בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חפש בצריח שבחצר בתי העצין

גרם מדרגות מסתורי בלב מדבר, מגילה בת 2,000 שנה, אוצר מטילי זהב וכיכרות כסף - זו רק התחלת הסיפור של בוב מורגן, טייס קרב אמריקאי שהתגנב לשטח אש של צה"ל כדי לחפש את המטמון האגדי של קומראן

תגובות

באחד מימי הסתיו של 1999, נכנס למכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים אמריקאי כבן 50 וביקש לראות את מי שהיה אז ראש המכון, פרופ' עמיחי מזר. הוא הציג את עצמו: צ'רלס רוברט מורגן, כולם מכנים אותו בוב, טייס בחברת התעופה "קונטיננטל". היתה בידו המלצה מגאס ואן ביק, ארכיאולוג אמריקאי מוכר מוואשינגטון, ומזר קיבל אותו לשיחה קצרה. התברר שהטייס האמריקאי מבקש שהמכון לארכיאולוגיה יצטרף אליו לחפירה חשובה ומעניינת ביותר במדבר יהודה.

האיש נשמע מסתורי מאוד, וסירב למסור פרטים על האתר שהוא מבקש לחקור. מזר לקח אותו למעבדה ששוכנת בקומה תחתונה של המכון ושם הציג אותו בפני הארכיאולוג הצעיר אורן גוטפלד, שהשלים באותם ימים את התואר השני שלו ועבד יחד עם פרופ' אהוד נצר בחפירות הרודיון, המצודה הידועה בגבול המדבר שממזרח לבית לחם.

מכיוון שבוב דיבר על חפירה במדבר יהודה, חשב מזר שמתאים להפגיש בין השניים. גוטפלד התלבט. מצד אחד האיש נראה רציני: טייס בחברה אמריקאית ידועה, עם המלצה מארכיאולוג אמריקאי מוכר. מצד שני הסיפור שבפיו מוזר, ובאותם ימים, לקראת שנת המילניום, הגיעו לירושלים וגם למכון לארכיאולוגיה תמהונים רבים שהשמיעו דברים דומים בדבר מידע "חשוב וחשאי" שהגיע אליהם; בדרך כלל, הוא הכיל פרטים בדבר התגלות משיחית.

בוב הציע שאורן והוא ייצאו מיד לאתר, ושם יספר לו הכל. כאשר תיאר את מיקומו, הסביר לו אורן שאי אפשר לנסוע לשם עכשיו, משום שמדובר בשטח אש של צה"ל ומתקיימים בו אימוני טנקים. הם קבעו לנסוע ביום שישי, שכן בסוף השבוע לא מתקיימים אימונים, ובשש בבוקר התייצב בוב עם מפות ורישומים בביתו של גוטפלד בירושלים. בוב נהג במכונית שכורה והם יצאו לכיוון דרך יריחו.

ביצורים חשמונאיים

גוטפלד זוכר שברגע הראשון חשב להתחרט על כל העניין. בוב נהג במכונית כטייס. ברמזור של הגבעה הצרפתית לא עצר באדום. בצומת של נבי מוסא הם פנו דרומה לכביש המשובש המוביל למחנה צה"ל, וממנו הלאה לבקעת הורקניה. הבקעה נקראת כך על שם שרידי מצודה חשמונאית שבנה ככל הנראה יוחנן הורקנוס כחוליה בשרשרת הביצורים החשמונאיים בגבול מדבר יהודה. הורדוס הוסיף ובנה אותה, ובערבית קוראים למצודה על ראש ההר, שמעולם לא נחפרה באופן מסודר, חירבת אל מירד, שם המשמר את המלה הארמית מרדא (מצודה).

קילומטרים אחדים אחרי המחנה הצבאי פנה בוב ימינה לכיוון הורקניה ונסע בדרך לא דרך, עד שהמכונית השכורה חישבה להתפרק והיה עליהם להמשיך ברגל. אלפי ישראלים צעירים מכירים את בקעת הורקניה מאימונים שערכו שם בסדיר ובמילואים. ביחידות רבות מכנים את הדרכים שם "דרכי הפודרה", או "הטלק" בגלל גלי החול והאבק החוסמים את הראות והנשימה כשנוסעים בהן.

הם נכנסו לוואדי צר, נחל סככה, הנקרא על שם העיר המקראית סככה. הנחל חוצה את בקעת הורקניה לכיוון ים המלח והמשכו הוא נחל קומראן, המוביל לאתר המגילות הגנוזות. יש המזהים את קומראן עם סככה. הם התקדמו מעט בערוץ הנחל הצר, אז הצביע בוב על פתח חצוב בסלע למרגלות ההר של מצודת הורקניה, ואמר "זה המקום". גוטפלד הציץ לתוך הפתח והופתע למראה שורה ארוכה של מדרגות חצובות בסלע היורדות בשיפוע חד אל תוך ההר. השניים נכנסו וירדו במדרגות. אחרי כ-30 מטרים היתה המנהרה חסומה בשפכי עפר ובתוכם מחילה. בוב זחל לתוכה. גוטפלד חיכה לו. בצאתו, אמר בוב שהוא חופר במקום כבר זמן רב ולא הגיע לסופה של המנהרה. אין בכוחו להמשיך. הוא מבקש שהמכון לארכיאולוגיה יצטרף אליו ויקיים שם חפירה מסודרת.

גוטפלד הנלהב מיהר לבדוק אם יש אזכורים של המנהרה החצובה בספרות הארכיאולוגית. התברר לו שהיא אמנם נזכרת כמה פעמים, אבל האתר מעולם לא נבדק ביסודיות. עוד התברר, שבמרחק כמה עשרות מטרים מזרחה בנחל קיימת מנהרה חצובה שנייה, דומה לה, שגם אותה לא בדקו ביסודיות. בדווים באזור שעוסקים זה שנים בשוד עתיקות הכירו את שני האתרים. אחד מהם, מכר ותיק של גוטפלד, הסביר לו שחבריו אומרים שאיש לא הצליח להגיע לסופן של המנהרות התלולות משום שיש שם שד ששומר עליהן. בוב אמר לגוטפלד שהוא ידאג לכל מה שצריך: כסף, מתנדבים, ציוד, אם הוא ידאג לתיאומים עם הרשויות ועם צה"ל ולאישורים ולרישיונות הנדרשים.

התברר שחקר ההמנהרות החצובות בהר הורקניה הוא מפעל חיים של צ'רלס רוברט מורגן - כבר עשר שנים שהוא חופר כאן באופן פיראטי כפעמיים בשנה, חשוף לאש טנקים של צה"ל ולסכנת מעצר. כנשאל, מה מביא אדם מעיירה קטנה במיזורי שבמערב התיכון של ארה"ב להשקיע את כל מרצו וממונו ולסכן את חייו למען העניין הזה, השיב במשפט אחד: ספרו של ג'ון מרקו אלגרו, "בעקבות מגילת הנחושת".

אותיות בנחושת

ג'ון אלגרו נולד במנצ'סטר, אנגליה, למשפחה ממוצא איטלקי. הוא הוכשר כפרח כמורה ולמד שפות שמיות. ב-1953, שמלאו לו 30, הגיע לירושלים המזרחית לעבוד בצוות הבינלאומי שנקבע לחקור את המגילות שנמצאו במערות הסמוכות לים המלח. עד מהרה, התברר שאלגרו הצעיר הוא דמות יוצאת דופן בין החוקרים הוותיקים. הוא היה זריז מכולם, מיהר לפרסם, אבל רוב חבריו תקפו אותו על כך שפרסומיו רשלניים ומלאי שגיאות. מגן ברושי, שהיה בעבר אוצר היכל הספר במוזיאון ישראל, אומר שאלגרו עשה מעשה מועיל אחד המתקשר לחידת המנהרות החצובות בהורקניה: הוא זה שסייע בפתיחה ובפענוח המסמך המוזר ביותר שנמצא במערות קומראן - מגילת הנחושת.

בעוד שכמעט כל מגילות קומראן (כאלף, מרובן נמצאו קטעים בלבד) כתובות על קלף ומיעוטן על פפירוס, אותיות מגילת הנחושת הוטבעו על לוח ברונזה שאורכו כ-240 ס"מ וגובהו כ-30 ס"מ. המגילה נמצאה במארס 1952 בפתחו של כוך במערה מס' 3 כשהיא גלולה וירוקה. היה ברור שכל ניסיון לפתוח אותה יביא להתפוררותה. אלגרו יזם את העברתה למנצ'סטר, למכון שהיתה בו טכנולוגיה מתקדמת שאיפשרה לפתוח ולקרוא את דברי המגילה.

למורת רוחם של חבריו, מיהר לפרסם את תוכנה, ואז התברר שזו מגילה יחידה במינה גם בגלל הכתוב בה. על פי צורת האותיות ברור שזוהי מגילה מהמאה הראשונה לספירה, כלומר דומה מבחינה היסטורית לשאר המגילות, אבל תוכנה תמוה ביותר: רשימה של כ-60 אתרים שבהם הוטמנו מטמונים יקרים - כמות עצומה של מטילי זהב וכיכרות כסף, וכן כלים שונים, שלפי חישובי החוקרים משקלם הכולל מגיע לכ-100 טונות.

התיאור של אתרי המטמונים מעורפל, הלשון מלאה רמזים ולא ברורה. על מטמון מספר 8, למשל, כתוב שהוחבא "בצריח שבחצר בתי העצין ובתכו בור בו כלין וכסף ככרין שבעין". עם זאת, ברור על פי הכתוב שרוב המטמונים הוחבאו במרחב המדברי שבין ים המלח לירושלים.

מיד עם פרסום רשימת המטמונים שבמגילה התעוררה מחלוקת בין החוקרים. האם זו רשימה אמיתית או דמיונית? אם מדובר במטמונים ממשיים, מדוע יחרטו את תיאור מחבואם על לוח נחושת גדול שכל רואיו יוכלו לנסות ולגלות אותם? ואם מדובר ברשימה דמיונית, מדוע לבזבז חומר יקר כמו נחושת ולהשקיע עבודה רבה כל-כך בהטבעת האותיות?

אלגרו סבר שמדובר ברשימה של אוצרות ממשיים. הוא קשר קשרי ידידות עם חוסיין מלך ירדן, שיכנע אותו לתת לו רישיונות וסיוע בחיפוש האוצרות, אירגן משלחת מיוחדת ויצא בעקבות התיאורים המעורפלים שבמגילה. הוא ערך סקרים וחפר במקומות אחדים במדבר יהודה, בירושלים המזרחית, ולחוף ים המלח. במארס 1960 הגיעה משלחתו למצודת הורקניה ולנחל סככה. על מטמון מספר 1 ברשימה שמגילה נכתב: "בחרובהא שבעמק עכור תחת המעלות הבואת למזרח אמות אריח ארבעין שדת כסף וכליה משקל ככרין שבעשרה KEN" (המלה האחרונה נכתבה ביוונית, ד"ר). עמק עכור מוזכר במקרא (יהושע ז' כ"ד), וחוקרים זיהו אותו עם בקעת הורקניה. בנוסף, עיר המחוז סככה הנזכרת בספר יהושע, וכמו כן נחל סככה, נזכרים פעמים אחדות במגילת הנחושת בקשר למקומות שבהם הוחבאו אוצרות (למשל, מטמון מספר 24 הוסתר: ב"קבר שבנחל הכפא בבואה מירחו לסככא חפון אמות שבע ככ 21"). משלחת האוצרות של אלגרו חשפה ב-1960 שתי מנהרות חצובות בסלע בנחל סככה, מצפון למצודת הורקניה. אנשי המשלחת חפרו וניקו כ-30 מטר מהמנהרה המערבית - כ-50 מדרגות תלולות. הם הבינו שלא הגיעו לסופן של שתי המנהרות ועזבו את המקום. אלגרו חפר בעוד בכמה מקומות שבהם חשב למצוא את אוצרות מגילת הנחושת, בהן באתר סמוך לקבר זכריה בנחל קדרון ובמצודת הרודיון. הוא לא מצא שום אוצרות. את סיפור מסעותיו פירסם בספר שהצית את דימיונו של בוב, טייס מסוק קרב שהופל בווייטנאם.

חופרים בחשיכה

ב-1986 הגיע בוב לראשונה לישראל, מצויד במפות ובתרשימים. הוא שכר מכונית, ועשה דרכו ישר לירושלים, לכביש יריחו ולבקעת הורקניה. הוא הלך לבדו בבקעה המדברית, איתר את המצודה החשמונאית ואת נחל סככה, הכל על פי ספרו של אלגרו, שאיתו גם שוחח בטלפון. הוא איתר את המנהרה המערבית החצובה בסלע, ונפעם מהגילוי חזר לארצות הברית. אחרי זמן קצר חזר שוב להורקניה, הפעם מלווה בחבר, ושניהם ניסו לחפור ולנקות את המנהרה. בוב גם ביקש להיפגש עם אלגרו והשניים קבעו פגישה במנצ'סטר. אלא שערב הפגישה, ב-1988, אלגרו, שהיה אז בן 64, מת באופן פתאומי.

בינתיים הצליח בוב לעורר סקרנות והתלהבות בקרב כמה מידידיו. הוא הסביר להם: יש לנו את עמק עכור שהיא בקעת הורקניה, ואת המקום חרובהא שאפשר לזהות עם המצודה החשמונאית. ויש את נחל סככה, ואת המעלות הנזכרות בראשית מגילת הנחושת. והעיקר: המסתורין של המנהרות החצובות הללו, בעלות המדרגות התלולות, שאיש לא הצליח להגיע לסופן. מה טיבן אם אינן מסתור לאוצרות?

מ-1988 עד סתיו 1999, שבו הגיע בוב למכון לארכיאולוגיה ולאורן גוטפלד, בא הטייס מארצות הברית לבקעת הורקניה 18 פעמים. הארץ לא עניינה אותו. משדה התעופה שכר תמיד מכונית, ועם חבר או שניים ירדו לבקעת הורקניה וניהלו שם חפירה ארכיאולוגית פירטית. הוא שכר כמה בדווים מסביבות יריחו, ופועלים ממזרח ירושלים, והם חפרו בהסתר, בעיקר בלילות. במשך היום התחבאו במנהרות ובקרבתן כדי שצה"ל שהתאמן בשטח הסמוך לא יגלה אותם.

במשך כעשר שנים של חפירה כזאת הצליחו בוב ואנשיו להתקדם מרחק מה במנהרה המערבית, אולם לא הצליחו להגיע אל סופה. חלק גדול מעבודתם היה לריק. בכל פעם שעזבו לכמה חודשים אירע שיטפון בנחל סככה והמים הזורמים גרפו סחף רב לתוך המנהרה ומילאו אותה מחדש בעפר ואבנים. בוב הבין שהוא צריך לפעול בצורה מאורגנת ומסודרת יותר וניסה לעניין מכוני מחקר ואוניברסיטאות בארצות הברית, אך לשווא. הארכיאולוג ואן ביק הסכים לראות אותו לעשר דקות, והתפעל מהסיפור. פגישתם ארכה שעתיים. בסיומה הפנה אותו הארכיאולוג האמריקאי לעמיתו הישראלי מזר.

במארס 2000 התחילו גוטפלד ומורגן בעונת החפירות הראשונה בשתי מנהרות המדרגות שלמרגלות מצודת הורקניה. הצטרף אליהם הארכיאולוג יעקב קלמן, בעל ניסיון רב מחפירות בסיני וידיד קרוב של אורן. בוב מילא את חלקו בחפירות בכסף, במתנדבים וציוד. הוא הביא עשרים חברים, מהם טייסים שעובדים אתו. הוא נידנד עד אין קץ לנשיא חברת התעופה "קונטיננטל" עד שזה הסכים להטיס בחינם את המתנדבים ואת הציוד הכבד - גנרטור, מדחסי אוויר ומתקן מיוחד להוצאת העפר.

שלד אדם

החפירה לא עברה בלי הרפתקאות. במנהרות היה קשה לנשום; בדווים ניסו באחד הלילות לגנוב גנרטור ופצעו את בוב; עונת חפירות אחת בוזבזה על סילוק סחף של שיטפון ענק שסתם את מה שחפרו בעונה קודמת. האינתיפאדה שפרצה בספטמבר 2000 שיבשה את העבודה. צה"ל ביטל את הרשיון לשהות באזור. הם גילו במנהרה המערבית חרסים מתקופת בית שני, ובמקום אחד התרחבה המנהרה ובמרחק של מאה מטר מהכניסה התפצלה לשתיים.

בשלב מסוים בוב וחבריו האמריקאים התייאשו מהעניין. בוב נשא בינתיים אשה, וטקס החתונה התקיים בפתח המנהרה. גוטפלד החליט להמשיך לבד. חסותם של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה וצה"ל איפשרה גיוס תרומות וסטודנטים מתנדבים.

הם קיימו במקום שלוש עונות חפירה, שהסתיימו בחג הפסח לפני כשבועיים. תחילה הגיעו לסופה של המנהרה המערבית המתפצלת. היא מגיעה בסופה למרחק של למעלה מ-120 מטר מהכניסה. כל כולה מדרון תלול של מדרגות חצובות בזווית של כ-35 מעלות היורד את תוך ההר. לכל אורכה יש גומחות בקיר ששימשו להניח נרות תאורה לחוצבים. לא נמצאו שום ממצאים שיכולים להעיד על מטרת חציבת המנהרה. החופרים ניגשו לסיים את החפירה במנהרה השניה המזרחית. המועד שנקבע לכך היה חול המועד של חג הפסח. פה נמצאו סיר חרס חשמונאי כמעט שלם, ובמרחק של 42 מטר מהכניסה שלד של אדם כבן 35, שלא ברור כיצד הגיע לשם; אולי נסחף באחד השיטפונות. במרחק 53 מטר מהכניסה הסתיימה מנהרת המדרגות השנייה בעלת המדרון התלול של למעלה מ-50 מעלות. גם כאן, במאום. לא אוצרות, לא תאי קבורה, לא בורות מים.

לפני כשבועיים, באחד מימי חול המועד, הצטרפתי לגוטפלד לביקור במנהרות בחברתם של מומחים אמריקאים שברשותם ציוד אלקטרוני לאיתור חללים בקירות. בינתיים, אין תוצאות. מי חפר את המנהרות הללו ולאיזה צורך? הארכיאולוג חנן אשל, חוקר מגילות ובעל ניסיון רב בחפירות בסביבה, מסכים שהתעלומה נותרה בעינה. הוא תומך בדעה שמגילת הנחושת היא מסמך ספרותי-פולקלוריסטי, ולא מדריך לחיפוש אוצרות ממשיים (מאמר חשוב שלו בנושא, יחד עם זאב ספראי, פורסם בגיליון מס' 103 של כתב העת "קתדרה"). גוטפלד מסביר שאין מקבילות בארץ ובאזור לתופעה כזאת של חציבת מנהרות מדורגות בעומק כזה ללא מטרה ברורה. אין אלה מנהרות מסתור, לא מכרות למינרלים, לא מעברים למים. אולי הכינו אותן כמערות קבורה, ואולי היה כאן אתר של עבודות פרך לאסירים שכלא הורדוס בהורקניה, והם שחצבו בהר ללא תכלית. עדות למאסר אויבי הורדוס במצודת הורקניה מופיע בכתבי יוספוס פלביוס.

בביקור במקום ברור גם למי שאיננו ארכיאולוג שלא מדובר במפעל קטן של אדם פרטי. החציבה העמוקה במנהרות הצרות הצריכה העסקה של מאות עובדים. בוב, גוטפלד וחבריהם שירדו במנהרות השתמשו במיכון מודרני לדחיפת אוויר וחמצן לעומקן. אין ספק שרבים מהחוצבים בימי בית שני נחנקו למות בזמן העבודה. במלים אחרות, מי שיזם וחפר את המנהרות היה צריך להיות בעל שררה, אולי שליט שיכול היה להרשות לעצמו לארגן מפעל כזה. מי יודע? אולי חפירה יסודית של מצודת הורקניה שבראש ההר תעזור לפתור את התעלומה.



מימין: גוטפלד, מורגן וקלמן. מורגן התחתן בפתח המערה | תצלום: המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית


מדרגות המנהרה. נחצבו בסלע למרגלות ההר של מצודת הורקניה. בתצלום למטה: מגילת הנחושת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו