בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסוהר הטוב

שתי מתנות קיבל הסוהר הבריטי תומס גודווין ערב הוצאתם להורג של אנשי אצ"ל ולח"י, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני: את חייו וספר תנ"ך מאויר, עם הקדשה מפיינשטיין. דקות אחדות אחר כך התאבדו השניים בתאם בפיצוץ תפוזים ממולכדים. עכשיו, כעבור שישים שנה בדיוק, מחזיר בנו של גודווין את הספר למשפחת פיינשטיין

תגובות

בעוד שבועיים, במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, בדיוק 60 שנה אחרי ששני הנידונים למוות, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, התאבדו במשותף, שעות אחדות לפני מועד הוצאתם להורג - יוחזר התנ"ך של פיינשטיין לאחיינו אליעזר, בטקס ממלכתי. זהו ספר המכיל כ-115 תחריטים לסיפורי התנ"ך, של הצייר גוסטב דורה, שפיינשטיין החזיק בתא הכלא שלו. הוא מסר אותו, דקות לפני מותו, לסוהר הבריטי סרג'נט תומס הנרי גודווין.

את הספר יחזיר בנו של גודווין, המבקש לא לפרסם את שמו המלא, בגלל עבודתו בתעשיית הגז הבריטית הכרוכה בקשר הדוק עם כמה מדינות ערביות. לאחר מכן יימסר הספר למשמורת במוזיאון המחתרות, השוכן באותו מבנה במגרש הרוסים, שבו שכן הכלא הבריטי ובו התאבדו השניים.

קרוב ל-60 שנה החזיק גודווין האב את התנ"ך בביתו, עד מותו, בנובמבר 2005. "כל חיי ידעתי על התנ"ך הזה, ופעם אחת גם ראיתי אותו", אומר הבן, "אבל באופן כללי אבא לא הירבה לדבר על תקופת שירותו בפלשתינה". כשמצא את הספר לאחר מות אביו, נזכר הבן שרצונו של אביו לאורך כל חייו היה להחזיר את התנ"ך למשפחה. "אמי סיפרה לי שאמר לה שאם ימות לפניה, הוא מבקש שתנסה ליצור קשר עם המשפחה ולהחזיר לה את התנ"ך". גודווין שלח פנייה בדואר אלקטרוני אל לשכת ראש הממשלה, משם פנו אל מוזיאון אסירי המחתרות, האחראי להנצחתם של עולי הגרדום. במוזיאון, העומד בקשר רצוף עם בני המשפחות, לא התקשו לאתר את אחיינו של פיינשטיין, וכך נסגר המעגל.

בתנ"ך שמסר לגודווין, כתב פיינשטיין לסוהר הקדשה, בעברית ובאנגלית, שהיא למעשה דבריו האחרונים: "בצל הגרדום, 21.4.47. לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם ידיים למעלה. מאיר פיינשטיין". במשפט האחרון יש רמז ("למות עם נשק בידיים") לאפשרות שבידי האסירים יש נשק, ובכך אולי היה פיינשטיין עלול לסכן את הפעולה, אבל נראה שהדבר לא עורר את חשדו של גודווין.

הבן משחזר את מה שסיפר לו אביו על נסיבות מסירת התנ"ך: "הם קראו לו לתא הכלא וביקשו לדבר אתו בפרטיות. ואז פיינשטיין העביר לו את התנ"ך. אחר כך אמרו לו שהם רוצים לומר כמה תפילות בפרטיות, ומבקשים שיזוז קצת הצדה. הוא יצא למסדרון, ואז הם פוצצו את עצמם. מסתבר שהם לא רצו שייפגע ולכן שלחו אותו למסדרון". השניים התאבדו בפיצוץ של שני תפוזים ממולכדים, שהוחזקו בתאם.

סיפורם של השניים הפך מאז לאחד מסיפורי הגבורה המפורסמים בתולדות הציונות. פיינשטיין, איש אצ"ל, נידון למוות על חלקו בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים. ברזני, איש לח"י, נתפס ארבעה חודשים אחריו כשהוא נושא בכיסו רימון, והואשם בניסיון להתנקש בחיי המפקד הצבאי של ירושלים. בדרך כלל היה כל נידון למוות מוחזק בתא נפרד, אבל לדברי יורם תמיר, מנהל המוזיאון, "פיינשטיין צורף לתאו של ברזני, משום שנזקק לעזרה בעקבות פציעתו בפעולה שבה נלכד, אז נקטעה ידו השמאלית".

תמיר אומר שאנשי לח"י שאפו עוד קודם לכן לבצע פעולת התאבדות בזמן התלייה של אחד מאנשיהם: "קראו לזה 'מבצע שמשון', בדומה להתאבדות של שמשון המקראי". אליעזר בן-עמי, שהכין את התפוזים הממולכדים בעודו כלוא לצדם של השניים, מאשר שהתוכנית היתה להפוך גם את ההעלאה לגרדום לפעולה שתפגע בשלטון הבריטי.

"נזקקנו כמובן לאישורם של הנידונים", אומר בן-עמי. "משה הסכים מיד, אבל מכיוון שהיה אתו איש אצ"ל היינו צריכים לבקש גם את אישורם. שאלנו את האחראי על אסירי אצ"ל בכלא, יהושע טמלר, לדעתו, והוא אמר שעליו לבקש את הסכמת המפקדה. נאלצנו להמתין כמה ימים, למרות החשש שבינתיים אולי כבר יועלו לגרדום, עד שהגיעה הסכמתו של מפקד אצ"ל, מנחם בגין".

התוכנית המקורית היתה להחביא את חומר הנפץ בתפילין שהביא אל הכלא הרב אריה לוין, שליווה את אסירי המחתרות בכל שנות פעילותם וכונה "אבי האסירים" (לוין כמובן לא ידע דבר על השימוש שמייעדים לתפילין). אבל כשפתח בן-עמי את בתי התפילין גילה שהם קטנים מדי להכיל את הכמות הנחוצה של חומר הנפץ. ואז, בארוחת צהריים בכלא, הוא התבונן בתפוזים שהוגשו למנה אחרונה, ובמוחו צץ הרעיון: לרוקן את תוכן הפרי ולהטמין בתוכו חומר נפץ. וכך עשה: שני תפוזים ממולכדים הוברחו אל תאם של השניים, ואילו תפוז שלישי שמר בן-עמי אצלו, "כדי לבדוק כמה זמן לוקח לקליפה להתייבש ולהתקלף, ואז ייחשף חומר הנפץ".

לחרדתו גילה כעבור כמה ימים, לפני שנקבע המועד לתלייתם, שקליפת התפוז שבחדרו כבר החלה להתקלף. "העברנו להם הוראה לפרק את הרימונים, אבל התברר שבדיוק באותו יום הודיעו להם שלמחרת יועלו לגרדום".

מי שבישר להם על כך היה הרב יעקב גולדמן, רב מטעם הסוכנות היהודית, שהתבקש כנהוג ללוות את השניים בשעותיהם האחרונות ולומר אתם את תפילת הווידוי שלפני המוות. מעורבותו של גולדמן היתה חריגה, כיוון שבדרך כלל מילא לוין את התפקיד הזה. לדברי תמיר הסיבה לכך היתה שפיינשטיין, שהיה תלמידו האישי של לוין, שאל לדעתו על ההתאבדות הצפויה ונענה בשלילה, ולכן הוחלף לוין בגולדמן. "זה היה כשל מודיעיני של הבריטים", אומר אליעזר פיינשטיין. "מעצם היעדרותו של לוין, שבדרך כלל היה מגיע אל האסירים בכל מצב, היו צריכים להבין שהולך להיות משהו חריג".

מעורבותו של גולדמן גרמה גם לשינוי בתוכנית: בשיחה שקיים עם השניים, הוא התעקש שילווה אותם ממש עד הגרדום. לדברי תמיר, "גולדמן אמר להם שהוא רוצה שהפנים האחרונות שיראו יהיו פניו של יהודי. הוא דחה שוב ושוב את בקשתם שלא יעשה זאת, ולא הבין את כל הרמזים". התעקשותו הביאה לכך שהשניים החליטו לא להתאבד עם עלייתם לגרדום, שהרי כך יהרגו לא רק את הסוהרים הבריטים אלא גם את הרב, אלא כמה שעות לפני כן, בתא הצינוק שלהם.

לפי הדיווחים בעיתוני התקופה, גולדמן יצא מהתא אל חדר הקצינים בכלא, כדי להמתין שם להוצאה להורג, שנקבעה לשתיים אחר חצות. אבל ב-11:40 בלילה הרעידה התפוצצות חזקה את הכלא, והסוהרים שרצו אל תא הנידונים למוות מצאו את השניים מתים. בן-עמי, שישב בתאו, זוכר ששמע קודם לכן שירת "אדון עולם", שאליה הצטרפו כל אסירי המחתרות, ואז נשמע הפיצוץ. גולדמן מסר בעדותו גרסה שונה במקצת: לדבריו, את שירת "אדון עולם" שרו יחד אתו, עוד כששוחח אתם, ואז שרו "התקווה", ואילו לפני הפיצוץ עצמו לא נשמעה שום שירה.

הסיפור הזה מחדד את השאלה מדוע לא התפוצצו יחד עם גודווין. הרי אם התוכנית המקורית היתה להרוג במותם כמה שיותר סוהרים בריטים, מדוע לא לקחו לפחות את גודווין אתם? תשובה על כך אפשר למצוא בעדותו של גולדמן. הוא סיפר ששוחח עם השניים בפרוזדור שלפני תאם. "שם עמד סרג'נט בריטי ששמר עליהם. הם אמרו לי: 'אנחנו רוצים שתודה לסרג'נט. הוא בחור טוב, הוא התייחס אלינו יפה". מסיבה זאת, כנראה, החליט פיינשטיין גם לתת לסרג'נט גודווין את התנ"ך למזכרת. בן-עמי מאשר: "בדואר המחתרתי שקיימנו עם השניים, עוד כשתוכנן מבצע ההתאבדות עם העלייה לגרדום, הם סיפרו שיש להם שני שומרים: אחד מנוול ואחד נחמד, והם אמרו שאם 'השוטר הטוב' יהיה נוכח בהעלאה לגרדום, ישתדלו לא לפגוע בו".

הטקס בעוד שבועיים יציין לא רק את החזרת התנ"ך למשפחת פיינשטיין, אלא גם ציון 60 שנה לפרשת עולי הגרדום בכלל. 1947 היתה "שנת השיא" בתליות אנשי מחתרת יהודים: תשעה מתוך תריסר עולי הגרדום נתלו בשנה זו. אסירי אצ"ל ולח"י סירבו להכיר בחוקיותו של השלטון הבריטי, לכן כפרו גם בסמכותם של בתי הדין לשפוט אותם. ממילא נמנעו גם מבקשת חנינה, גם כשנרמז שבקשה כזאת יכלה להביא להמתקת עונשם.

מדיניות זו עוררה דיון ציבורי ביישוב, ואף בקרב אוהדי אצ"ל ולח"י: האם פעולות טרור בכלל מוצדקות? האם נכון להתעקש על אי הכרה בשלטון הבריטי גם במחיר חייהם של הנידונים? את העמדה הדו-משמעית ביחס לפעולות הטרור של המחתרת ביטא אולי בצורה הטובה ביותר "המשורר הלאומי" של אותם ימים. אחרי התאבדותם של פיינשטיין וברזני פירסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר "ליל ההתאבדות", שרובו שיר הלל לגבורתם:

"אל נסב את עינינו. לשווא נתכחש/ להודה של אותה שעת ליל; שווא נידום. כי דוברת לשון האש/ בה שרפו את עצמם השניים... בשעות שכאלו מפסיד את הקרב האויב החורק שיניים/ לשעה שכזאת, הדולקה לא לשווא, נועדו המתים השניים". אבל בצד ההערצה לגבורתם מסתיים השיר בשלושה בתים התוקפים בחריפות את המחתרת ששלחה אותם:

"כי בעוד הם נופלים רסוקי לבבות וזרוע/ כבר שקדה מפקדתם, בחמת אווילים, את שעת קורבנם לסחבות לקרוע/ כבר שקדה מפקדתם, הטובעה בביצה, על המשך התוכנית שפניה פני הרג,/ על המשך היהירות, על המשך המליצה, של כרוזים חדשים על הפרק/ והדגל ששניים תפשוהו ביד - הוא נגזל מידם, שכופרה בשלהבת, וגזלו התינוק האחד (כן, אחד!) שרוסק למחרת ברכבת".

ד"ר אודי לבל מאוניברסיטת בן גוריון, שחקר את מקומם של חללי אצ"ל ולח"י בזיכרון הלאומי, אומר שבכל תקופת שלטונו של בן גוריון נעשה מאמץ מודע ומכוון להדחיק את זכרם של עולי הגרדום: "הם לא הוזכרו כלל בתוכניות הלימודים. הדוגמה המובהקת ביותר ליחס אליהם היתה המהירות שבה הפכו את כלא עכו, המקום שבו נתלו רוב אסירי המחתרות, לבית חולים לחולי נפש, ואילו הכלא בירושלים, שבו התאבדו פיינשטיין וברזני, הפך למחסן ספרים. הכל כדי שלא יהפכו לאתרי גבורה ומוקדי עלייה לרגל".

יורשו של בן גוריון, לוי אשכול, היה כבר פייסני יותר. לדברי לבל, הוא הורה על העברת בית החולים הפסיכיאטרי ממבנה הכלא בעכו, אם כי ההחלטה מומשה בסופו של דבר רק בימי בגין. במקרה לגמרי, ב-1963, השנה שבה הרכיב אשכול את ממשלתו הראשונה, פירסמה הוצאת עם עובד את ספרו של חיים הזז "בקולר אחד" - ספר שהוקדש לפרשת התאבדותם של פיינשטיין וברזני והתייחס אליה כסיפור גבורה מופתי (כדי לשמור על חירות ספרותית, שינה הזז את השמות: לפיינשטיין קרא מנחם הלפרין ואת ברזני כינה אליהו מזרחי).

הזז, כאלתרמן, היה מזוהה עם תנועת העבודה, אם כי לא היה חבר מפלגה. "הסיפור שלהם משך אותו עוד מהזמן שהתרחש", אומרת אלמנתו, אביבה הזז. "הוא הדגיש שזה לא ספר על האצ"ל והלח"י או על סוגיית המחתרות, אלא על קידוש השם - שזה נושא שדיבר אליו מאז היותו בר מצווה, כשאבא שלו למד אתו את הדברים שכתב הרמב"ם על קידוש השם. הוא אפילו חיפש קשר אל אנשי המחתרות כדי להכיר את הסיפור מקרוב, אבל הם לא כל כך נענו לו".

מה שגרם לו לחזור אל הסיפור היה פגישה מקרית עם הרב אריה לוין, מספרת אביבה הזז. "ב-1958 הזז היה מאוד חולה ואושפז בבית חולים. בשלב מסוים הכניסו לחדרו עוד חולה, וזה היה רבי אריה לוין. נוצר ביניהם קשר מיוחד, והם כמובן דיברו גם על אנשי המחתרות. הימים האלה היוו בשבילו שני גורמים לחזרה אל הסיפור: גם הניסיון של עמידה מול המוות, וגם החמלה שגילה רבי אריה לוין אל אסירי המחתרות".

ראש הממשלה אשכול שלח אל הסופר מכתב חם אחרי פרסום הספר. "יש אומרים שהספר היה בין הגורמים שדירבנו את החלטתו להעלות את עצמות ז'בוטינסקי", אומרת אביבה הזז. היא מספרת גם שבעלה היה מזועזע מהסבת המקום שבו התאבדו השניים בכלא, למחסן של מוסד ביאליק, ובהיותו חבר ההנהלה הציבורית של ההוצאה אף היה פעיל לפינוי הספרים משם.

בתחילת שנות השבעים שוב חל שינוי במעמדם של עולי הגרדום, כשברחבי הארץ החלו לקרוא רחובות על שמם. המקרה הבולט ביותר היה בשכונת ארמון הנציב בירושלים, שנבנתה לאחר כיבוש האזור במלחמת ששת הימים. כמעין נקמה היסטורית נקרא הרחוב הראשי בשכונה, לא הרחק מן הארמון ששימש בתקופת המנדט את הנציב הבריטי, בשם עולי הגרדום, וכל אחד מרחובותיה הוקדש לאחד מהם, ובכללם כמובן גם פיינשטיין וברזני.

לשיאו הגיע השינוי עם עלותו של מנחם בגין לשלטון. בניגוד למנהגם של ראשי ממשלות בעבר לשאת את נאום יום הזיכרון שלהם בבית הקברות המרכזי בהר הרצל, בגין עשה זאת מבית העלמין בצפת, שבו קבור עולה הגרדום הראשון, שלמה בן יוסף. בתקופה שבגין היה ראש ממשלה הפכו שני בתי הכלא בירושלים ובעכו למוזיאונים ממלכתיים, והוצא גיליון בולים לזכרם.

לבל אומר שבגין עשה עוד צעד מעניין ומשמעותי: "הוא 'סיפח' לרשימת עולי הגרדום גם עולי גרדום מתקופות אחרות, כמו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי אנשי ניל"י (המחתרת שסייעה לבריטים במלחמת העולם הראשונה), שנתלו על ידי הטורקים; אלי כהן, המרגל שנתלה בדמשק, ואפילו מרדכי שוורץ, איש הגנה שנתלה על ידי הבריטים לאחר שהרג שוטר ערבי ב-1938".

הנהגת ההגנה סירבה לראות בשוורץ חלל שלה, קל וחומר עולה גרדום מטעמה. רק ב-1987, לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד מי שהיתה ארוסתו לפני מותו, הסכים ארגון חברי ההגנה לתלות את תמונתו של שוורץ בתצוגת עולי הגרדום במוזיאון המחתרות, תוך ציון העובדה שהיה איש הגנה. לבל אומר ש"בגין פעל כך כדי להביך את תנועת העבודה, שבהתכחשותה לעולי הגרדום של אצ"ל ולח"י היא מתכחשת בעצם גם לכל האחרים, כולל האיש שלה".

הזדהותו של בגין עם עולי הגרדום קיבלה ביטוי בצוואתו. הוא, ואשתו עליזה לפניו, הורו בצוואותיהם לקבור אותם לא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, כפי שהיו זכאים לפי כללי הטקס, אלא בהר הזיתים, לצד קבריהם של פיינשטיין וברזני. *



רפרודוקציות: תומר אפלבאום, באובאו


ההקדשה שכתב מאיר פיינשטיין לסרג'נט גודווין. בצל הגרדום, לחייל האנגלי העומד על המשמר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו