בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכתר של הרב ברויאר

כמו חוקר עקשן ברומן בלשי, הצליח מרדכי ברויאר לפצח את סוד הנוסח הקדום של התנ"ך, למרות שהגישה למקורות החשובים נחסמה בפניו. וכמו בכל בלש טוב, יש גם אוצר בעליית גג של בית מועמד להריסה

תגובות

היה זה ספר תנ"ך ששכב שנים רבות בעליית גג בירושלים שהביא את הרב מרדכי ברויאר לסוף מסעו. הוא כבר גילה את הכתיב המדויק של התנ"ך; עכשיו היתה חסרה לו רק החלוקה לפרשיות פתוחות (פיסקאות שמתחילות בשורה חדשה, כך שהשורה לפניה נותרת "פתוחה"), וסתומות (פיסקאות שמתחילות בהמשך לשורה הקודמת, עם רווח של תווים בודדים בלבד). את החלוקה בחמשת חומשי תורה דאג הרמב"ם להנציח לדורות בספרו "משנה תורה". אבל מה עם ספרי נביאים וכתובים? כמו בשלבים קודמים של עבודתו, היה על ברויאר לשער זאת לפי השוואה של כתבי-יד שונים של התנ"ך.

ואז, ב-1987, נודע לתלמידו, יוסי עופר (כיום ד"ר לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן), שבשכונת קרית משה עומדים להרוס בית שהיה שייך למשפחתו של שלום שכנא ילין. ילין היה מלומד יהודי שהתעניין גם כן בנוסח התנ"ך. עוד בשנות ה-60 של המאה ה-19, הוא שלח שליח לחאלב שבסוריה, והפקיד בידיו תנ"ך שבו יעתיק את כל הסימנים החשובים (פרשיות פתוחות וסתומות, הכרעות כתיב וניקוד שנויות במחלוקת, ועוד) מ"כתר ארם צובא", כתב יד של התנ"ך מהמאה ה-10, שנחשב לעותק העתיק והמהימן ביותר שלו.

בעליית הגג של הבית המועמד להריסה אמנם נמצאו כמה ספרים ישנים שעוסקים במסורה (סימני הניקוד והטעמים) של התנ"ך, ועופר מיהר לשם כדי לבדוק אותם. לאכזבתו, לא מצא את התנ"ך החשוב. הוא שאל אם כבר נמסרו פריטים מן האוסף, והתברר לו שאכן, בעלי הבית מסרו לחנות קטנה במאה שערים כמה פריטים שחשבו לבלתי חשובים. הוא מיהר לחנות, ושם מצא את התנ"ך שבו האוצר שחיפש ברויאר: הפתרון לתעלומות החסרות. היום מככב התנ"ך שכמעט נמסר לגניזה כפריט חשוב בתערוכה המיוחדת המוקדשת ל"כתר" בהיכל הספר של מוזיאון ישראל.

המרדף אחר ה"כתר"

ברויאר, שמת לפני כחודש בגיל 86, הקדיש את חייו למפעל מרשים אחד: קביעת הנוסח המדויק של התנ"ך. איש בלי כל השכלה אקדמית, שבסופו של דבר גם האקדמיה נאלצה להודות בהצלחתו, והוא אף זכה בפרס ישראל על הישגיו. הוא נולד בגרמניה ב-1921, בן למשפחת אצולת האורתודוקסיה המודרנית (אבי סבו, הרב שמשון רפאל הירש, יסד את אסכולת "תורה עם דרך ארץ", ששילבה קפדנות חרדית עם השכלה כללית). בגיל 13 עלה לארץ, למד בישיבות שונות והחל ללמד תנ"ך בישיבת הדרום ברחובות.

את ראשית מפעלו התנ"כי התחיל ב-1958, כשהתבקש להגיה מהדורה לתנ"ך. הוא עשה זאת על בסיס כמה פירושים, והדבר הקנה לו פרסום כמומחה לנושא, אם כי בנו, הבלשן ד"ר יוחנן ברויאר, מספר שאביו היה מאוד לא מרוצה מעבודתו. כעבור כעשר שנים התבקש להיות אחד מעורכי מפעל "דעת מקרא" - כתיבת פירוש לתנ"ך, שיהיה מודרני אך לא יסטה מהנחות היסוד המסורתיות ביחס אליו. על ברויאר הוטלה המשימה לקבוע את נוסח התנ"ך - כתיב, ניקוד, טעמים וכו' - של המהדורה. ברויאר, שהיה יכול להיות ציניקן אכזרי גם כלפי עצמו, אמר לבנו שהוא לא מבין איך פנו אליו: "לאור המהדורה שהוצאתי היה צריך לפסול אותי מכל עיסוק בנושא".

עד שלב מאוחר למדי לתנ"ך לא היו כלל ניקוד וטעמים. התקנת הניקוד והטעמים (המכונה "מסורה") נעשתה בין המאות 7-9 לספירה והתרכזה בטבריה. במשך תקופה ארוכה היא הועברה במסורת בעל-פה מאב לבן, ממורה לתלמיד, בקרב המומחים לכך, שנקראו "מסרנים", עד שבא אחד מהם, אהרן בן-אשר, במאה העשירית, והעלה את המסורה על הכתב. לו מיוחסת כתיבת "כתר ארם צובא".

לכאורה היה יכול להיות לברויאר כלי רב עזר בחיפושו אחר הנוסח המהימן של המסורה, שכן חלקים נכבדים מה"כתר" - שגם הרמב"ם שאב ממנו את החלוקת הפסקאות שלו ב"משנה תורה" - הגיעו לישראל ב-1958 (כתב היד נשמר במשך דורות רבים בקהילת חאלב שבסוריה. הוא נפגע בפרעות שנערכו בעיר בדצמבר 1947, בעקבות החלטת האו"ם על הקמת המדינה, אבל כשני שלישים מדפיו שרדו והוברחו לארץ).

הבעיה, מבחינת ברויאר, היתה שכתב יד הופקד למחקר אצל אנשי "מפעל המקרא" של האוניברסיטה העברית, ואלה לא הסכימו לשתף שום חוקר בנכס שעמד לרשותם. בלית ברירה, פנה ברויאר לעבודת נמלים עצמאית: הוא לקח את חמשת כתבי היד האחרים החשובים ביותר של התנ"ך (אם כי מאוחרים לזה של ארם צובא), והחל להשוות מלה אחר מלה, תוך שהוא מכריע בדרך כלל לפי רוב כתבי היד. הגישה הזו נשללה על ידי האקדמיה, אומר בנו, "שכן ההנחה היתה שלמסורה לא היה נוסח אחד מוסכם, אלא שכל אחד מכתבי היד החשובים משקף נוסח אחר". הנוסח של ברויאר נתפש אפוא בעיני האקדמאים כנוסח "אקלקטי", שמשלב נוסחים שונים. ברויאר, לעומתם, חשב שדווקא היה נוסח אחד קדום ושצריך להגיע אליו, והדרך לעשות זאת היא באמצעות הכרעות רוב.

ואז הצליח לשים את ידו על צילומי "הכתר". נסיבות העניין לא ברורות אפילו לבנו ולתלמידו עופר. הבן רק יודע לספר ש"ביום שאבא הגיע הביתה עם צילומי הדפים של 'הכתר', הוא שידר תחושה שהיה שותף לפשע". יש כמה גירסאות ל"הישג" שלו: יש מי שאומר שהצילומים הוגנבו לו על ידי משתף פעולה מאלה שהחזיקו ב"כתר". לפי גרסה אחרת, פחות מתקבלת על הדעת, הוא פשוט פנה לספרנית מכון בן-צבי, שבו הוחזק "הכתר", ושאל כביכול בתמימות, אם יש להם עוד כתב-יד שלא ראה, והיא בתמימות נתנה לו את צילומי "הכתר". מאיר חובב, ידידו של ברויאר, סיפר השבוע ל"הארץ" ששמע ממנו שקיבל את הצילומים משלמה-זלמן שרגאי, איש הסוכנות היהודית שקיבל בשעתו את "הכתר" מידי המבריח שלו ושמר בידיו צילומים של דפיו.

מכל מקום, כשבחן ברויאר את צילומי "הכתר" גילה שצדק בדרכו: מלבד שני מקומות, כל הניקוד והטעמים שב"כתר" התאימו בדיוק להכרעות שאליהן הגיע בעבודת הנמלים העצמאית שלו. הנתון הזה לא היה רק הצלחה אישית אלא מהפכה מחקרית: הוא הוכיח את הטענה שהיה נוסח מסורה אחד מוסכם, וה"כתר" הוא שמבטא אותו (אחרת לא יכלה להיווצר התאמה בין ההכרעות מרוב כתבי היד האחרים לבין "הכתר", אלא "הכתר" היה מבטא מסורת נוספת). יתר על כן: פירוש הדבר היה שהמסקנות שאליהן הגיע ברויאר בעבודתו העצמאית תקפות גם לאותם חלקים מן התנ"ך (רוב התורה) שבהם לא שרדו דפים מן "הכתר" וממילא לא ניתן היה לערוך השוואה. ברויאר הוציא אפוא ל"דעת מקרא", ואחר כך גם באופן עצמאי, נוסח של התנ"ך שהתקבל בתוך זמן קצר כנוסח המהימן והמדויק ביותר.

שיטת "הבחינות"

לברויאר היה עוד תפקיד חשוב, ביחס ללימוד התנ"ך בחברה הדתית: הוא עיצב הסבר משלו לשאלות שהציגה ביקורת המקרא על התנ"ך, בעיקר להבדלים שמצאה בין סגנונות שונים (לעתים באותו פרק עצמו), שגרמו לה להסיק שהתנ"ך נכתב בתקופות שונות על ידי מחברים שונים. בהתחלה, מספר הבן, "כדרכם של רבנים אורתודוקסים אבא התעלם לגמרי מביקורת המקרא, וגם היה משוכנע שכל שאלותיה כבר הופרכו על ידי פרשנים קודמים. יום אחד הוא החליט בכל זאת לקרוא את הטקסטים של הביקורת וקבע לעצמו שבלילה, לפני השינה, יקרא מספרי הביקורת. זמן קצר לאחר שהתחיל לקרוא, הוא הגיע למסקנה שאכן, הביקורת מצביעה על עובדות נכונות ביחס לסגנונות שונים בטקסט. מצד שני, אמונתו בתורה מן השמים לא איפשרה לו לקבל שמדובר ב'מחברים' שונים".

כך נולדה שיטת "הבחינות", כפי שברויאר קרא לה, כלומר ההנחה שהסגנונות השונים בתנ"ך אכן קיימים, אבל אינם מבטאים, כדעת הביקורת, מחברים שונים, כי אם דרכי הבעה שונות של המחבר האלוהי, במטרה להעביר באמצעותם מסרים מסוגים שונים (למשל, מידת הדין מול מידת הרחמים, וכד'). בהתחלה, כשנתן שיעורים ב"שיטת הבחינות" לא גילה לשומעיו שנקודת המוצא שלו הן השאלות של ביקורת המקרא. כשהעז לחשוף זאת, פרצה סערה. הבן: "אבא אמר שהשיטה שלו נותנת 'חיסון' נגד הקושיות של ביקורת המקרא, אבל להרבה אנשים לא היה קל לקבל שהוא מודה בצדקת השאלות שלה. בהתחלה, כשפירסם מאמר שבו פירט את השיטה שלו, התעוררה סערה גדולה". כיום, מקובלת שיטת ברויאר בישיבות רבות ובקרב לומדי תנ"ך רבים, במיוחד אלה הבאים משורות הציונות הדתית.



הרב ברויאר. "ביום שאבא הגיע הביתה עם צילומי הדפים של 'הכתר', הוא שידר תחושה שהיה שותף לפשע", מספר בנו.


עמודים מתנ"ך "כתר ארם צובא"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו