בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשאמרנו לו כמה אנחנו משלמות, הוא ברח

מנכ"לית שדולת הנשים הפורשת, טלי שחר, מסבירה למה אף גבר לא עובד בשדולה (השכר ממש לא משהו); למה נכשל הקמפיין לקידום אשה לנשיאות המדינה (לא רצינו לדבר על מועמדת מסוימת, אלא על הרעיון עצמו); ומהי נקודת התורפה של המאבקים המגדריים (עוזרת הבית)

תגובות

בחודשים האחרונים ניסתה קואליציה של ארגוני נשים לקדם קמפיין למינוי אשה לנשיאות המדינה. הנסיבות מעולם לא היו טובות יותר לקמפיין מהסוג הזה, בין השאר בשל התחושה שהסיכוי שאשה נשיאה תחזור על הבושות של משה קצב קלוש מאוד, ושהיא תהיה התשובה הנאותה לאווירה של אלימות כלפי נשים העולה מן הפרשה. אבל חברות הארגונים הפמיניסטיים לא הצליחו להתאחד סביב מועמדת. בשל העמדה הא-פוליטית שנקטו לא יכלו להרשות לעצמן לתמוך דווקא בח"כ קולט אביטל, המועמדת היחידה מתוך המערכת הפוליטית, ולכן החלו לחפש מחוצה לה. בסופו של דבר מצאו - את נעמי חזן, חברת כנסת לשעבר ממרצ, אבל הקמפיין לא צבר תאוצה. "בגלל שאנחנו א-מפלגתיות בכלל לא רצינו לדבר על מועמדת מסוימת, אלא על הרעיון עצמו", אומרת עו"ד טלי שחר, הפורשת מתפקידה כמנכ"לית שדולת הנשים לאחר שנתיים וחצי בתפקיד.

למה בכלל לעשות קמפיין למען אשה? הרי מי שתומכים במועמדים האחרים לא תומכים בהם דווקא בגלל שהם גברים.

"כי הגיע הזמן שתהיה אשה בנשיאות. יש דילמה שלמה סביב השאלה אם נשים מביאות אתן ערך מוסף כלשהו מעצם היותן נשים. בכנסת, אם בודקים חקיקה, חריצות, בדיונים בוועדות וכו', חד משמעית יש ממצאים חיוביים לטובת הנשים. יש גם טענות נגד, שהנשים מאמצות דפוסי התנהגות גבריים, אבל אשה בוודאי לא פחות ראויה מגבר במשכן הנשיא, וכמה שנים יש נשיא במדינה ולא היתה אפילו מועמדת אשה? לכולם ברור שהבחירה בין שמעון פרס לרובי ריבלין נורא טבעית, ושקולט אביטל צמחה פתאום משומקום כמועמדת. למה? ברור שזה בגלל שהיא אשה".

אם העמדה הפמיניסטית, וגם העמדה הציבורית הכללית, כלפי עבירות המין לכאורה של קצב היא חד-משמעית, בפרשת חיים רמון עלו ספקות. שחר מאמינה שלפרשה בכללותה תהיה בסופו של דבר השפעה ציבורית חיובית. "אני לא חושבת שזה עשה נזק לנשים", היא אומרת, "כל הקטע הרי היה השאלה מה קורה לבחורה שנמצאת במצב הקורבני מול איש ציבור שבא עם גווארדיה שלמה ועם עורכי דין ידועי שם. נשים יתעודדו מהעובדה שהנה גם שר הרשיעו, נשים למדו שגם במקרים לכאורה מינוריים, נשיקה עם לשון בפנים, אם את לא רוצה, אי אפשר לכפות עליך".

אבל התוצאה היא שבית המשפט קבע שיכול להיות מעשה מגונה שאין בו קלון, ורמון יחזור להיות שר בממשלה.

"אנחנו לא צריכים לטפל במלים הקטנות האלה, כן קלון לא קלון, אלא בעניין הגדול - שנבחר ציבור, בכיר ככל שיהיה, הורשע. העדרו הפורמלי של הקלון לא יכול לתת גושפנקה לאדם לחזור להיות איש ציבור. אני חושבת שכל מעשה מגונה בא עם קלון, גם בית המשפט חשב את זה עד גזר הדין של רמון".

בועה נורמטיווית

בשדולת הנשים עובדות נשים בלבד - 12 נשים, רובן במשרות חלקיות. שחר: "אנחנו שוקלים כל מועמדות באופן ענייני, ובהחלט אנחנו בעד העדפה מתקנת. אם יש לי אחרי ראיון שני אנשים בעלי כישורים זהים, אני אעדיף אשה".

אפשר היה לחשוב שבמקום שבו יש רוב מוחלט לנשים, העדפה מתקנת פירושה דווקא להעדיף גבר לתפקיד. האם ארגון שמטיף לפחות הומוגניות מגדרית בקבלת עובדים למוסדות ממשלתיים איננו אמור לפעול באותו אופן בקבלה לשורותיו?

"אנחנו לא ארגון שפועל בחלל ריק. אנחנו עדיין פועלות במציאות מסוימת. אני מוכנה לחשוב על זה כסוגיה לדיון אצלנו, אבל אנחנו לא רואות את עצמנו כבועה נורמטיווית. באחת הפעמים האחרונות שעזבה דוברת עשינו ראיונות למועמדים, ולשלב הגמר הגיעו שניים, אשה אחת וגבר אחד, וכשאמרנו לו כמה אנחנו משלמים הוא ברח".

שחר מסיימת את כהונתה בשדולה בזמן רגיש מבחינת היעדים הציבוריים שהתנועה הפמיניסטית בישראל מסמנת. ההצלחות המשפטיות הגדולות של התנועה הפמיניסטית היו בשנות ה-90, עם פסק הדין בעניינה של אליס מילר שביקשה להתקבל לקורס טיס בצה"ל, ופסקי הדין בעתירות של שדולת הנשים לחייב מינוי נשים בדירקטוריונים ממשלתיים. בשנים האחרונות המאבקים המשפטים שככו מעט. אבל שחר לא חושבת שהמאבק כבר מאחוריהם. "אנחנו שואלות את עצמנו מדי פעם את השאלה הזו", היא אומרת, "אנחנו מודעות לזה שהעבודה שלנו בנושאי חקיקה הולכת ומצטמצמת, ועדיין השכר ממוצע של גברים בישראל כפול מהשכר הממוצע של נשים. לכן עברנו לדחוף חקיקה שמטרתה אכיפה, כי ברור שהחקיקה בישראל היא כבר מהמתקדמות ביותר בעולם. אבל במובן האכיפתי עדיין יש המון מה לעשות, כי עדיין אשה שנכנסת להריון עשויה למצוא יום אחד מכתב פיטורים על השולחן".

בעוד שעל הצורך להיאבק נגד סחר בנשים שוררת הסכמה מלאה, גם ברמה בינלאומית, על הצורך למגר את הזנות הדעות חלוקות. זרמים מסוימים בפמיניזם טוענים שזכותה של האשה על גופה משמעה גם זכותה להשתמש בו כרצונה, כולל לספק שירותי מין. בשדולה לא קונים את זה. "אנחנו לא מאמינות שיש נשים שרוצות לעבוד בזנות", אומרת שחר, "זו לא תשתית קיימת מבחינתנו לדיון בנושא הזה. משיחות עם ארגונים שעוסקים בתחומים האלה, כשאתה חופר וחופר, גם אצל בחורות שאומרות 'זו פרנסה טובה ותעזבו אותי', תמיד תמצא מקור כלשהו שהצמיח את זה, כמו גילויי עריות והתעללויות מיניות".

במאבק בשידורי פורנוגרפיה מילאה השדולה תפקיד מרכזי, כולל בעתירה המפורסמת לבג"ץ של ארגוני הנשים, למניעת שידור ערוץ פלייבוי. המאבק נכשל בפסק דינה האחרון של השופטת דליה דורנר, שהאדיר את הזכות לחופש הביטוי והחיל אותה על שידורי סקס. ממרחק של שלוש שנים נראה המאבק הזה אנכרוניסטי מעט. "בעידן של האינטרנט הטלוויזיה כבר לא חשובה", אומרת שחר, "היום אנחנו נלחמות בפרסומות פוגעניות, כמו פרסומות מיניות מאוד למכירת בגדים. גם זה אנכרוניסטי, אבל זה התפקיד של ארגון פמיניסטי. ואנשים נפגעים מזה, ופונים אלינו. אבל אני לא יודעת אם אני אצליח לשרש את התפישה הזו של הרצון להיות דוגמנית".

נשים במעגל

התנועה הפמיניסטית בישראל היא תנועה בורגנית שבעה. בעוד שבמדינות אחרות נלחמו על זכות הצבעה, פה מדברים על פרסומות פוגעניות ועל הזכות של האשה להיות טייסת.

"אני מוחה על הקביעה הזאת. לפני 12 שנה 80% מהמקצועות בצה"ל היו סגורים בפני נשים. זה היה דבר נורא. עברו 12 שנה, וזה התהפך - 80-90 אחוז מהמקצועות פתוחים בפני נשים: במחשבים, במקצועות טכנולוגיים, ויש יותר לוחמות. אני לא אומרת שכל בת תלך לשם, אבל שתהיה לה אפשרות. ואני אכלתי אותה הכי הרבה, כי הבת שלי היתה בתותחנים. יש משהו בשוויון שמקבל אחר כך יישום שלא חשבת עליו. את מה שחוללנו בפסק דין אליס מילר אי אפשר בכלל למדוד. ועדיין יש יותר מדי פקידות, ועדיין יש חיילות שרק עושות קפה".

המימון לפעולות השדולה מגיע מתרומות בלבד, בעיקר מקרנות. גם המדינה והג'וינט משתתפים במימון, אבל רק לפרויקטים ייעודיים, כמו פרויקט נמ"ש (נערות מובילות שינוי), שבו מדריכות של השדולה מקיימות זו השנה השישית סדנאות ב-100 בתי ספר בנושאי מגדר, שהשתתפו בהן עד היום 15 אלף בני נוער, לא נערות בלבד. פרויקט נוסף הוא "נשים מובילות שינוי", המופעל ב-18 יישובים בפריפריות, בשכבות חלשות ובקהילות מסורתיות, ומטרתה להכניס נשים יושבות-בית למעגל העבודה. "לפעמים יש נשים שעבדו, יצאו ללדת ונתקעו בבית, ואין להן דחף לצאת מהמעגל הקשה הזה", אומרת שחר, "הן לפעמים שבויות בדפוסי תרבות מאוד קשים. למשל הנשים הקווקזיות שנקבע להם ייעוד - לטפל בחמות". בשדולה מתגאים בשיעור השמה של 67% - מאות נשים שהחלו לעבוד מחוץ לביתן.

אבל גם שחר מכירה את נקודת התורפה של המאבקים המגדריים, והיא עצמה מתארת אותה באמצעות הסיפור הבא: ביום האשה הבינלאומי האחרון נשאה פרופ' דפנה ברק-ארז, מהמשפטניות הבולטות ביותר באקדמיה הישראלית, הרצאה על זרמים פמיניסטיים ותפישת השוויון בזרמים השונים. בעת ההרצאה אמרה הנואמת המוכשרת, "אני אשה מאוד פמיניסטית ומאוד פעילה, גם אתן. הפמיניזם מיד מכיל גם את זכויות העובדת ותנאים סוציאליים וכו'". ואז שאלה המרצה את הנשים בקהל: "למי מכן יש עוזרת בית?" כל הנשים הרימו יד. "אתן יודעות מתי כל התיאוריות שלנו הולכות לאיבוד", המשיכה ברק-ארז, "ביום שהעוזרת מצלצלת להגיד שהיא חולה. אז אין יותר שום זרם פמיניסטי. מה פתאום יש לה זכות לומר לי שהיא חולה?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו