בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחדל התקשורתי הגדול

על אהוד אולמרט כבר אין מה לומר. על התקשורת החנפנית שהעלתה אותו לשלטון דווקא יש ארי שביט

תגובות

על אהוד אולמרט כבר אין מה לומר. אין מלים. במלאת שנה ליום שבו נבחר לשלטון אפילו ההשוואה לריצ'רד ניקסון כבר מיצתה את עצמה. טריקי דיקי היה מדינאי בעל שיעור קומה ונבל פוליטי. לעומת זאת אודי-ציני הוא גם נבל פוליטי וגם מדינאי כושל. בכל תולדותיה לא היה למדינת ישראל ראש ממשלה גרוע ממנו. בכל תולדותיה לא היה למדינת ישראל ראש ממשלה מושחת ממנו. בכל תולדותיה לא סיכן את מדינת ישראל מנהיג בלתי ראוי כפי שמסכן אותה אהוד אולמרט.

כך שבמלאת שנה לשלטון האסון השאלה אינה אולמרט. השאלה היא מי העלה את אולמרט לשלטון. מי נושא באחריות לכך שבשמונים הימים שחלפו בין הלילה הטראומטי של קריסת שרון לבין הלילה הגרוטסקי של ניצחון אולמרט, האמת בדבר ממלא המקום לא נחשפה. מי נושא באחריות לכך שהמסכה הדקיקה שאותה עטה על פניו לא נקרעה. מי נושא באחריות לכך שבמהלך 12 שבועות גורליים, עטפה שכבה עבה של צמר גפן את פרי הבאושים של הפוליטיקה הישראלית ושיווקה אותו לציבור הישראלי כאתרוג ראוי וזוהר. מי נושא באחריות לכך שבין 5 בינואר 2006 לבין 28 במארס 2006 הציבור הישראלי הולך שולל.

התשובה ברורה: אנחנו, העיתונאים, נושאים באחריות. אנחנו אחראים לכך שאהוד אולמרט הוא היום ראש ממשלת ישראל. אנחנו אחראים לכך שהגאיה של המדינה המסובכת בעולם הופקדו בידיו של אדם חלול ומושחת. בעקיפין, אנחנו אחראים לכך שמלחמת לבנון השנייה פרצה כפי שפרצה, נוהלה כפי שנוהלה וגבתה את מחיר הדמים שאותו גבתה. בעקיפין, אנחנו אחראים לכך ששולה זקן היתה למלכת המדינה ואברהם הירשזון הופקד על קופת המדינה. אנחנו אחראים לכך שבישראל מושל היום ממשל בלתי אחראי, בלתי מתפקד ומסואב.

מדוע האחריות שלנו, העיתונאים, כל כך גדולה? משום שבימים שקדמו ליום הבחירות 2006 אהוד אולמרט היה מועמד פריך מאוד. התמיכה בו היתה רחבה אך דקיקה. עובדה: כאשר יואב יצחק עשה באתר האינטרנט שלו את העבודה שאותה צריכים עיתונאים לעשות (פרסום פרשיות הנדל"ן של אולמרט בפברואר 2006), התמיכה באולמרט נשחקה. כאשר אורי בלאו עשה את העבודה שאותה עיתונאים צריכים לעשות (פרסום תחקיר מקיף על אולמרט במוסף הארץ ב-24 בפברואר 2006) התמיכה באולמרט צנחה.

אילו עיתונאים אחרים - בכירים ורבי השפעה יותר - היו עושים אף הם את שעיתונאים אמורים לעשות, הציבור הישראלי היה יודע על אולמרט כבר בפורים 2006 חלק גדול ממה שהוא יודע בפסח 2007. קדימה היתה נאלצת להחליפו בציפי לבני או בשמעון פרס. מלחמת לבנון השנייה לא היתה פורצת כפי שפרצה ולא היתה מנוהלת כפי שנוהלה. השחיתות לא היתה מגיעה לאן שהגיעה. השנה האחרונה היתה נראית אחרת. מדינת ישראל היתה נראית אחרת. לא היינו ניצבים על פי תהום.

אהוד אולמרט התחמק מעימות טלוויזיוני במהלך מערכת הבחירות 2006. התקשורת ביקרה אותו על כך אך לא לחצה. ואולם אי אפשר לטעון כלפי אולמרט שנמנע מחשיפה אלקטרונית. בפרק זמן של פחות מחודשיים העניק ארבעה ראיונות לשלושה ערוצי טלוויזיה. בהתחשב בפגיעותו של אולמרט כל אחד מהראיונות הללו היה עשוי לנפק את הרגע המכונן של מערכת הבחירות. בכל אחד מהראיונות הללו אפשר היה לעמת את המועמד המוביל עם עברו, עם יושרתו ועם כשירותו. ואולם עימות כזה לא התרחש. חמישה ראיינו את אולמרט מבלי לשאול אותו את השאלה המתבקשת על כישלונו הקולוסלי כראש העיר ירושלים. חמישה ראיינו את אולמרט מבלי לשאול אותו באופן נוקב ומפורט על הפרשיות שליוו אותו במשך 15 שנים. איש מהמראיינים לא יצר לחץ אמיתי על המועמד. איש מהם לא ניסה להוציא אותו משיווי משקל. אף אחד לא עשה מאמץ של ממש לחשוף את האמת שמעבר למסכה.

את הראיון הראשון - והחשוב ביותר - העניק אולמרט לנסים משעל ב-7 בפברואר 2006. משעל עשה עבודה סבירה. הוא הזכיר את העובדה שמפלגת העבודה טוענת שאולמרט נגוע בשחיתות. הוא היקשה על אולמרט בעניין פגישה שקיים עם משפחת גבריאלי. הוא שאל באופן ביקורתי על פינוי עמונה, על התחזקות החמאס אחרי ההתנתקות ועל הרפיון המנהיגותי של המרואיין. ואולם הטון של הראיון היה רך ואוהד. משעל לא עשה לאולמרט את שעשה לאהוד ברק ב-1995 ולביבי נתניהו ב-1999. הוא הניח למרואיין שלו לצאת ללא פגע משיחת הרעים.

את הראיון השני העניק אולמרט לאילה חסון-נשר ב-21 בפברואר 2006. גם חסון שאלה על הפגישה עם גבריאלי ואף שאלה - בחיוך - את אולמרט אם אין לו שלדים בארונו. היא הגדילה לעשות והתייחסה לידיעה החמה של היום: עסקת המכירה של הבית בכ"ט בנובמבר לדניאל אברהמס. ואולם האווירה ששרתה על הראיון היתה אווירה של התחנחנות וחנופה. אולמרט קיבל מהמראיינת של ערוץ 1 סדרה של כדורים-להנחתה.

מי שהפתיע לטובה היה דווקא יאיר לפיד. כאשר חברו הטוב של אביו התיישב על הכורסה שמעבר לשולחן-הראיונות שלו ב-6 במארס 2006, לפיד היקשה עליו בשש שאלות רצופות בעניין ההון שלו, החשדות כלפיו והאנטגוניזם שהוא מעורר. ואולם בסוגה של לפיד כמו בסוגה של לפיד. אחרי ארבע-חמש דקות נוקבות עברה השיחה אל ריצת הבוקר של אולמרט והדיאטה שלו ועדינותה של אשתו. מה רצה להיות כשיהיה גדול? ירון זהבי. מה ייקח אתו לאי בודד? את עליזה.

את הראיון המחפיר ביותר של קמפיין 2006 ערכו עם אולמרט שני הכוכבים האהובים של ערוץ 10 - לונדון וקירשנבאום. כאשר התארחו בלשכתו של ממלא המקום, שישה ימים בלבד לפני הבחירות, פרשיות העבר של אולמרט כבר אווררו ב"הארץ" ופרשת הבית ברחוב כרמיה כבר היתה ידועה. ואולם שני העיתונאים הוותיקים, המנוסים והביקורתיים לא שאלו אף שאלה ביקורתית אחת. הם לא הזכירו את פרשות העבר ולא נגעו בפרשות ההווה. המושג שחיתות כלל לא עלה בשיחת החנופה שאותה ניהלו עם המועמד. עד כדי כך שכאשר קירשנבאום שאל את השאלה האחרונה, העיר לונדון ש"מעולם לא קרה שמראיין ירים כדור באופן כזה למרואיינו". ואולם מיד הוסיף לונדון עצמו הערה ששום מראיין בשום מדינה נאורה לא היה חותם בה ראיון-ערב-בחירות עם מועמד לראשות הממשלה. "גם האתלט שממול היה בסדר גמור", החמיא לונדון לממלא המקום.

לא רק מראיינים יכולים להטות בחירות. גם תחקירנים. וכאשר המועמד המוביל הוא אדם כאולמרט, תחקירנים יכולים לחפור ולחפור. ואולם באופן פלאי בשמונים הימים של מערכת הבחירות 2006 לא פורסם אף תחקיר נשכני על אולמרט ב"ידיעות אחרונות", "מעריב", ערוץ 2, ערוץ 10 וערוץ 1. חמישה מבין שישה כלי התקשורת המרכזיים של ישראל דממו. בנקודת זמן קריטית הם איבדו את היכולת ההתקפית שלהם. איבדו את הסקרנות הביקורתית שלהם. לפתע פתאום המקצועיים שבתחקירני ישראל שקעו בתרדמת. הטובים והאמיצים שבנו לקו בערפול חושים.

כדאי לזכור: פרשת בנק לאומי החלה להיחקר בנובמבר 2005. פרשת מרכז ההשקעות התרחשה ב-2004-2005. ובכל זאת שתי הפרשות הדרמטיות הללו לא הובאו לידיעת הציבור לפני לכתו לקלפי במארס 2006. פרשת הבית ברחוב כרמיה פורסמה כחודש לפני הבחירות על ידי יואב יצחק אבל כלי התקשורת המרכזיים גימדו אותה. פרשת המינויים ברשות לעסקים קטנים צפה בסוף מארס אך הוצגה באופן מוצנע או מטעה.

חוץ מ"הארץ" ומכמה בעלי טורים ב"ידיעות אחרונות" (יגאל סרנה, מוטי גילת, משה קריף, יונתן יבין) שום כלי תקשורת לא חזר לעסוק בפרשיות העבר המרתקות של אולמרט (המענק למוזי ורטהיים, העברת האדמות למשפחת דנקנר, הסיוע למשפחת עופר, ההטבה לאלפרד אקירוב, הקרבה לבני שטיינמץ). התקשורת החוקרת בישראל כמו החליטה שאין לה עניין במכרה הזהב הנקרא חייו ופועלו של אהוד אולמרט. אין לה עניין בצומת ההון-שלטון שאותו מגלם חברינו אהוד.

עמודי הדעות של שניים מבין שלושת העיתונים הגדולים היו פחות או יותר הוגנים. גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"הארץ" ניתן במהלך מערכת הבחירות מגוון דעות של תומכי אולמרט ומתנגדיו. הסיקור השוטף בעמודי החדשות היה מאוזן ב"הארץ" ומעט פחות מאוזן ב"ידיעות אחרונות". "מעריב" נטה באופן ברור לאולמרט, אך בכמה רגעי חסד אף הוא ניסה להפגין יושרה.

כך שמוקד הכישלון של התקשורת הישראלית בבחירות 2006 לא היה בעבודה השוטפת. מוקד הכישלון היה בכך שהשאלות החשובות לא נשאלו. לא נעשה ניסיון אמיתי לברר אם ראש הממשלה הצפוי הוא ראש ממשלה ראוי. לא נעשה ניסיון אמיתי לבדוק אם ראש הממשלה הסחבק הוא ראש ממשלה מושחת. בניגוד גמור לריצ'רד ניקסון, אשר העיתונות-הליברלית בחנה אותו בזכוכית מגדלת, אהוד אולמרט לא נבחן ולא נבדק כלל. ברגע הקובע של הקריירה הפוליטית שלו התקשורת סככה עליו והדפה כל ניסיון לברר ברצינות מאיזה חומר קורץ.

יואב יצחק, אורי בלאו ובמידה מסוימת גם מוטי גילת, יגאל סרנה, משה קריף, יונתן יבין, אמיר אורן וזאב שטרנהל ראויים לפרס סוקולוב קבוצתי על האופן שבו נהגו בחודשי האפלה של התקשורת הישראלית. גם רביב דרוקר מערוץ 10 ראוי לציון לשבח. ואולם מרבית העיתונאים הבכירים האחרים - כל אחד מאתנו לחוד וכולנו יחד - נושאים באחריות לכישלון המהדהד של המקצוע בשעת המבחן שלו.

יותר מכל נושאים באחריות נחום ברנע ודן מרגלית.

ברנע מפני שהוא העיתונאי רב ההשפעה בישראל אשר מירר בעבר את חייהם של מרבית ראשי הממשלות כאן והפעם היה לפודל. ומפני שבבואו לראיין את אולמרט (יחד עם שמעון שיפר ב-10 במארס 2006), בראיון שחשיבותו אסטרטגית, לא שאל אותו את שחייב היה לשאול אותו ונהג בו כמעט כבחבר. ומפני שבטוריו הוביל את הקו של זלזול במבקר המדינה ושל ביטול הדרישה לטוהר מידות ואף התחייב בפני קוראיו ש"אולמרט ניחן בניסיון ובביטחון העצמי הנדרשים ממנהיג".

מרגלית נושא באחריות מפני שלא התמודד ביושר עם פרשיות אולמרט. העיתונאי רב הערוצים, אשר ניהל בשנים האחרונות מסע צלב נגד השחיתות בישראל, כשל ברגע הקריטי כאשר שאלת השחיתות הגיע לפתח ביתו של חברו הטוב. "חברי זה 35 שנה אולמרט אינו מושחת", התחייב מרגלית בפני קוראיו. "טוב שאולמרט אינו מושחת ולא שילשל לכיסו", חזר וכתב. "אני מכיר אותו ויודע שהוא כה נבון ומחובר למציאות ורגיש... ומצוי בשלב בחייו שבו הניסיון המצטבר ובריאותו הטובה הבשילו להעמידו בראש הפירמידה".

נחום ברנע ממשיך להגן על טריקי אולמרט גם היום וחבל. ראוי היה שהקריירה המרשימה ביותר בעיתונות העברית בת זמננו תסתיים בפרק מרשים יותר. דן מרגלית מגלה אומץ לב רב יותר ומנסה לכפר על כישלונו באמצעות התקפות בלתי פוסקות על חברו-לשעבר. מגיעות לו על כך ברכות. בסופו של יום העיתונאי ההגון שבו גבר. ואולם שאר העיתונאים הבכירים בישראל עדיין חייבים דין וחשבון לקוראיהם. כיצד כשלו. על מה מעדו. מדוע ברגע הקובע מעלו בשליחותם.

גם אני חייב בדין וחשבון. בחודשים פברואר-מארס 2006 פירסמתי כמה וכמה מאמרים בעמוד המערכת של "הארץ" שבהם תקפתי את קדימה, את דרכה ואת העומד בראשה. בגיליון ערב הבחירות של "הארץ" פירסמתי רשימה שבה אני גאה במיוחד על השתלטות משפחות-ההון על ישראל באמצעות מפלגת התאגיד של אולמרט. ואולם במבט לאחור ברור לי שלא עשיתי די. לא הפכתי כל אבן. לא זרקתי כל אבן. ראיתי את האסון מתקרב ולא עשיתי את כל אשר היה ביכולתי לעשות למנוע אותו.

על כישלוני היחסי אני מדווח בזאת לקוראי. אני מקווה שגם עמיתי ידווחו על כישלונותיהם לקוראיהם הם. אם יש עיתונות בישראל, היא חייבת להפיק לקחים מהמחדל החמור שלה במערכת הבחירות שהעלתה את אהוד אולמרט לשלטון. אם יש עיתונות בישראל, היא חייבת לבער את החמץ ולהבטיח שחרפת ה-28 במארס 2006 לא תחזור. *



איור: עמוס בידרמן


צילומים: רלי אברהמי, אלכס קולומויסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו