בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שני שירים, ארבעים שנה

זמן רב מדי נותרה שירתו של ט. כרמי נחלת מעטים. 40 שנה להופעת "האוניקורן מסתכל במראה"

תגובות

אביב תשכ"ז, במארס 1967, לפני ארבעים שנה בדיוק, יצא לאור קובץ שירים מאת ט. כרמי - "האוניקורן מסתכל במראה". אוהבי ספרים עבריים, כלומר אותם אוהבים חושניים האוהבים לגעת בספרים ולאצור אותם, מכירים היטב את הספר הדק הזה שיצא בהוצאת תרשיש, שהוא מופת של עיצוב מעודן ומודפס על נייר יפה ועוד מעלות הכרוכות באספנות. אבל אני איני אספן, והספר הזה מצוי ברשותי כי הוא אחד מספרי השירה הראשונים שקניתי בחיי כנער - שנה או שנתיים לאחר שיצא לאור. אני מזכיר אותו כי חייו לאורך השנים האלה רק הזדקקו והתעצמו.

באותן שנים, וגם זמן רב אחר כך, היתה שירתו של כרמי בצל. כולם ידעו שהוא מתרגמם המחונן של "חלום ליל קיץ" ו"המלט" (ועוד ועוד) אבל שירתו נותרה נחלת מעטים. ככל שאני מנסה להבין את הצל הזה ששרה עליו איני מצליח. שירתו אינה נופלת, לא בערכה, לא בכוחה ולא ב"קריאותה", מזאת של גורי או עמיחי. מה שנותר הוא הסיבה המכאיבה והפשוטה: איש מבני דורו לא כתב על שירתו דבר ברצינות ורק מעטים כתבו אחרי כן, מאוחר מאוד, בעיקר אחרי מותו.

כרמי כתב כמה מן השירים החזקים ביותר שנכתבו כאן על מוראות המלחמה, על השכול, וכמה משירי האהבה הסוחפים והמעמיקים ביותר שנוצרו בדור הזה, אבל לא כאן אתקן את ליקויי הביקורת סביבו. אביא כאן שני שירים, צמד שירים למעשה, מתוך "האוניקורן מסתכל במראה". קראתי אותם עשרות פעמים, אולי מאות, במשך השנים מאז. היום, מקץ ארבעים שנה, הם נראים לי (יחד) כאחת הפסגות הגבוהות ביותר של השירה העברית החדשה.

כל מעבר ממלה למלה בקריאת השירים האלה הוא דרמה דרוכה, וכשאתה עובר משורה לשורה נדמה שעבר אתך זמן רב וצפוף. איך האיש ברכבת מנסה לספור את העולם ולמיינו על פי סוגים וצבעים ולאט לאט, ובעצם מהר מאוד, הוא כושל תחת השפע והמהירות, ובסוף הוא נכנע ומשלים עם הציפור האחת ורק עם כנפיה... ופתאום, אינך יודע איפה זה קרה בדיוק, הכניעה הזאת, המיעוט הזה, ההשלמה הזאת, מתהפכים ונראים כדבר המופלא ביותר; בחירה. הבחירה האמיתית ביותר. מעוף. היחלצות מהרכבת. כל רכבת. החיים. ואחרי ה"כנפיה" משתרע אין-סוף.

ואיך בשיר השני, העומד מנגד, רואה הנוסע איש נופל ומתרסק, ואיך קריאת השיר היא שחזור מדויק של ראיית הדבר הזה בשעת נסיעה ברכבת; הראייה וההבנה הפתאומית והטלטלה - ואחריה ההרס הגמור של הדיבור השירי, ואחריו קם דיבור שירי אחר, מופלא ונורא, האומר "את הצעקה לא שמעתי". ומתוך זה אתה חוזר וקורא, לא רק את השיר, אלא את חייך.

האיש הנופל הוא מקבילו המבעית של מעוף הציפור. זה ברור. אבל מעוף הציפור הוא גם מעופה של הרוח, הנפש, האמנות. מכאן שהאיש הנופל, האיש הנופל בפרט ובכלל, הוא סתירתם. כה מעניין ומבריק הוא האופן שבו כרמי חוזר ומעמיד את הסדר שבו נקלטה הנפילה בראשונה: "לאחר כר דשא ולפני צמד סוסים". הוא יוצר מעין טריפטיכון, תמונת מזבח שבמרכזה הנופל (לא ישוע, לא איקרוס) ומשני צדיה - העולם כמנהגו. אבל בכך הוא מתריע על סילוק הסדר של הרצף, כל סדר. מראה הנופל בא הרי לפני הכל. אין זו בחירה אלא אונס המציאות. האיש הנופל מסלק את בחירת הציפור, את מעוף הרוח, את השיר.

ובכל זאת הוא שיר. איך הוא שיר? באותו מהלך מורכב שיוצר סיומו - "את הצעקה לא שמעתי". לא רק העובדה שצעקה אינה נשמעת ברעש הנסיעה עולה כאן, אלא ממדיה הסמליים, החמורים לאין שיעור יותר: האדם ההולך בחייו נחשף לצעקות, רואה צעקות, אבל אינו שומע אותן. כלומר את משמעותן, את תוכן ההרס והכאב שבהן, את היותן תמצית של זולת. אבל כרמי, המזכיר ומטעים את העובדה שלא שמע, הופך את החירשות הזאת לידיעה, לפעולה, למעוף של תודעה. וכשאתה חוזר אל המשפט "אני רושם רק את דבר נפילתו", אתה רואה שאין זה כלל דבר פעוט, וכי "דבר נפילה" הוא "דבר" (logos); כמו דבר אלוהים במקרא. הוא עובדת היותה, הוא החוק המגולם בה, הוא הדיבור היוצא ממנה. ההפרדה בין מראה לקול (העם היו רואים את הקולות) מתריעה על גודל המשמעות ועל חולשת הכלים להביעה, אבל כך גם נעשה הקשה מכל: הכלים החלקיים, המוגבלים, של האדם ושל השירה, מקיפים את הבלתי ניתן להיאמר. המלים הפשוטות הללו, באומרן את המגבלה, יוצרות תנועה גדולה אליה ואל תוכה.

שני השירים מסתיימים ברגע של היפוך, זינוק עצום אל הגובה. בראשון הוא מופלא ובשני הוא מכאיב. בראשון הוא בגדר סיום. בשני הוא מטריד ולא נגמר. בשניהם הוא דיבור חרישי.

זהו הדיבור השירי של ט. כרמי במיטבו - בהיר ומזוקק, קלאסי בצמצומו, מקשיב למציאות כמכוון מיתרים ומגיב עליה כתיבת תהודה. "האוניקורן מסתכל במראה" נפתח בשיר בשם זה, המבוסס על הציור בשטיח הרקום המפורסם בקלוני, שבו מחזיקה אשה (מרים?) מראה מול פניו של חד-קרן לבן, ומסתורין התמונה הזאת הופך בשיר למבט רגיש על תנועת הידיעה שבין גבר לאשה, והוא מסתיים בשיר "בסוכת המצילים", ההופך את מראהו של חוף ישראלי לראי חייהם של החיים במקום הזה על שפת המטביע. אלו מלותיו האחרונות: "הסוכה כולה שלנו: לילה ושלום / ואין מציל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו