בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על החיים ועל המוות

שהרה בלאו, דתייה מחמד אלטרנטיווית, רווקה תל-אביבית גותית עם משיכה כפייתית לשואה, מפתחת הפרעת אכילה ומוציאה רומן ראשון שבמרכזו רווקה שבונה לעצמה גבר-גולם

תגובות

לפני ששהרה בלאו מתיישבת לכתוב היא מאביסה את עצמה. טורפת חבילות של גליליות, בוחשת בסירים, ממתינה שבטנה תכביד עליה. "אני צריכה להגיע לתחושה של מיאוס עצמי", היא מספרת. "אוכלת אכילה מופרעת. אוכלת וכותבת. השנאה העצמית שלי מושגת על ידי אכילה מופרזת. זו פעולה אלימה נגד עצמי, התנקמות שגורמת לכאוס רגשי. אוכל עד שארגיש ששלשלאות ברזל קושרות אותי מלמטה".

למה ההאבסה חיונית לכתיבה?

"כשאני עייפה הפילטרים נעלמים. השחצנות והשואו-אוף מתכלים. כשאני כבדה ומותשת אני מרוכזת יותר, כנה. כשאני קלילה אני שחצנית, מעמידה פוזה. יש לי יכולת להיות מאוד טווסית".

כדי שלא להיות קלילה, כבר שנתיים שבלאו מפטמת את עצמה. בזמן כתיבת ספר הבכורה שלה "יצר לב האדמה" (כנרת זמורה-ביתן דביר), העלתה תשעה קילו. "הכתיבה לקחה אותי למסע לא נורמטיווי. פרוע. עשיתי קאט לחיים שלי. לפני כן היתה לי קריירה בטלוויזיה, עיתון, חיי חברה, שאיפה לחיים רומנטיים. הרגשתי שאני מתערערת נפשית. שקעתי בדיכאונות, חזרתי בזחילה לגור בבית ההורים שלי בבני ברק, לישון במיטת הנוער. הייתי כותבת בלילות וישנה בימים. קיבלתי שפעת ושלושה שבועות לא יכולתי לדבר. נזרקתי למקום בודד, שקט, עצוב, חסר ישע. ואני בן אדם פטפטן".

חודשים ארוכים לא היתה מודעת לשינוי שעברה. "יום אחד הלכתי לקנות חצאית שחורה. מדדתי אותה והיא נראתה עלי קטסטרופה. חזרתי לחדר ההלבשה וניסיתי להוריד אותה ללא הצלחה. רציתי שיחלצו אותי עם פלאייר. מחוסר ברירה קניתי אותה ואז המוכרת אמרה 'תורידי את החצאית יש זמזם'. זה היה רגע נורא. הגעתי הביתה, הוצאתי מספרי ציפורניים קטנים וגזרתי את דרכי החוצה מהחצאית".

לא מחמד

בלאו, בת 33, היא נציגה בולטת של דור הדתיים המודרניים שהטיבו להשתלב בחברה החילונית, עונה לכאורה למונח "דתייה מחמד" שטבע אורי אורבך. היא הגישה תוכניות דת בערוץ 1, השתתפה בסדרה "היפות והחסודות" בערוץ תכלת וכתבה מאמרים ל"תרבות מעריב" ול-NRG. את הה' שנוספה לשמה המקורי, שרה, הוסיפה כשהגישה תוכנית מיסטיקה ברדיו קול חי ב-99': "החלטתי לשנות את הערך הנומרולוגי של שמי. זאת היתה החלטה של רגע". באותו זמן עסקה בהנצחת זיכרון השואה, וייסדה את טקס יום השואה האלטרנטיווי, שהפך למוסד תל-אביבי שאף הצמיח חיקויים, וכמובן גם מתנגדים כמו יוסף (טומי) לפיד.

למה צריך טקס אלטרנטיווי, האם השואה אינה מספיק קיצונית ובלתי נתפסת בפני עצמה?

"הטקס עוסק בהווה. הוא לא מביא ניצולים, אלא מתעסק במה שקרה אחרי. הכחשת השואה, פרשת הטלאי הכתום, ניצולים שנזרקים לזבל על ידי המדינה. אני קוראת לטקס הקומה השנייה של הזיכרון. הטקס הוא אישי מאוד, עוסק באינדווידואל. לוקחים אנשים מתחומים שונים, כמו ניר ברעם, יהודה משי זהב, דנה ספקטור, בן ארצי, נטשה מוזגוביה, וכל אחד נותן את נקודת המבט שלו. עוזי וייל אמר שמאז השואה הזמן הולך אחורה, משנה לשנה ההשפעה שלה הולכת וגוברת.

בלאו נולדה בבני ברק, בת בכורה לאליעזר - עובד בנק, ולרחל - מזכירה במשרד עורכי דין. אחות ליעל בת 29 וחגי בן 21. בצעירותה למדה באולפנה אמונה בבני ברק. במסגרת שירותה הלאומי התנדבה במוזיאון הארץ ובמכון ללימודי השואה, שם היא מעבירה עד היום הדרכות לבני נוער ומתעדת ניצולים.

"את רוב חיי הבוגרים אני מקדישה לשואה. היא מרכיב מרכזי בזהות שלי, הגדרתי את עצמי דרכה. פעם תלמיד שאל אותי מה היה קורה אם לא היתה שואה. אני זוכרת שעמדתי והיה לי בלק אאוט מוחלט. אלוהים, מה הייתי עושה בלי שואה. ברור לי שזה פתולוגי, התמכרות. להתפלש במוות, בגופות, בניצולים, בנאצים.

"השנתיים של כתיבת הספר החליקו למקום שהשואה מילאה. ביום הולדת 32 עשיתי ספירת מלאי ואני זוכרת שהכה בי בעוצמה שכל חיי הבוגרים אני מקדישה לעיסוק במוות. זה הפחיד והגעיל אותי כאחד. אני חייבת להימלט מזה, אבל לא מצליחה. אני עדיין לא מסוגלת לעבור יום אחד בלי לפתוח ספר שצלב קרס מתנוסס עליו, או לראות סרטים כמו 'משפטי נירנברג' לפני השינה. כל בחור אשכנזי שאני פוגשת, ישר אני שואלת איפה סבא וסבתא שלך היו בשואה. היום אני רוצה לעבור לצד של החיים, להניח למתים".

אחרי השירות הלאומי, עשתה בלאו תואר ראשון בהיסטוריה ופסיכולוגיה מבר אילן. התקבלותה בציבור החילוני היתה מהירה. דמותה החד-פעמית הקסימה רבים. הופעתה החיצונית מיוחדת. אשה מושכת, שהתנערה מהלבוש המקובל בקרב דתיות בנות גילה, והצטיידה בשמלות שחורות קודרות ואיפור בוהק. בלאו גם לא ניסתה להיות דוברת הציבור הדתי, אלא הביאה קול חדש, רהוט ובטוח. סגנון הכתיבה שלה עוקצני, מושחז, רלוונטי. תחומי הכתיבה כללו טלוויזיה, תרבות, ספרות, ואף מלה על פינוי גוש קטיף.

עם הזמן הפכה לסמל של הצעירה הדתייה החדשה שמפלסת את דרכה בעולם החילוני. כשנגעה בעניינים דתיים, שברה טאבו פנימי. למשל כשכתבה על יתרונות הדתיות-לייט, או העבירה ביקורת על המתרחש במגזר הדתי. בציונות הדתית האשימו אותה שהיא מכבסת את הכביסה המלוכלכת בציבור.

ולמרות שלא ניסתה לייצג מגזר, השונות שלה יוחסה לדתיות שלה. כעת, עם כתיבת הספר, שמכיל תכנים לא "מחמדיים" - מיצרים אפלים, דרך מאגיה יהודית ועד סצינות סקס שלא כדרך הטבע - היא יכולה לצאת מהמחבוא. בספר היא נוגעת באומץ בחומרים אישיים טעונים, בפצעים נפשיים, וחושפת דמות של נערה כפייתית, נרקיסיסטית, פתיינית, בעלת יצרים לא ממומשים.

לפני כשנתיים הראתה טיוטה ראשונית של הספר לחברתה, העורכת הספרותית נועה מנהיים, שגם היא גדלה בבית דתי. מנהיים הציגה בפני דב אלפון, העורך הראשי של כנרת זמורה ביתן, שלושה פרקים. אלפון התלהב וביקש מבלאו לסיים את הכתיבה. היא הפסיקה לעבוד, חזרה לבית הוריה, ובמשך שנתיים נפגשה מדי שבוע עם מנהיים. "הדבר הכי קרוב לכתיבה משותפת", היא אומרת.

בלאו רואה את עצמה כחלק מדור חדש של יוצרים. "בספרות הצעירה יש תופעה מעניינת של הגעה לאזור הדמדומים, אזור נקודת החיבור. יוצרים או עורכים שהיו דתיים וחזרו בשאלה, או חילונים שמתקרבים לדת, אבל לא מונעים על ידי הדת. למשל, דרור בורשטיין, שמעון אדף, אריק גלסנר, דרור פויר, משה אופיר, ומהצד השני עוזי וייל. הדתיות שלהם נמצאת בסאבטקסט. דווקא מאזורי הביניים האלה צומחת העשייה התרבותית הכי מעניינת. זו תופעה שהיתה בעבר. קח למשל את דור התחייה - ביאליק, עגנון, קורצוויל. היה אכפת למישהו אם הם דתיים או חילוניים? לכולם היה הלך רוח יהודי".

יחסים מסוכנים

"והבובה נכנסת לפעולה, לשה את בשרי, הופכת אותי לבצק אדום פעור. היא מחדירה את טעם האש והאדמה לגופי... גרגרי עפר זעירים פועמים בתוך הבובה, ב-בם! ב-בם! ב-בם! הם פועמים לך בין הרגליים בדופק זר, קצוב, מתמוססים אל תוכך דרך המפתח האדום של גופך, מפתח האגס שאת עצמך נתת". (מתוך "יצר לב האדמה")

במרכז הספר עומד ניסיונה של תלמה, בחורה דתייה כבת 30, שבורת לב, המתעבת את גופה וחייה, לברוא לעצמה גולם-גבר מושלם. היא מצליחה בפעולה, אבל נכשלת בניסיונה לכפות עליו לאהוב אותה.

"כילדה קראתי את הסיפור על הגולם מאות פעמים, זה היה בשבילי סיפור מכונן. גולם בעל גוף חסון וחזק, אבל נטול נשמה ומחשבה עצמאית. דמות שהיהודים הקימו כדי לנקום בגויים בתקופת עלילות הדם. הגולם הכי מתועד הוא הגולם שיצר המהר"ל במאה ה-16".

למה הגיבורה צריכה כזה גולם-גבר?

"יש משהו מפתה ברעיון ליצור לעצמך גבר-על, שמיועד למטרה אחת: את תאהבי אותו, הוא יאהב אותך. גבר שאמור לציית לך, יחסים לא שוויוניים. משהו קסם לי בחוסר אנושיותו. הרבה פעמים אני מרגישה שמערך לא שוויוני יותר טבעי ונוח עבורי. לכן במשך שנתיים לא עניין אותי שום גבר. הגולם מילא אותי. הייתי מאוהבת בו".

למה קשה לך לתפקד במסגרות נורמטיוויות?

"הייתי בטיפול שנתיים וחצי ולא הצלחתי לזהות למה. כל מערכות הקשרים הקצרות והמשונות שלי יכלו להתקיים כי היה בהן משהו לא נורמטיווי. תדירות, מיקום, פער גילאים. משהו באיך שאני מתובנתת לא מאפשר לי חיים משותפים עם גבר. אני בת 33 ויכול להיות שלעולם לא אהנה ממערכת זוגית נורמלית".

נשמע עצוב.

"מה שמדהים הוא שלא כל כך נורא לי עם זה. לחברה נורא קשה עם זה. באיזשהו מקום הדתיות והקונפליקט הדתי הצילו אותי. כשמנסים לתהות למה בחורה מקסימה, אינטליגנטית וצחת פנים, תמיד חיה בגפה, התירוץ שעולה הוא שאני דתייה-לייט מוזרה כזו. אחת שיוצאת עם חילונים, שנרתעים מהעניין הדתי. ואצל הדתיים נתפסת כחזקה, שתלטנית. אז ברור שלפי הנוסחה הזאת אני אפול בין הכיסאות. אבל לך אני אומרת שזה שבחורה סגורה בבית של ההורים שלה ב-2007, זה לא קשור לדתיות שלי. זה קשור לאיד, לצורך פסיכולוגי עמוק".

בשני העשורים הראשונים לחייה דווקא ניסתה בלאו ללכת בתלם. "נחשבתי לבחורה טובה, הייתי מדריכה ב'עזרא', ג'דה שזופה ושנונה, והיתה לי ולסביבתי התחושה שעד גיל 22 אשב היטב. יצאתי עם בחורים דתיים וקיבלתי שתי הצעות נישואים. עכשיו אני מסתכלת על זה באהבה ונוסטלגיה. אז הפכתי את החיים שלהם לגיהנום. ראיתי את עצמי לכודה בחיים בורגניים ללא מוצא. ראיתי בזה מוות. ידעתי עמוק בלבי שאני לא יכולה לקיים חיים של בית ומשפחה, וברגע שאעמיד את זה למבחן הזיוף ייחשף".

למה המשכת לפגוש גברים דתיים אם ידעת שזה לא זה?

"חברות שלי התחילו להתחתן ואני פירכסתי. אז היה ברור מה הדרך: או להתחתן, או להיות רווקה מבוגרת. האופציה להישאר לבד בחברה הדתית הבהילה אותי. לחץ, ציפיות, למה את לא מתחתנת. ואז בגיל 25 בערך קרה משהו נהדר: גיליתי שיש גברים אחרים. חילונים. זו בדיוק התקופה שהתחלתי לשדר ברדיו קול חי, להנחות בטלוויזיה, לעבוד על טקסי השואה האלטרנטיוויים. אמרתי, גם אם לא אתחתן לעולם יהיה לי זכות מעצמי".

בלאו זוכרת את הרומן הראשון שלה עם גבר חילוני. "הוא היה ידיד שהכרתי במשך שנתיים. זה היה קשר קצר מאוד שהסתיים בשברון לב ואומללות. כשקמתי כעוף החול הבנתי ששדה שלם נפתח בפני. נרגעתי. לפני כן, חשבתי שעם הדייטים שלי כיסיתי את כל האפשרויות של הבחורים הדתיים. ופתאום: ים של גברים חילונים".

ואיך זה היה עם החילונים?

"נמשכו אלי גברים חילונים שמאוד מצא חן בעיניהם שאני דתייה, ואז אחרי תקופה גילו את הזיוף. הם חיפשו את הדתייה הקטנה, ואני חיפשתי את החילוני. זה לא נתפס בעיני כגברי שמישהו יושב לפני, ובמבט עורג שואל אותי על הרב קוק. הזלת הריר על החלקים הדתיים באישיותי עייפה אותי. היתה להם בראש דונה אידיליה דתיאלה".

מה רע בזה?

"זה היה הדבר המרכזי שמשך אותו. הדתיות בשבילו לא היתה חלק ממכלול - לשוני הוורודה, עיני העגולות ויצר הווכחנות שלי. מה שעשה לו את זה, היה ללכת לצד מישהי עם חצאית שמטאטאת רחובות. היו כאלה שרצו שאני אקרב אותם ליהדות, זו משימה מעייפת מאוד שלא ששתי לקחת על עצמי".

אילו גברים משכו אותך?

"אותי דווקא משכו החילונים פר-אקסלנס. וכאן טמון הפרדוקס. גברים כאלה ראו בדתיות שלי מטרד. אמרו, 'פאק היא דתייה. מה אני מתעסק אתה'".

הדת באמת כל כך דומיננטית בחייך?

"הדתיות שלי משתנה. היא מתקיימת במחוזות ההארד-קור. שבת, כשרות ואיזושהי אמונה כללית באלוהים. לפני שבע שנים הייתי יותר דתייה. הרווקות המתמשכת גובה את מחירה בליטרת המצוות. את מתבגרת ללא משפחה והרגלי הפנאי שלך נעשים חילוניים. פתאום יש לך ידידים, את מבלה במקומות בילוי חילוניים. אם אתה שואל אותי, הייתי מעדיפה להיוולד חילונית. אבל כשאני עומדת מול גבר, הדת היא סאבטקסט. אם הדתיות שלי מרתיעה אותו - חבל מאוד. אם היא מדליקה אותו - עוד יותר חבל".

אז זה המכשול העיקרי בדרכך לזוגיות?

"לא רק. הרבה פעמים נמשכו אלי גברים חלשים שתופסים אותי כאשה חזקה. אולי בגלל המראה שלי, הדיבור הפסקני. אני מקרינה חוזק מוטעה ומתעתע. ואז יכול להתפתח קשר, אבל ברגע שזה מגיע לשלב האמת והסרת המסכות, מגלים שאני לא חזקה. לכן אין לזה תוחלת. החיבור המיידי נועד לכישלון. זו מערכת ההגנה שלי".

ואת מתחזקת אותה?

"נמאס לי ממנה, זה טרגי. רציתי לאחד את מה שאני מקרינה החוצה למה שאני מרגישה, אבל שנים של משחק ותרגולות הרסו לי את העניין הזה שנקרא כנות. פיתחתי מנגנון הישרדותי. קשה לי לומר מה אני רוצה, בגלל החשש שלא אקבל את מה שאני רוצה. הפחד הזה מכישלון שחשוף לכול מפחיד אותי. בכל פעם שהבעתי רצון מפורש, החוויה נתפסה בעיני כמאוד קשה וחושפנית".

אשת העטלף

"אני חשה את העקצוץ בכפות הידיים ומשפילה אליהן מבט. אינני אוהבת אותן. קצרות מדי, דמויות נקניקייה מדי ובעלות ציפורניים כסוסות הרבה יותר מדי. אני נוהגת לכרסם את הבשר הרך שסביבן, כך שנותרים מכתשים קטנים של עור אכול". (שם)

כבר מגיל צעיר, מעידה בלאו, פיתחה גלונים של שנאה עצמית. "אני תמיד מקנאה באנשים שמקבלים את עצמם. היו לי תקופות שהייתי לבד ולא יצאתי מהבית שבוע שלם, מעין דיכאון קליני לא מאובחן. לא אהבתי את איך שנראיתי, פני הירח שלי, הירכיים הרחבות, הידיים הדקות, הסנטר שמתחיל לנבוט. זה מדהים כמה שאני תלותית בעמדת הסביבה. שהספר יימכר, שאקבל ביקורות טובות. אם אקבל פידבקים רעים, זה יהיה סיוט. זו תכונה נוראה ואומללה, מתכון לתסכול מתמיד. מרגישה כמו עטלף, שמפלס את דרכו דרך הסונאר, על ידי החזר הקולות. הייתי רוצה להצמיח עמוד שדרה קטן, כמו שבגיל 16 עשו לי ניתוח בגב והשתילו לי פלטינות".

מאיפה זה בא?

"גדלתי בחברה נשית. היה שם משהו מגונן, אבל מעוות. את ראית שכפולים של עצמך, חיית בעדר של נקבות. בנות הרבה יותר אכזריות מבנים. כל הזמן בחינה, שיפוט, השוואה. גבר בעיני הוא גורם מנטרל, אבל התגבשה אצלי תפיסה לא נורמלית לגברים. בבר אילן לא הייתי מסוגלת ללמוד עם גברים. זו היתה נוכחות זרה, לא טבעית".

זה נשמע קיצוני.

"בוא נשים דברים בפרופורציה: כרגע אני בתקופת המתנה, אני שופטת הכול לחומרה, הכול נראה לי קיצוני. יכול להיות שבעוד שלושה חודשים אקרא את הכתבה ולא אבין מי זו הבחורה הרוטנת הזאת שלא מסוגלת להגיד מלה טובה על עצמה. ושלא תטעה, היו תקופות שהאהבה העצמית שלי שיגשגה כמו הקריירה של כתבי החדשות בבית הנשיא. אני מקווה שהיא תחזור. חסר לי שהיא לא תחזור".

בלאו יושבת מולי בלובי של מלון הילטון בתל אביב במראה גותי: לגופה מעיל בורדו עז, חצאית שחורה, גרביונים שחורים וכפכפי עור שחורים ומחמיאים. ציפורניה הקצרות מכוסות בלק בצבע דם. שפתיה משוחות באודם, שמדגיש את חיוורון פניה. היא מסדרת את שיערה הארוך, משכלת את רגליה, מעבירה אצבע על לחי בשרנית ופוערת זוג עיניים חומות ושואבות.

"בעיני גותיות זו משיכה לקדרות, אפלוליות, מסתורין, על טבעי. גותיות מתרחשת במקום מבודד, חשוך. פה חם נורא. גותיות זה געגועים לעולם קריר, יערות, ערבות שנמצאות בנפש של כל אדם. המשיכה לעל טבעי היא פיצוי מסוים לתהליך החילון. שהיקום ישרוץ ערפדים וחייזרים, רק שלא נהיה לבד.

"לי תמיד היתה משיכה לעל טבעי. לרוב חברי אני מייחסת תכונות נסתרות, אינטואיציות נדירות. יש לי משיכה למוות. הסתובבתי סביב בתי קברות וחשבתי שאני מאוד מסתורית ומיוחדת. כשהייתי בת 20 התנדבתי במשך כשנה לארגון ששייך לחברה קדישא. הייתי מבלה במקלט ששם היו מסודרים כל הקלסרים של הקברנים. אם אני אפשיט את השואה מהבחינה הלאומית מדובר בעיסוק במוות".

ממה נובעת המשיכה הזאת למוות?

"הגותיות הקמאית מכסה על חלל עצום, נתפרת לאיזשהו ריק. היא מסתירה את האנושיות שלך. הפלרטוט עם המוות, האשליה שאתה חי בקיום אחר, גורמת לך לא להיחשף. זה לא הדבר עצמו, אלא תפאורה. גם היום כשאני מסתכלת על ההתנהלות שלי בעולם אני מרגישה תפאורנית. לבוש שחור, פלרטוט עם העולם הדתית והחילוני. כקונטרול פריק, האוטסיידריות הזאת היתה מושלמת עבורי".

למה?

"כי אף אחד לא ידע למקם אותי, ולכן לא נבנה סביבי סט התנהגויות מצופה. אני משחקת מחוץ לכללים, כי אני מפחדת לעבור עליהם, להיכשל. הבנתי מגיל צעיר שהכלים שנתנו לי להתקיים בעולם לא מוצלחים מספיק לקיום שיועד לי, אז אמרתי - אשבור את הכלים. שואה אלטרנטיווית, דתיות אלטרנטיווית, רווקות אלטרנטיווית. פתאום אני מבינה שאני בן אדם שכל כך מרוכז בעצמו, מכמיר לב. אם הייתי מקדישה שני אחוזים מהחיטוט האימפוטנטי בעצמי לכתיבה, הייתי עכשיו אחרי הספר החמישי. יש גבול דק בין הגותי לפתטי ואני מגרדת אותו".

אבל הדרך הזאת, לפי מה שאת מתארת, לא עשתה אותך מאושרת. האם נכשלת?

"יכול להיות שנכשלתי, אבל זה כישלון מפואר. אני לא בן אדם שלם ומרוצה, אבל עכשיו יש לי ספר ביד. הספר הוא לא רק ספר. אני לא יודעת אם מצאתי את מקומי, לעולם לא תהיה שלווה, זה טרגי. רעב שלא יתמלא ואתה לא יודע למה. עכשיו אני שמה את כל הביצים בספר, נמצאת בחרדות גדולות. מרגישה חשופה. כתבתי ספר שעוסק ברגשות הכי כמוסים שלי, מראה עצמית מאוד מדויקת. זה פחד אימים. בחיים לא פחדתי ככה. פתחתי את לבי ונפשי המסוכסכת".

אם את כל כך חוששת לעצמך למה כתבת ספר חושפני כזה?

"איך אפשר אחרת? לא אני כתבתי את הספר, הספר כתב את עצמו. כל השדים והרוחות שהיו כלואים בתוכי פשוט פרצו והתעופפו החוצה. זה לא היה עניין של בחירה. אם הייתי כותבת בצורה רציונלית ובדם קר היה יוצא ספר סטרילי. ספר ראשון מתפרץ ממך החוצה, כמו היצור ב'נוסע השמיני' שמתפרץ מהבטן של הגיבור, תוך שהוא מחסל אותו". *



שהרה בלאו. אני מרגישה תפאורנית


יש משהו מפתה ברעיון ליצור לעצמך גבר-על



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו