בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נורית בת יער

נורית בת יער היתה עיתונאית אופנה 30 שנה

תגובות

יש לי כמה דברים אמריקאיים מיוחדים משנות ה-60, מהתקופה שבעלי (אברהם צוריאנו) עבד בפנטגון. כל הזמן היו 'דינר דאנס'. אנשי הצבא לבשו את המדים הלבנים ואני הייתי בוחרת שמלות, שאת חלקן שמרתי ועד היום אפשר ללבוש. בתקופה ההיא יכולת למצוא את הדברים המיוחדים במחירים סבירים. כשהילדים היו קטנים, הייתי יוצאת אתם להסתובב בקניונים כדי להעביר את הזמן ולנצל אותו, והייתי מחפשת דברים בשביל כל האירועים האלה.

"מארצות הברית הייתי כותבת ל'העולם הזה' ואחר כך ל'מעריב' וגם ל'לאשה'. שלחתי כתבה על הספר של הלן גרלי בראון, שנהייתה אחר כך העורכת של 'קוסמופוליטן', 'סקס והבחורה הפנויה'. ידעתי שאורי אבנרי יאהב את זה. כתבתי על ג'קלין קנדי ועל קלווין קליין ודונה קארן כשאף אחד בארץ לא ידע מי הם, כאן רק דיברו על פאריס. לפני שחזרנו ארצה אמרתי לבעלי לקנות כמה חולצות של רלף לורן עם הסוס הקטן, כי הן היו יפות בעיני ולא בגלל השם, שבכלל עדיין לא היה מוכר.

"היום אנחנו נשים בעלות דעה משלנו ואופנה זה רפרטואר שכל אחת יכולה לבחור ממנו. מי יכתיב לנו מה ללבוש? הכל התחיל בשנות ה-60-70, כשתנועת שחרור האשה פרצה מחדש. כשניסו לחסל את המיני, הנשים פשוט סירבו להחליף את המלתחה ממיני למידי, הן הצביעו ברגליים. מאז האופנאים הבינו שזה נגמר - כל הסיפור של התכתיבים הפך לאנכרוניסטי. זה הפך לעניין של אופציות, כל הנושא של סגנון אישי מאוד התפתח ואת יכולה לבחור. לחלק מהנשים קשה לקבל את זה והן רוצות להיות מוכתבות, אבל מי שרוצה יכולה ליהנות מגיוון, חופש ועצמאות.

"יש לי בגדים שאני לא לובשת ואני שומרת למקרה שארצה לעשות תערוכה. שני פריטי עבודות יד ממשכית הוצגו כבר בשתי תערוכות, בתערוכה על פיני לייטסדורף במוזיאון תל אביב ובתערוכה על משכית במוזיאון ארץ ישראל, וגם בפוסטר של התערוכה 'קדימה' על השפעת המזרח. ל'חולצת כנרת' של משכית יש לי קשר סנטימנטלי, מפני שזה היה הפריט הראשון של משכית שקניתי, ולבשתי את זה בדייט הראשון עם בעלי.

"יש לי עוד כל מיני דברים מיוחדים שאני רואה בהם יצירות אמנות וככאלה הם רלוונטיים אפילו כיום, הם מעל הנושא של טרנדים. אני מכירה בערך שלהם ומשמרת אותם לאורך השנים ובשלב מסוים ארצה לתרום לארכיון של שנקר. למשל וסט סריג מדהים של אוברזון, ז'קט של יהודה דור מ'ראש אינדיאני' לפי הדפס של מירו, דברים מעור פראי של נילי טויג. חצאית של בילי היימן אפילו לבשתי לפני שנתיים, כשנכנס חזרה הפאנק.

"בתקופה שהייתי דוגמנית, יצא בית האופנה בלנסיאגה עם איזה דגם של שמלה שהיה לה עודף בד וכיווצים שיצרו תפיחה בגב. בואי נאמר שהיא לא הדגישה את הצללית של הגוף. בציורים זה נראה מאוד שיק ובהתאם לאופנה עשיתי לי דבר כזה, עיצבתי ונתתי לתופרת. אבל אחרי שהתחתנתי, בעלי כל כך אהב לראות אותי בשמלות צרות שמראות את הגוף, שהבנתי שאני לא אלך ללבוש שמלה שמשבשת את קווי המתאר של הגוף. אני חושבת שבגד צריך להחמיא. המעצב טרי מוגלר אמר פעם שאנחנו מתלבשים כדי למצוא אהבה ולשמר אהבה קיימת, ויש בזה משהו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו