בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאום חייו

2007 מסמנת מפנה דרמטי במצעד הנאומים המפורסמים בישראל

תגובות

1

"אני עומד בפני מתקפה ארסית, איומה, חסרת תקדים, כאשר מידע שקרי ונבזי מופץ לכל בית בישראל והופך את כבודי כאדם, כאזרח וכנשיא למרמס... מדובר בהוצאה להורג ללא משפט... אף אחד לא הישיר עיניו לעובדות. עברתם על כל כללי האתיקה והיתה לכם רק מטרה אחת: להכפיש את נשיא המדינה. מקבלי ההחלטות הלכו בעקבות שטיפת המוח של אמצעי התקשורת האיומים. האם בגלל הלינץ' התקשורתי עלי להתפטר? המקרתיזם קם לתחיה בישראל! אאבק עד כלות נשמתי גם אם יהיה צריך לנהל מלחמת עולם!" (נשיא המדינה משה קצב, 24 בינואר 2007)

"אני ראש ממשלה לא פופולרי. הסקרים מעידים על כך שאני ראש ממשלה לא פופולרי, העיתונים דואגים להזכיר לציבור שאני לא פופולרי, חברים מהאופוזיציה, ובראשם בנימין נתניהו, לא מחמיצים הזדמנות להזכיר שאני ראש ממשלה לא פופולרי. אני חושב שהם צודקים. אני אכן ראש ממשלה לא פופולרי. אני קם כל בוקר לקלחת של רעלים. אני תוהה למה יש הבוחרים להאמין תמיד לאפשרות הגרועה. מה גורם לאנשים להיות כאלה? אינני מוכן לפעול על פי תכתיבי פופולריות. אני לא מוכן להתמסר להיסטריה. מה אתם מעדיפים, ראש ממשלה שעוסק בשאלה אם הוא פופולרי או ראש ממשלה שעושה את העבודה?" (ראש הממשלה אהוד אולמרט, 15 במארס 2007)

2

עשרות אם לא מאות נאומים נשא הנשיא משה קצב בשש שנות כהונתו. כולם כללו מסרים חיוביים ומאחדים ("אנו מהווים מופת לארצות רבות בעולם"; "הדמוקרטיה הישראלית היא איתנה"; "החברה הישראלית שומרת על חוסנה וחיוניותה"). רבים מהם נישאו באירועים ממלכתיים חשובים ושודרו בשידור ישיר בשלושת הערוצים הארציים. אף אחד מכל הנאומים האלה לא הותיר הד כלשהו בתודעה הציבורית. ובכל זאת ייכנס משה קצב לצמרת מצעד הנואמים המפורסמים בהיסטוריה הישראלית, והכל בזכות בזכות נאום אחד ויחיד: זה שזכה לכינוי "אני מאשים" ושבו שפך את מררתו על מערכת אכיפת החוק, התקשורת ושאר האליטות בישראל.

שני נאומים מדיניים מרכזיים היו לאהוד אולמרט במהלך כהונתו כראש ממשלת ישראל. הראשון, מ-27 בנובמבר 2006, נישא, ולא במקרה, מעל קברו של דוד בן גוריון ותועד בעיתונות כ"נאום שדה בוקר". ראש הממשלה פרש בו את עיקרי מדיניותו הנועזת כלפי הפלשתינאים:

"הנסיבות הבינלאומיות שנוצרו מאפשרות גם לכם וגם לנו לעשות צעד אמיץ שכרוך בפשרות כואבות, בפרידה מחלומות שהזינו את האתוסים הלאומיים שלנו שנים רבות, ולפתוח פרק חדש שיש בו תקרווה לחיים טובים יותר... תוכלו להקים מדינה פלשתינית עצמאית בת קיימא עם רציפות טריטוריאלית".

הנאום השני נישא מעל בימת הכנסת ב-17 באוגוסט, 2006, יומה החמישי של מלחמת לבנון השנייה. זה היה נאום גיוס עממי שנועד להציב את התשתית המוסרית למלחמה ולאחד את הציבור מאחורי המשימה הלאומית. אפשר לקרוא לו נאום ה"עד כאן!":

"יש רגעים בחיי אומה שבה היא מחויבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר: עד כאן! ואני אומר לכולם: עד כאן! רק עם היודע להגן על חירותו באמת זכאי לה!"

ובכל זאת, אם תשאלו את האזרח הממוצע מהו הנאום הזכור לו ביותר של אהוד אולמרט, מהו "נאום חייו", הוא לא ינקוב באף אחד משני הנאומים הללו. התשובה האינסטינקטיווית שלו תהיה נאום ה"אני לא פופולרי". זה הנאום שבזכותו ייכנס גם אהוד אולמרט לרשימת הנואמים המפורסמים.

3

כדי להמחיש את המהפך הרטורי שהתחולל השנה בתרבות הפוליטית, הרכבתי רשימה פרטית של עשרת הנאומים המפורסמים שנשאו מנהיגי ישראל מאז קום המדינה. יהיו בוודאי כאלה שיחלקו עליה, יגרעו ממנה או יוסיפו לה, אבל נדמה לי שזו עשירייה שתהיה מוסכמת על רוב הציבור:

1. נאום הכרזת המדינה של דוד בן גוריון, 1948 ("בארץ ישראל קם העם היהודי")

2. נאום השילומים של מנחם בגין, 1952 ("אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות!")

3. נאום ההספד של משה דיין על קברו של רועי רוטנברג, 1956 ("בלא קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית")

4. נאום "הגמגום" הרדיופוני של לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים, שבו התקשה לפענח את הכתוב, שאל את עוזרו בלחש לפשר מלה מסוימת וקיבע את תדמיתו כראש ממשלה הססן וחסר ביטחון

5. נאום הר הצופים של יצחק רבין אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, 1967 ("מוסריותו של צה"ל ראשיתה ברוח וסופה ברוח")

6. נאומו של מנחם בגין בטקס חתימת הסכם השלום עם מצרים, 1979 ("נו מור וור, נו מור בלאדשד")

7. נאום "הצ'חצ'חים" של מנחם בגין, 1981 ("איש לא פגע בכבודו של שבט שלם בישראל כמו שהמערך פגע")

8. נאום "השפנים והחזירים" של הרב ש"ך, 1990 ("הקיבוצים לא יודעים מה זה יום כיפור, מה זה שבת, מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים")

9. נאום השלום של יצחק רבין בטקס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן, 1993 ("די לדם ולדמעות. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקם. אנו כמוכם אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב")

10. נאום "הלווייתנים" של חיים רמון, 1994 ("כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון אתם מסתערים אל חוף שוב ושוב ורוצים להתאבד")

4

אם להשוות בין עשרת הנאומים המפורסמים ברשימה לבין שני הנאומים החדשים שמצטרפים אליה, ה"אני מאשים" וה"אני לא פופולרי", הרי ששנת 2007 מסמנת מפנה דרמטי במעמדו של "נאום החיים" של הפוליטיקאי הישראלי. היסטוריונים יקראו לעידן החדש: "דה-מיסטיפקציה וולונטרית של המנהיג המודרני"; סוציולוגים יכנו אותו: "המעבר מהאני הקולקטיווי אל האני הפרטי"; פסיכולוגים יגדירו אותו: "משבר ההנהגה כמשל להתפרקותה של הסמכות ההורית"; ואילו חוקרי תרבות ותקשורת ידברו כנראה על "המנהיג החדש כגיבור טלנובלה" או משהו כזה.

כולם יתכוונו בעצם לאותו דבר. נאומי העבר נצרבו בזיכרון הקולקטיווי בהקשרים של אירועים ומשברים לאומיים; נאומי 2007 זכו לתהודתם בהקשרים של אירועים ומשברים אישיים. לא במקרה שני הנאומים הגדולים של השנה נפתחים במלה "אני". שני הפוליטיקאים הבכירים, נשיא וראש ממשלה, מעמידים במרכז הדברים את עצמם, וליתר דיוק את עלבונם. האינטרס הכללי, שהוא לב לבו של נאום המנהיג הקלאסי, מפנה את מקומו לאינטרס הפרטי, לעוול האישי שהם חווים. הנואם מפסיק לסמל את הכלל ומתחיל לייצג את עצמו. נאומו לא בא להעביר מסר לאומי או אוניברסלי, אלא לעורר הזדהות רגשית עם יסוריו האישיים, הכל על פי מיטב חוקי הדרמה הטלוויזיונית. הוא מציב את כאביו במרחק נגיעה מנתיניו. לא פלא שהרייטינג מרקיע שחקים.

יש אמת בנטייה הרווחת לתאר את הנאומים כמניפולציה פוליטית מחושבת, שמוציאה לפועל את "טקטיקת הקורבן", אבל הגישה הזאת מחטיאה את היסוד הפסיכולוגי שעומד בבסיס הדרמה. יותר משיש כאן ספין מתוחכם יש כאן קריאת מצוקה אותנטית, ודווקא ממי שאמור לטפל במצוקות של השומעים. למעשה, המנהיג מתנער מתפקידו הסמלי כהורה סמכותי ומגונן ונכנס לנעלי הילד המקופח שזועק להבנה ולתשומת לב מהוריו. במקום להכיל בעצמו את המשבר האישי ולהחצין חזות בוטחת, הוא תובע מאזרחיו להכיל את המשבר שלו, להבין אותו, אפילו לרחם עליו.

האימפקט של חילופי התפקידים מהמם וזורע מבוכה כללית. כשזה קורה להורה במשפחה, זה נגמר בדרך כלל בטיפול פסיכולוגי לילדים. כשזה קורה למפקד ביחידה צבאית, זה גורם למשבר אמון ולמרד. כשזה קורה למנהיג בשידור ישיר, זה מוביל לצמרת מצעד הנאומים הסנסציוניים.

5

קצב ואולמרט הציבו רף חדש למי שינסה להצטרף למועדון האקסקלוסיווי של הנאומים האישיים המהדהדים. אסתרינה טרטמן כשלה בניסיון להסתנן פנימה בנאום שנשאה ב-28 בפברואר השנה:

"בימים האחרונים מצאתי את עצמי במרכזו של מסע שיסוי מתוזמן, הכפשות מכוערות וסילוף עובדות. למרות זאת לא נשברה רוחי שהיתה אך במרחק נגיעה מן המוות..."

הניסוח הדרמטי עמד בקריטריונים, אבל הנואמת לא. עכשיו נשאר לחכות לנאום הבלתי נמנע של שר האוצר אברהם הירשזון. יש לו כל הנתונים להיכנס למועדון, או לפחות לרשימת ההמתנה.



עיבוד: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו