בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיר-פצע

(על "אליפלט")

תגובות

שירים הישראליים, שירי "הזמר הישראלי", הם באמת ישראליים ואין כמותם במקום אחר. יש בהם הרבה, כמעט הכל, שהוא פרי השפעה וחיקוי ושאילה ולקיחה ממקומות אחרים ותרבויות אחרות - ובכל זאת אין כדבר הזה במקומות אחרים. הצירוף הזה בין יצירות מוסיקליות ושיריות - שמצד אחד הן יצירות אמנות לכל דבר ומצד שני הן נחלת ה"עם", השרים, ומבצעיהן הנכונים הם אנשי הקהילה ולא זמרים מקצועיים, שאופן ביצועם הוא יחד שמשמעותו לאומית - הוא יחיד במינו.

יש לשיר הזה מופת של יופי ויש לו אתוס משלו. יש מושג ישראלי של "שיר יפה", והוא נבדל ממושגי היופי של סגנונות ומקומות אחרים. בו, סביבו, נבחר בשעתו "עטור מצחך" (המלים מאת אברהם חלפי והמוסיקה מאת יוני רכטר) כיפה בין השירים. היו בוודאי מי שהעדיפו את "הליכה לקיסריה", את "שיר משמר" או את "אני ואתה", אבל האתוס הוא זהה. איפה יימצא במאות ה-20 וה-21 שיר ספרותי שכזה בהלחנה מתוחכמת שכזאת שיהפוך נחלת רבים כל כך; שיקנה את אמונו של קהל כה גדול; שיהפוך חלק ממחזור חייו, מיום-יומו ממש?

מרתק במיוחד הוא האמון שניתן בו. מה לא עשו בו להשחיתו, מעיבודים נפוחים דרך פסטיבלי זמר סרי טעם, מגיוסו ללהקות הצבאיות שהפך משנות ה-60 לשימוש תעמולתי ציני להצדקת מלחמות ועד שירה-בציבור-טלוויזיונית גסה הסותרת בכל רכיביה את סוג היחד שלו, יחד של זמן ומקום. ובכל זאת הוא חי וחייו משתנים ומשנים מקום מרגע לרגע. אחד מאותות האמון הזה הוא שייכותו של השיר הישראלי לחוויית השכול. גם כשמוסדות המדינה איבדו כל אמון נשאר השיר הזה כקול של יחד מקומי והאנשים השכולים וחבריהם שרים אותו ביום הזיכרון, והשיר משיב להם אמון, והוא נושא, לפעמים לבדו, את משאו הרוחני של טקס האבל השנתי. קהילות וחבורות נאספות בערב יום הזיכרון או העצמאות ושרות שירים. בפשטות וברצינות.

לא כאן המקום למנות את שירי הזיכרון והשכול הישראליים, ויש בהם כמה העלולים להעלות במי שיביט בהם ברצינות סומק של בושה ועלבון. אבל יש אחד שהוא מעין תמצית של כל שירי השכול שהיו לפניו ועובר של שירי הזיכרון שבאו אחריו והוא עומד גבוה מכל השירים, והוא אחד מקולות האבל הנוקבים ביותר שמצאו את גילומם במוסיקה ובמלים עבריות: "אליפלט".

זהו שירו היחיד של נתן אלתרמן שנכתב ללהקה צבאית. הוא נכתב ב-1959 והוקדש לבתו תרצה אתר, שהיתה אז חברה בלהקת גייסות השריון. המוסיקה: סשה ארגוב. ובכל זאת, דווקא שייכותו של השיר למסורת הקצרה והדחוסה של ימי הזיכרון, דווקא ההיכרות העמוקה עמו והאהבה שחשים כלפיו מסתירות את מוזרותו; את היותו בלתי רגיל ביותר, הן כשיר שכול לאומי והן כשיר מושר בעל מנגינה; את מלאכת המחשבת של בנייתו ואת מורכבותו החידתית. רק דבר אחד הן לא מסתירות - את יופיו המופלג של הצירוף המתרחש בו בין מלים למוסיקה. אחת מסגולותיו המיוחדות של ארגוב היא שמנגינותיו לעולם אינן מעיבות על המלים. ההיפך, הן מאירות אותן ביתר שאת. הבקי ביחסים הסבוכים בין מוסיקה ומלים יודע כי זהו מצב נדיר ביותר.

שירו של אלתרמן הוא שיר על שיר על שיר. אין הוא רק שיר על המת, כבלדה שלו "שיר בפונדק היער" וכשירי דיוקן המת ("דודו" הוא המפורסם שבהם), אלא הוא שיר על אנשים שרים על מת כי המת היה אדם-שיר. אליפלט לא היה זמר או לוחם-מנגן-במפוחית (כאורי, בשיר בשם הזה), אלא הוא המקום שבו נוגעים אדם ומוסיקה. רק לכאורה הוא נראה כעוד נציג של הביש-גדא-בצבא (כ"חיימ'קה שלי" וזהו מוטיב בינלאומי נפוץ), ולמעשה הוא אדם שכל הווייתו היא נתינה. הוא ילד-אדם שאינו יודע להתגונן מפני גזילה ("אם גוזלים(!) מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך, מחייך מבלי דעת מדוע").

אותו "חסרון אופי", אותו אני שאין לו גבול, הוא מקום של מנגינה. בחלקו השני של השיר, "בליל קרב", נקשרת המנגינה אל עובדת מותו של אליפלט - "ובלבות חבריו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר". אלתרמן מתייחס כאן למסורת עתיקה של יחסים בין מלחמות ושירה, שבה ה"שיר" נובע ישירות מן המוות בקרב. כך אומרת הלנה על אפשרות מותם של אנשי טרויה: "כי גזירת בן-קרונוס הרעה - ונהיה לשירה בפי הזמרים, הבאים אחרינו בעתיד" (איליאדה, ו' 358, תרגום טשרניחובסקי) - ה"שיר" הוא התהילה. אבל אלתרמן מחולל שינוי עמוק במוטיב העתיק, מכל כיוון אפשרי: גיבורו אינו גיבור חיל והשיר אינו ממיר אותו אלא נובע ממנו ממש. ובעיקר - המוסיקה אינה יוצאת ממנו רק במותו בקרב. היא אינה קשורה בקרב ובמוות, אלא בהיותו אדם נותן ומחייך בלי דעת מדוע.

הדבר המרתק, המרעיש, הטמון בשיר בעיצוב המוות הזה, אינו נאמר בגלוי, אלא הוא מובלע במבנה השיר: אלתרמן בנה את שירו באורח וירטואוזי ביותר, כשכל שלושת חלקיו הגדולים נחרזים זה עם זה (כלומר, לא רק שורות הבתים נחרזות אלא הבתים הראשון, הרביעי והשביעי וכך הלאה נחרזים). הנובע מכך הוא שהאפיזודות השונות - הילדות, הקרב ו"העלייה לשמים" נראות כמקבילות זו לזו וכנובעות זו מזו. וכך, כששרים את השורות "ובשובו מהומם ופצוע,/ התמוטט הוא, כרע וחייך" שומעים, בפועל ממש, כמו מתחת למלים, את "כשגוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך".

ברגע הראשון המהלך נראה צפוי ו"הגיוני": הילד התם לא ידע גם בבגרותו לשמור על היקר לו, על הצעצוע, על חייו... אבל ברגע הזה יוצרת ההקבלה המדויקת היפוך נורא: אליפלט הופך סמל לחייל המת. החייל המת באשר הוא, הוא ילד תם ש"אין לו אופי אפילו במיל", המוותר על חייו בתום גמור. פתאום מתגלה הפער העצום שבשיר בין ה"שכנים ושכנות" ה"מדברים דופי" לבין כך שאיש מאנשי הפלוגה אינו עושה את הנחוץ כש"העמדה הקדמית מנותקת..."

"אליפלט" אינו שיר על תמהוני אחד, אלא על החייל הישראלי כתם גמור שהכלל מנצל את תומו. הוא שיר המערער על אתוס הגבורה הישראלי ומאיר אותו באור מר ומזעזע. מה שעובר בחרוז "צעצוע - פצוע" הוא פלצות. ואין מאמר או נאום המסוגלים לאחוז כך דבר והיפוכו, צער וזעם, עלבון אינאונים ואירוניה, של הורים, אחים, נשים וילדים.

ובכל זאת זהו שיר. רק כשעוצרים על מלותיו ונותנים להן לפעפע כך, רואים אלו עוצמות הרס ויאוש עומדות מתחת לרגע ה"שיר" ביום הזיכרון וכמה חתרני היה אלתרמן ביחסו אל השכול; כמה קרוב היה לעמדת ההורים והמשפחות ולא לעמדת המדינה הרוצה להסתיר את הילדותיות, הצעירות, התום ואי ההתאמה של החיילים במסווים של גבריות וגבורה. הגבורה בשירו היא תום; אי-הבנה. המוסיקה, הזרם המדוד והיופי, היופי עצמו - הם הרותמים את הרגשות המאיימים ומתעלים אותם אל תחום הנסבל. השיר הזה יודע על פצע. משום כך הוא מזור לפצע. ________________________________________________________

אליפלט מלים: נתן אלתרמן לחן: סשה ארגוב נזמר נא את שיר אליפלט ונגידה כולנו בקול: כאשר עוד היה הוא רק ילד, כבר היה הוא ביש גדא גדול. בו שכנים ושכנות דיברו דופי ואמרו שום דבר לא יועיל - אליפלט הוא ילד בלי אופי, אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך, מחייך מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ונדמה כי סביבו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר. בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה. כי סביב ככינור וחליל מנגינה מאירה, מצלצלת. אם נסביר לך מה זה יועיל, איזה ילד אתה אליפלט.

בליל קרב ברעום אש מזנקת, בין אנשי הפלוגה קול עבר: העמדה הקדמית מנותקת, מלאי תחמושת אזל בה מכבר. אז הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע, התמוטט הוא, כרע וחייך. הוא חייך מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ובלבות חבריו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר...

ובלילה חבוש קסדת פלד, אז ירד המלאך גבריאל, וניגש למראשות אליפלט, ששכב במשלט על התל. הוא אמר: אליפלט אל פחד, אליפלט, אל פחד וחיל, במרום לנו יש ממך נחת, אף שאין לך אופי במיל.

זהו זמר פשוט גם תמוה, אין ראשית לו וסוף והמשך, זימרנוהו בלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר, כי דבר מה התרונן בו ושר...



סשה ארגוב


נתן אלתרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו