בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה זו התנדבות

תגובות

כתבתו של מירון רפופורט "סע, קן דרור, סע" (מוסף "הארץ" 9.2) נפלה בפח הקלאסי של תחקירים היסטוריים: היא מתארת אירוע משנת 1956 במונחי ההווה, שנת 2007. גם אני הייתי במיתלה, במסגרת פלוגה א' של גדוד הנח"ל המוצנח, וגם אלי פנו למלא הוראות חריגות. ההתנדבות, לפי הכתבה, היא התייצבות לפני מפקד והכרזה פומבית על נכונות לבצע מטלה. התנדבות כזאת היתה נחשבת כבדיחה גרועה בימים ההם. היא דמתה בעינינו לקריאה הקומוניסטית: "זא רודינה, זא לנינה, זא סטלינה, הורה!!!" (בעד המולדת, בעד לנין, בעד סטלין, הורה!). במונח "התנדבות" ראינו, ראשית לכל, "נכונות". מי שפנו אליו ולא רצה לגלות נכונות, הצהיר על כך וקיבל פטור. כל האחרים, היו מתנדבים.

מטבעה של התנהגות, שהיא תלוית זמן ומקום. תרבות היחידות הלוחמות המובחרות היתה גם אז שונה מתרבות חיל החינוך או מנגנון צה"ל. לא הופתעתי, לכן, שהתנדבותו מעוררת הכבוד של יהודה קן דרור תורגמה לקלישאות המקובלות במורשת קרב צה"לית. אלא מאי, מה שמותר למחנך ולמטפח מורשת, אסור להיסטוריון ולכותב תחקירים היסטוריים.

רן חרמש

תל אביב

חילול זכרו

הזדעזעתי לקרוא את הכתבה על יהודה קן דרור הגיבור, מהטעמים הבאים: בכותרת המשנה המופיעה מתח לתמונת השער ובכתבה בגוף העיתון מצוין ש"דורות של חיילים התחנכו על מיתוס ההתנדבות וההקרבה של נהג הג'יפ יהודה קן דרור במלחמת סיני... האמת, שיוצאת עכשיו לאור: איש לא התנדב... קן דרור נשלח... והופקר בשטח, פצוע אנוש"; ובכתבת המשנה מובלט המשפט: "המיתוס ושברו".

בשעה שברמה הפסיכולוגית גבורתו של קן דרור, שנענה לפקודת מפקדו כשאף אחד לא התנדב, היא אף גדולה ועילאית יותר מאשר אילו היתה נושבת שם רוח מצדיסטית של נכונות קולקטיווית להתאבדות שהידית, מה שנשאר בתודעתו של הקורא הממוצע הוא תמצית הכותרת האומרת: יהודה קן דרור לא היה גיבור, המיתוס ושברו. ועל כך אני שואל את אנשי המוסף: עד היכן אתם מידרדרים במסע ניפוץ האגדות החיות? האם כדי לספק את תאוות הפרסום של בני ברוידה האלמוני ואת יצר הסקופיות שלכם אתם נוטלים לעצמכם דרור לשלח את עט-העיט בגיבור כקן דרור?

מה זה חשוב היום אם קן דרור התנדב או נענה לפקודה? - הוא ידע שהוא נוסע הישר אל מותו הוודאי. אך בהשפעת כותרתכם יפסיקו לגדל את הנוער על גבורתו של קן דרור כי הרי גברת "שמעתי" ואדון "קראתי" אמרו ש"קן דרור המסכן עמד עם הג'יפ כמו ברווז על קו רקיע ולאחר שמנוע הג'יפ שלו נפגע הוא הידרדר לתהום ומת באשמתו..." - ואתם תהיו אשמים בחילול זכרו ובהשפלת משפחתו.

פרופ' מרדכי רוטנברג

ירושלים

הגרסה האמיתית

הכתבה על יהודה קן דרור השאירה בפי טעם רע ביחס למניעים העומדים מאחוריה. ראשית, גם מקריאה בה, כולל מעדותו של בני ברוידה, אין להסיק שקן דרור לא התנדב: כאשר אומרים למישהו לך להיהרג, והוא הולך מבלי להגיב במלים או בתנועה, יש בכך משום גבורה עילאית והתנדבות. שנית, כל מי שהקדיש מזמנו ללימוד תהפוכות הזיכרון לטווח ארוך יסכים, שגרסתו של אהרון דוידי "זה מה שאני זוכר, אבל אני מוכן לקבל זיכרון אחר" היא האמיתית.

אילו מירון רפופורט היה כותב את אשר כתב אחרי קריאה קצרה בספר "חקר הזיכרון" מאת אליזבת לופטוס, היה למד ש"ככל שעלה הגיל, כן נחלשה יכולת הזיכרון", ו"אנשים הפועלים בצוות לביצוע משימה כלשהי נוטים להפריז בהערכת תרומתם להצלחת המשימה", וגם "הזיכרון ממאורע כלשהו עשוי להשתנות או לפשוט או ללבוש צורה בשל מאורעות הנקלטים לאחר שהזיכרון עבר ליחידת הזיכרון לטווח ארוך". וכל זאת כאשר מדובר בטווחי זמן קצרים יחסית. יש להניח שבחלוף 50 שנה כל אלה קיצוניים אף יותר.

בכלל, חושבני שעיתונאים צריכים להימנע ממחקרים היסטוריים. מקורותיהם האנושיים אינם מהימנים כלל וכלל.

תת אלוף (בדימוס) יצחק יעקב (יצה)

תל אביב

גברים רגילים

כשהייתי נער ראיתי סרט טלוויזיה שאיני זוכר את שמו, ובו אשה שנאנסה מחליטה להוציא את הסיפור לאור כדי להביא להענשת האנס. לא הצלחתי להבין מדוע היא מוכנה לחשוף לפני אנשים אחרים את העובדה שהיא נאנסה, איך היא לא מתביישת. כיום אני מבין את החשיבות העצומה שיש לנפגעות אונס שמסכימות להיחשף, אך אני מבין גם מאיפה נבעה המחשבה שהיתה לי כשצפיתי בסרט.

גורמים חברתיים רבים (שאינם מתואמים ביניהם ורובם עושים זאת ללא מודעות להשלכות) מצטרפים כדי לגרום לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית לחוש שאם הם נאנסו, כנראה שזאת היתה אשמתם. אחד הגורמים הוא דרך הסיקור בתקשורת, ואחד האמצעים שבהם הדבר נעשה הוא הצגת הקורבנות כטיפוסים חריגים, בעלי התנהגות לא נורמטיווית או בעיות נפשיות. זאת, לעומת הצגתם של המואשמים באונס כאנשים פשוטים ורגילים. כאשר צץ איזה בני סלע, התקשורת נותנת לו תשומת לב רבה, וכך מבליטה את התפיסה שלפיה גברים "רגילים" אינם אונסים.

דוגמה לכך היא כתבתה של אביבה לורי, ודרך העריכה שלה (מוסף "הארץ" 9.2). למשל, עוד בטרם נודעות לקוראים הטענות כלפי סטן טייס, הם למדים למד שהקורבן השתתפה בסדנת ויפאסנה, עובדה המודגשת בגדול בפתח הכתבה. כלומר, הקורבן היא מ"האנשים האלה" שעושים דברים מוזרים, שוודאי משבשים עליהם את דעתם. טייס, לעומת זאת, מוצג באמצעות ביטויים כמו "רגוע, מנומס ומתחשב" ו"אדם תמים".

כתבות כמו זו מצטרפות לשרשרת של גורמים, המביאים את מי שעברו תקיפה מינית לחשוש להתלונן, ולחשוב שהם אשמים בטראומה שעברו.

אלכסנדר אייל

ירושלים

רק קורבנות

כמטפלת ומרצה בתחום פגיעה מינית עצוב היה לי לקרוא את הכתבה, העלולה לשתק רבים מהנפגעים - נשים וגברים כאחד. אני לא מאחלת לאף אחד מקוראי העיתון לשבת בחדר הטיפול ולחוות את הכאב הקיומי הנורא של המטופל/ת בתהליך ההיזכרות בפגיעה מינית. לזיכרונות אלו יש צבע, צורה וריח ולרבים מהנפגעים תהליך ההיזכרות הוא ברמה של "לחיות או לחדול".

קל לחפש את הרע והטוב, אולם בסיפור זה יש רק קורבנות. מניסיוני, פוגעים רבים הם תוצר של התעללות נפשית, פיזית ומינית בעצמם. במקרים שונים, כמו אישיות דיסוציאטיווית, הפוליגרף הנו מכשיר חסר תועלת שממילא אינו קביל בבית משפט, ולכן איני מבינה את הדגש על הפוליגרף בכתבה.

ולכותבי הכתבה ועורכיה: השיח על זיכרונות מדומים הוא פוליטי ורב יצרים כמו מעשי הפגיעה המינית. להערכתי נסחפתם במערבולת עכורה זו.

שיר דפנה תקוע

עומר

זחילה מכרסמת

כתבתו של עידן רינג, "OMG" (מוסף "הארץ" 9.2), היתה מעניינת ואף מאלפת. יש יתרונות ומעלות רבות לחיים שלנו בתוך "הכפר הגלובלי", והנה גם העולם כולו הופך בהדרגה כולו "שפה אחת ודברים אחדים" כמו בדור שלפני המבול. עם זאת, כיהודי וכישראלי אני חרד לגורלה של השפה העברית, הן מצדה של ה"היבריש" והן בשל הזחילה המכרסמת של האנגלית (או מוטב לומר האמריקאית) בשפה העתיקה שלנו, שראשי הציונות כל כך התגאו בפרויקט המוצלח של החייאתה.

אגב, אני מתפעל נוכח העיקשות של יהודים לשמר את השפות יידיש מצד אחד, ואת היהודית-ספרדית (לדינו) מצד שני, בסיוע של רשויות לאומיות בישראל. חורבנה של יהדות סלוניקי בתקופת השואה, ותפוצתם, או פיזורם, של דוברי הלדינו בכל רחבי העולם, גרמו לשפה זו להיות בעיקר מעין "שפה וירטואלית", והריהם מתקשרים אלה עם אלה בכתב, בפורום "לדינו-קומוניטה" אשר באינטרנט. כיוצא בזה קיימים כמה פורומים וירטואליים דומים לשפת היידיש.

מלחמות אבודות? העתיד יודיענו.

יהודה הצבי

תל אביב

צוהר לנפשו

תודה לכם על כתבה מרתקת על רופא ישראלי, ד"ר אורי שורצמן, שנוסע להתנדב באפריקה (מוסף "הארץ" 2.2). ותודה שפתחתם לנו צוהר לנפשו של אדם מקסים שהווייתו הבסיסית והמזוככת נקייה מכסף ומשאלות של מעמד וקריירה. זאת בתקופה קשה שבה כמעט בכל יום מופיעים בעמוד הראשי של העיתון אנשי ציבור בהקשרים של חשדות בשחיתויות, בניצול, באינוס.

תמי קליינר

רמת גן

קשה לפרגן

מהכתבה "ראש ענף התנהלות" (מוסף "הארץ" 9.2), המתייחסת לרון לשם, נודף ריח רע של סגירת חשבון. שוב אנו למדים כמה קשה לפרגן בארץ הקטנה שלנו. מה לעשות, הבחור מוכשר, ואפילו מוכשר מאוד. אולי היו לו מעידות, האם בשל כך יש מקום ל"עליהום" הזה, שנעשה בארבעה עמודים ועוד תמונה? רון לשם כתב ספר ראשון נפלא, וזכה בפרס יוקרתי, הספר עובד לסרט בעודו מככב ברשימת רבי המכר - אין ספק, הישג מרשים. ממתי מכוונות להשגת מטרות, ויתר השקעה, ומצוינות בולטת, זה דבר רע? אלא שבמחוזותינו, כבר אמרנו, הפרגון קשה. קשה מאוד.

מלכה אדלר

כפר סבא

ארץ גזירה

למקרא כתבתה של נורית וורגפט על הקטינים הגיניאים שמילטו נפשם הנה (מוסף "הארץ" 2.2), כדי לא להיסחר לעבדות של ילדים ונוער, כדי לא להיכלא שנים ללא משפט, מוצפנים מהוריהם - אני המפוכחת ממאנת להאמין שארצי מפקירה אותם, מסגירה אותם, גוזרת עליהם גורל שבגינו הם מעדיפים למות מלחזור.

בעוד משלחת מלאכי רעים מארץ גזירה, גיניאה, שוהה כאן בבואה לאסוף את האומללים, ולא אומרת אפילו למראית-עין כי תוכל לערוב לשלומם שם - אצלנו מצניעים את הזוועה שבעצם בואה ואת המידע על הגירוש הקרוב, ואלמלא כותבת כוורגפט, המחויבת לחשיפת העוולות הללו, התוכפות ורבות, אפילו לא היינו יודעים שהשמש זורחת, השיטה פורחת, וממשלנו שוחט וציבורנו שותק.

מה קרה לנו, אנו - צאצאים של פליטים, למודי "והעולם שותק", שיש בינינו אמהות מארגנטינה - יצאנו ממצפוננו (על משקל "יצאנו מדעתנו")?

אסתי תירוש

מסלול

המלך האחרון

אשורבניפל היה אולי המלך האשורי הגדול האחרון, אך בוודאי שלא אחרון המלכים האשוריים ("20 שאלות", מוסף "הארץ" 9.2). שלטונו הסתיים בשנת 627 לפנה"ס, ואחריו מלכו עוד שלושה מלכים ואז נפלה הבירה נינוה, בשנת 612 לפנה"ס. המלך האשורי האחרון, ששלט ממקום אחר, היה אשור-אובליט (611-609 לפנה"ס).

מרק הסנר

רמת השרון

*

בפסקה שבה מתוארת הפעם הראשונה שבה התראתה רחל טל-שיר עם בעלה, היא נסעה באוטובוס עם חברתה תמר גלבץ, ולא כפי שנכתב בכתבה "סרטן על מצע קינואה" (מוסף "הארץ" 9.2); שם אביו של רון לשם הוא גדעון, ולא כפי שפורסם בטעות בכתבה "ראש ענף התנהלות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו