בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי אמר שהעיתונות הכתובה גוססת

מבול של עלונים מציף את בתי הכנסת בכל יום שישי, מעין שבועונים אלטרנטיוויים במתכונת דתית, לעתים מתלהמת. עשרות כותרים, מאות אלפי קוראים, מיליוני גיליונות. למהפכת התקשורת המשגשגת ביותר של הזמן האחרון יש גוון כתום מובהק

תגובות

ביום שישי לפנות בוקר, מבלי לדומם מנוע, שולף הנהג חבילת גיליונות צבעוניים עטופה יריעת פלסטיק שקופה, מניח אותה סמוך לדלת הבניין הנעולה ומסתלק בזריזות לכתובת הבאה. זה לא קיוסק, גם לא דוכן עיתונים. זו דלת של בית כנסת, והגבאי הוא שיפתח את החבילה (ועוד רבות אחרות שיצטברו במהלך היום), ויסדר על שולחן בירכתי החדר את שלל הגיליונות.

קצת אחרי כניסת השבת יופיעו המתפללים. ביד אחד יקחו מהמדף סידור תפילה, בשנייה ייטול כל אחד מהשולחן את העלון החביב עליו על פי טעמו הפוליטי והדתי. יש שיתלבטו בין "באהבה ובאמונה", "מעייני הישועה", "עולם קטן", "שיחת השבוע", "שבת בשבתו", "קול צופיך" ועוד ועוד; אחרים יודעים בדיוק מה הם מחפשים, ושולפים ללא היסוס את העלון שמשמש במה להשקפת עולמם.

מדובר במהפכה תקשורתית שחצתה כבר מזמן את גבולות הציונות הדתית, שם נולדה לפני 23 שנה. עוד ועוד קבוצות מצטרפות אליה, גם במחנה החרדי. העלונים אינם מתיימרים לספק חדשות וכתבות כמו העיתונות הדתית והחרדית הממוסדת, אלא משמשים במה לרעיונות ספציפיים. מאחורי רובם עומדות קבוצות דתיות ואידיאולוגיות בקשת הרחבה שבין חסידי ברסלב לאוניברסיטת בר אילן, בין ש"ס לארגון הפמיניסטי "קולך", בין הרבנות הצבאית לקבוצות ימין אנטי-ממסדיות.

מקורם של רוב העלונים הוא בימין הכתום לגווניו. קשה לדעת כמה כותרים מופצים בבתי הכנסת של הזרמים השונים, אך לפי הערכה זהירה - מספר העלונים הקבועים בתפוצה ארצית עבר את המאה.

למי שמספיד את העיתונות הכתובה כדאי לבקר בבתי הכנסת בסוף שבוע. חלוקת העלונים הפכה שם, בעיקר בבתי הכנסת של הציונות הדתית, למעין הייד-פארק עממי המיועד לקהל המתפללים ולבני משפחותיהם. "אם אין לך עלון - אתה לא קיים", מתאר ד"ר קימי קפלן מהאוניברסיטה העברית ומרכז זלמן שזר בירושלים את הגל הגרפומני ששוטף את החברה הדתית. ב-2000 כתב קפלן מאמר שבו חישב כי מספר גיליונות העלונים שהופצו מדי שבת בבתי כנסת בישראל היה 1.5 מיליון - יותר מסך הגיליונות שמכרו אז שלושת העיתונים הגדולים גם יחד. מאז המספר רק גדל.

ברוב הקהילות מופצים כמה כותרים במקביל, לפי הטעם הפוליטי והדתי של הקהל והגבאים. מקצת העלונים עוד נצמדים לפרשת השבוע, אבל יש כאלה שמשתמשים בה כנקודת מוצא בלבד למסרים פוליטיים, ואחרים בכלל התרחקו ממנה לחלוטין. מי שמתקשה למלמל מדי שבוע את נוסח התפילה שלא השתנה זה כאלפיים שנה, יכול כעת להירגע בספסל האחורי עם צרור גיליונות כרומו צבעוניים, שבהם הטקסט והתמונות מתעדכנים מדי שבוע.

בלי ועדה רוחנית

"שבת בשבתו" היה חלוץ העלונים, ועל אף שמרנותו בתוכן ובעיצוב - עדיין שומר על מעמד מרכזי עם 70 אלף עותקים בשבוע. זה קרה בעיקר בזכות בעל הטור, הרב ישראל רוזן, פצצת הרייטינג, שמונה במרוצת השנים לעורך העלון. לרוזן יש כישרון לחלץ גם מפרשת "וישתעממו" מסרים סנסציוניים מהקצה הימני של המפה הפוליטית.

בנובמבר האחרון הוא הצליח לקשור את ההתחזות של יעקב בבואו לקבל את ברכת אביו יצחק, לקביעה ש"התשובה הניצחת לטרור היא 'טרור נגדי', עין תחת עין, נפש תחת נפש". מכאן, קצרה דרכו של רוזן להמליץ על הקמת מיליציות יהודיות שינקמו בתושבי עזה על ירי רקטות קסאם. "היינו צריכים לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי, או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה שערה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות", כתב. העלון הזה, אגב, הוא מהבודדים שזוכים לסיוע כספי (20-30 אלף שקל בשנה) מהאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך.

רוזן ב"שבת בשבתו" ומנחם ברוד ב"שיחת השבוע" הוותיק של חב"ד (200 אלף עותקים; כל נתוני התפוצה המצוינים בכתבה נמסרו על ידי עורכי העלונים) לקחו רחוק מאוד את הז'אנר של דרשנים-פובליציסטים המעבירים את פסוקי התורה תחת מכבש האקטואליה. כעת הז'אנר פתוח גם בפני בתי מדרש פוליטיים אחרים.

עגל הזהב האומלל מ"כי תשא" (לפני כחודש) נשא באחרונה על גבו שלל מטאפורות כבדות משקל. בעלון "מעט מן האור" (תחת הכותרת "התנתקות - היה לא תהיה", מאת הרב מנחם פליקס) הומשל העגל לעקירת יישובים. ב"שבת שלום" של תנועת השמאל הדתית נתיבות שלום, לעומת זאת, שימש אותו העגל דוגמה ומופת לכך שכל דבר גשמי, כולל ירושלים וארץ ישראל, אינו קדוש כשלעצמו.

לפי אמונה אלון ב"שבת בשבתו", גדר ההפרדה היא עגל הזהב ש"להכנתו יוצקים מיליארדים על גבי מיליארדים של שקלים ומשווים לו צורת חומת בטון גבוהה, מבוצרת, ואומרים: אלה אלוהיך ישראל אשר יוציאוך מארץ פלשתין". באותו גיליון טוען רוזן, כי העגל שלו סוגדים בזמננו הוא יצר המין ואתרי הפורנו באינטרנט.

זו תקשורת אלטרנטיווית, במה לאמירות שכמעט לא מגיעות לתקשורת הכללית, ובקושי נשמעות בתקשורת הדתית הממוסדת. מנהיגים ומעצבי דעת קהל - מהרבנים מרדכי אליהו ושלמה אבינר ועד חנן פורת ואמונה אלון - בוחרים מדי שבוע לפנות לציבור שלהם דרך העלונים, ולא דרך "מקור ראשון" או "הצופה", הנמצא בסכנת סגירה.

עלון שהחל להופיע בתקופה שלפני ההתנתקות וצבר קוראים רבים מאז הוא "עולם קטן". העלון, המתכנה "שבועון לצעירים" (55-65 אלף עותקים) משמש לא אחת במה לקולות ימניים אנטי-ממסדיים. מעל דפיו קראו לנוער הכתום לא להתגייס לצה"ל, לעלות להתפלל בהר הבית ולהעפיל בחופשת הפסח לחורבות ההתנחלות חומש, "כי דגים חיים שוחים נגד הזרם" (מתוך העלון).

"עולם קטן" הכניס גרפיקה צבעונית ותכנים נועזים, למשל פינת שאלות ותשובות בענייני הלכה, שבה עולות שאלות כמו "האם יש איסור נגיעה כשעוזרים לזקנה או עיוורת לחצות את הכביש?" (התשובה: לא), ו"אילו רגשות צריכים להיות כלפי אדם שאנס בנות? לאהוב - איך אפשר לאהוב אדם כזה? לשנוא - איך אפשר לשנוא יהודים?..." הרב שלמה אבינר משיב: "ודאי שיש לשונאו על מעשיו הנוראים...".

בכתבות מטפל העלון בבעיות חברתיות ואישיות המושתקות במקרים רבים, מאנורקסיה ועד קרי לילה. "מבחינתי, שיחה על אנורקסיה היא תוצאה של ההתנתקות", אומר יוסף רוסו, עורך "עולם קטן". "נגמרו הימים שבהם מדברים רק על נושא אחד. אצלנו יש תסיסה, רצון לגעת בעוד ועוד נושאים". אין ועדה רוחנית ואין סמכות רבנית שסרים למרותה.

נרי לוי, מבעלי "עולם קטן" ואחד מעורכיו, מסביר ש"ההתנתקות חידדה את המאיסה בתקשורת הכללית. לאו דווקא בגלל האווירה שקיימת בתקשורת נגד מתנחלים, אלא בגלל הטיפול בנושאים של תרבות וחברה. צעירים דתיים-לאומיים, שרבים מהם חיים בהתנחלויות, צורכים פחות ופחות תקשורת כללית. רבים לא מחזיקים טלוויזיה בבית; הם לא קוראים 'מעריב' כמו פעם, וגם העיתונים הדתיים לא רלוונטיים לחיים שלהם. אנחנו מנהלים שיחה פנימית עם הציבור שלנו, כי לחיים שלנו יש נדבכים שלא קיימים בתקשורת הכללית. בהתחלה הציבור הזה רצה להיטמע, עכשיו יותר חשוב לו הגדרה עצמית. ההתנתקות פתחה מחדש את הבירור, רצון להגדרות עצמיות שלנו מול המדינה".

דיון שכמעט לא זוכה לתהודה מחוץ לבתי הכנסת של הציונות הדתית, מתנהל בשבועות האחרונים מעל דפי העלונים הכתומים-כהים - כל אחד מהם מופץ ב-50 אלף עותקים לפחות - נגד מערכת המשפט "החילונית". לא מדובר שם בביקורת על המערכת, אלא בקריאות ישירות, נחרצות יותר או פחות, להחרים אותה ולכונן מערכת חלופית שתשפוט על פי דין תורה.

"עולם קטן", שהקדיש גיליון לשאלה אם יש לכונן בישראל משפט עברי, ראיין את שני השופטים בדימוס, דליה דורנר ומישאל חשין - ראיונות קצרים אפולוגטיים, שבהם התמודדו עם השאלה מדוע אין יותר ביטוי למשפט העברי במערכת המשפט. מנגד פורסם ראיון נרחב עם הרב יוסף כרמל, דיין בבית דין תורני. "לפי רוב הפוסקים", צוטט כרמל, "קיים ממש איסור ללכת לבתי משפט שאינם מושתתים על חוקי התורה, גם במדינת ישראל".

"מעייני הישועה" פירסם מאמר דומה, ובשער הופיעה קריקטורה של שופט חילוני דשן מניף בזעם את פטישו באוויר, ספק כלפי הדוכן, ספק כלפי יהודי דתי מפוחד המנסה להתגונן. השופט שולח בו מבט מזרה אימה ואומר "אין עוד מלבדי!"

הרב יובל שרלו, הכותב ב"שבתון" (60 אלף עותקים), עלון המזוהה עם הבורגנות הציונית-דתית ונחשב בעל קו ממלכתי, מעיין מדי שבת גם אצל המתחרים מימין וגם משמאל וחש תסכול מהפוליטיזציה שלהם. "המגזר הדתי יותר ויותר מתרגל לדבר על עצמו ואל עצמו", הוא קובל גם ביחס לעלון שלו. "דתיים רבים חיים בתחושה שהנה יש להם כלי תקשורת אלטרנטיווי. כל מי שסובב אותם קורא אותו - ואנשים מתרגלים לחשוב שזו חזות הכל. המחיר היותר כבד הוא, שהפוליטיזציה של העלונים דוחה את הצורך של הציונות הדתית להתמודד על רעיונותיה ולהפיץ אותם בחברה הישראלית הרחבה. זה עוד יותר סוגר אותה. זו מערכת עיתונות בלתי נגישה לכלל הציבור הישראלי, זה מאוד נעים שם, יש שם קודים פנימיים".

חזנות ואורז בסמטי

מבין העלונים המובילים, "שבתון" מצטיין בליברליות מפליגה ביחס להלכות שיווק ופרסום. איי המאמרים והטורים משייטים בתוך ים של פרסומות לקרנות נאמנות, חבילות נופש בארץ ובחו"ל, דירות פאר "עם פארק צמוד" - כמעט כל מה שכסף יכול לקנות, לא לפני צאת השבת כמובן. מודעה של חברת ליסינג מפתה עם "המבצע שכולם ידברו עליו בבית הכנסת" ובאותיות קטנות קורצת: "אחרי התפילה".

אחדים מהעלונים אמנם מסרבים בתוקף להכניס פרסומות ומתקיימים רק מתרומות ואחרים, כמו "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר (80 אלף עותקים), המשתדלים להתפרנס ממודעות ערכיות בתקציב דל: אולפן גיור, בית מדרש לבנות, משרד שידוכים, שיעורים "לבירור הזהות והייעוד של עם ישראל". אבל רוב העלונים מתפרנסים מגני אירועים, תזמורות חתונות, דירות יוקרה, קונצרטים לחזנות ואורז בסמטי. גם גופים רשמיים כמו צה"ל ועיריית ירושלים קונים שטחי פרסום.

בית כנסת הוא גן עד למפרסמים: קהל מפולח בפינצטה, לכוד במשך כמה שעות במקום אחד. בית כנסת הוא מרחב סטרילי, נטול גירויים שיתחרו בדפים המבריקים והססגוניים המחולקים חינם. רוב המתפללים נוהגים לעלעל בגיליונות בזמן התפילה ואחר כך מקפלים ולוקחים הביתה, כך שגם יתר בני המשפחה נחשפים אליהם. אריה פרנקל, בעל משרד פרסום המתמחה בקהל הדתי והחרדי, מזהה בין לקוחותיו "נדידה מהעיתונים הדתיים לעלונים. לא מתוך כוונה להחריב את העיתונים הדתיים הממוסדים, הם פשוט רוצים למקסם את החשיפה".

אבל, הוא אומר, על הפרסומאי מוטלת האחריות להציב גבולות. "בבתי כנסת יש טרוניה כלפי פרסומות לדירות או לרהיטים. חברות פרסום שמשכנעות את הלקוחות שלהן לפרסם כאלה מודעות מועלות בתפקידן, אם לא כלפי אלוהים וכלפי המתפללים, אז כלפי הלקוחות. פרסומאי אחראי יימנע מלפרסם בבית כנסת מכירות פרופר. מה שיכול ללכת זה מודעות תדמית, או בתחום החברתי. זה מה שאני מייעץ ללקוחות שלי".

גם עורכים וכותבים בכירים כמו שרלו ומנחם ברוד, נעים באי נחת בשעה שהם מדפדפים בגיליונות שלהם. "לא נוח לנו עם הפרסומת, אבל אין דרך אחרת לקיים את זה", מתנצל ברוד. "ב'שבתון' זה ממש מפריע", מתוודה שרלו. "זה ממש להכניס דבר זר לתוך התפילה, לתוך בית הכנסת".

החריף מכולם, כהרגלו, הוא הרב רוזן, שקורא למרד נגד הפרסום האגרסיווי, המצוי גם בעלון שלו. "בהתחלה המפרסמים היו רק גורם מסייע", הוא נזכר. "היום רוב העלונים, כולל שבת בשבתו, מנוהלים בידי חברות פרסום. כעת צצו גם עלונים ביוזמה של חברות פרסום, בלי קשר לעמותה או גוף אידיאולוגי. אצלנו לא תהיה השתלטות של הפרסומות על החלק המערכתי, אבל כל הז'אנר מלכלך את בתי הכנסת".

רוזן חושש ש"זה לא ייעצר בתערובת של תורה ופרסומת. למה שחברות לא יניחו בבתי כנסת סתם חוברות מבצעים, או ערימות של כיפות עם הלוגו שלהן? עד שתהיה התמרדות כללית של הציבור, הלובי של בית הכנסת יהיה שוק".

כיכר העיר הדתית

אף על פי שחלקם מודפסים ומופצים בשיתוף עם "מקור ראשון" ו"בשבע", פריחת העלונים נראית כעדות לפילוג בציונות הדתית. הממסד הפוליטי הישן שוקע ועמו העיתונות הדתית הממוסדת, כמו "הצופה", ואילו העלונים עולים ופורחים. בתקופת הבחירות הוציא הליכוד עלון שבת משלו, ו"השבת" ו"שבתון" פירסמו מודעות בתשלום של קדימה. הקולות של מפד"ל ומועצת יש"ע (שמוציאה לאור עלון משלה) טובעים בים העלונים. לצד הכתומים ואלה שמאדירים רבנים וישיבות, לא מעט עלונים עוסקים בפמיניזם, חסידות, צדק חברתי, קירוב רחוקים ולפעמים גם סתם בפרשנות לפרשת השבוע בסגנון מסורתי.

העלונים, מאבחן ישראל זעירא, יו"ר ארגון "ראש יהודי" שמוציא בעצמו עלון, הם ביטוי ל"מרד רוחני בתוך הציונות הדתית. זה מרד שאומר לממסד הישן, לפוליטיקאים ולרבנים הזקנים, 'אתם התעייפתם, כעת תור האג'נדה שלנו. אנחנו הצעירים יודעים במה הציבור רוצה להתעסק'. אני, למשל, קורא דרך העלונים לציבור הדתי להבין שהוא צריך לצאת מהגטאות שלו, ומציע לקוראים להיות חב"דניקים-ציוניים".

"כל בית מדרש רוצה להציג את עצמו בעצמו, בבדלנות מאחרים. זו תוצאה של המחנאות והפיצול והגוונים בציבור הדתי", אומר רוזן. "כל עלון מייצג זרם מסוים ובתי הכנסת הפכו להיות כיכר השוק של הציבור הדתי. כל אחד צריך להצהיר שהוא שייך לאסכולה זו ולא אחרת, שהוא קשור לרב זה ולא אחר, אז הוא מקים באסטה בכיכר השוק ומחלק את הסחורה חינם. יש פה פלטפורמה שעולה מעט כסף, אבל משתלמת".

התחנה האחרונה

אחריתם של העלונים היא בתחנות לאיסוף דברי גניזה. אחרי הכל, בין אם עיינו בהם ובין אם הם עדיין ארוזים בחבילות מבלי שאיש נגע בהם, מדובר עדיין ב"כתבי קודש" שעל פי הרבנים אין להשליכם למכלי האשפה או המחזור.

"פעם היינו מטפלים רק בספרי קודש ותשמישי קדושה", התלונן אחד העובדים בתחנת האיסוף המרכזית לגניזה בירושלים, "היום חלק גדול מהעבודה שלנו הוא העלונים האלה". חברו נוטל לידו עלון מקומט של אחד החוגים הדתיים השנואים עליו, ומטיח בכעס: "זה? פה יש רק דברי כפירה, אם זה היה תלוי בי הייתי שוטף את זה באסלה".

העלון של "האחמדינג'אדים"

באחד מימי שישי לפני כחודשיים נחתו בבתי הכנסת באזורים החרדיים של ירושלים ובית שמש, מאות עותקים מגיליון הבכורה של "נטורי קרתא" - דף מקופל לארבעה שכותרתו: "יהודי אינו ציוני!" בגוף המאמר, התוקף את החרדים שהשתתפו בכנס מכחישי השואה בטהראן, נכתב כי "אלו הבודדים ההולכים שלובי זרוע עם הערביים ונהפכים לעצם מעצמם ולבשר מבשרם, הפכו את כל עניין ההתנגדות והמלחמה בציונות, להתנגדות 'מדינית', 'ארצית', 'גויית'".

הקבוצה הנקראת נטורי קרתא היא סיעה זעירה בעולם החרדי, לא יותר מכמה עשרות משפחות, והמחלוקת בין תומכי המכחישים, "האחמדינג'אדים" למתנגדיהם, אינה המחלוקת הראשונה בחוגים הקנאיים למודי המלחמות. אבל הפעם מדובר במחלוקת שאינה מנוהלת רק מעל גבי פשקווילים - אמצעי תקשורת חרדי מוביל מזה 70 שנה. עלון איננו עיתון, אבל הוא יעיל הרבה יותר מהפשקוויל, שאינו אלא כרזה המודבקת על הקיר.

שני הפלגים של נטורי קרתא חובקים כעת עלונים שבאמצעותם הם ממטירים אש וגופרית זה על זה על בסיס שבועי. מזה "נטורי קרתא", השולל את המשך קיומה של מדינת ישראל אבל פוסל שיתוף פעולה עם אויביה, ומזה "משמרת היהדות" הוותיק יותר, המשמש במה לידידי אחמדינג'אד. שניהם כתובים עברית, לא יידיש, ללמדך שהמסרים מיועדים לא רק לאגפים הקנאיים, אלא למעגלים דתיים רחבים. גם חוגים חרדיים אחרים, חסידות בעלז למשל, החלו בשנים האחרונות להפיץ בבתי הכנסת עלונים.

האם מאיימים העלונים על תפוצתם של עיתונים חרדיים ותיקים כמו "המודיע", "יתד נאמן" ו"משפחה"? לדברי שמואל פפנהיים, עורך עיתון "העדה" של העדה החרדית, דווקא הקבוצות הקטנות בחברה החרדית מפיצות עלונים חינם. "כמו אצל אנשי המזרחי, לקבוצות האלה יש תחושה שלא שומעים אותן במדיה החרדית הארצית, והם מנסים להשמיע את קולם", אומר פפנהיים. "נטורי קרתא מרגישים שהעניין שלהם לא מגיע לביטוי בעיתונים החרדיים ואפילו לא בעיתונים של הקנאים. היום, כמעט בכל חסידות בינונית ומטה - אלה שמרגישים שהאירועים שלהם לא מקבלים תהודה ב'המודיע' למשל - יש עלון. יש לזה תפוצה אדירה".



מבחר עלונים בקיוסק ירושלמי. נייר כרומו והרבה מודעות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו