמות הרגש בהם בהחלט חריגה. הוא הסופר החשוב ביותר שגיליתי עד כה. עכשיו עומדת בפני המשימה לגרום לו להתמסר לכתיבה. זו צריכה להיות התמסרות טוטלית, שתחייב אותו לוותר על כל עיסוקיו האחרים".

הצלחת הספר חייבת לא מעט לזכייתו בפרס ספיר, אך זו היתה שנויה במחלוקת. הבחירה בספר התקבלה מתוך פשרה בין שופטי הפרס, לאחר דיונים ממושכים והתלבטויות שנבעו מהעדפת ספרים אחרים. לבסוף נבחר "אם יש גן עדן" ברוב דחוק של שלושה מול שניים. מי שתמך בספר לאורך כל הדרך היה יו"ר חבר השופטים של הפרס, יצחק לבני, שמשמש גם כיו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, שבו, כאמור, יושב לשם. לבני הוא גם חבר ותיק של דנקנר.

"חשבתי שהוא עולה על יתר הספרים שהתמודדו בפרס לפחות בשתי רמות", אומר דנקנר. "ברגע שהספר של רון התפרסם אמרתי ללבני שהוא חייב לקרוא אותו כי הוא מדהים. ללבני ולי טעמים דומים מאוד, אבל אנחנו מלאי יראה רק כלפי טקסט ולא כלפי אנשים. להגיד שבגלל שאני מוזכר בדברי תודה בספר, מה שאני מאוד גאה בו, שבגלל ההמלצה הזאת רון זכה בפרס זה דבר שמעורר בי בעיקר בוז. הלוואי שהייתי יכול להשפיע על זכייתו בפרס. זו היתה גאווה גדולה בשבילי. לפני הטקס צילצלתי ללבני והתחננתי לפניו שרק יגיד לי אם שווה לי לבוא כדי לראות את רון מקבל את הפרס, והוא לא היה מוכן לגלות לי דבר".

את חייו האישיים מניח לשם בצד, בעלטה - אפילו עובדיו הקרובים מתקשים לדמיינו עושה חיים בבר. הוא ממעט לבלות וכמעט ולא נראה במסיבות ברנז'איות אליהן הוא מוזמן ללא הרף; אם יגיע לכאלה, סביר שיעמוד באחת הפינות וישוחח עם בכירי התעשייה. חייו סובבים סביב עבודתו. את מעט הפנאי הוא מקדיש להצגות תיאטרון ולכתיבת ספרו השני. סידר סבור שהוא לא יכול אחרת. "את יודעת", הוא אומר, "גיבור הסרט והספר של רון הוא בחור צעיר מאוד בעל אחריות מאוד כבדה. אני חושב שרון מזדהה מאוד עם הדמות הזאת. כשמסתכלים על רון מבחוץ לא מבינים כמה קשה להיות הוא. הוא חרד מאוד בגלל האחריות הרבה שלו והציפיות הגבוהות שיש ממנו מכל עבר. זה לדעתי חלק ממה שמניע אותו קדימה מתחילת הדרך".*



רון לשם. מחמיא, מלטף במלותיו, ממלא אותך בהמוני הבטחות ולשנייה לא אוזלת לו האנרגיה


עופר נמרודי, ג'ודי מוזס, אמנון דנקנר ודליה איציק. התחברות לכל מי שמשפיע. צילומים: רלי אברהמי, אייל טואג, תומר אפלבאום וליאור מזרחי (באובאו)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו