בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים הם קברט, אלק

מה יש בספר "פרידה מברלין" שזיכה אותו בכבוד הנעלה ביותר שספר יכול לזכות בו - תרגום מחודש לעברית? אולי זאת האחרות של כריסטופר אישרווד, אולי זאת האחרות של ברלין עצמה ואולי שתיהן

תגובות

"סוף-סוף נמאס לך מברלין? לא, לא... האמת היא שיש לי תחושה שלברלין נמאס ממני. נראה לי שתמיד תחזור לברלין, כריסטופר. אתה כאילו שייך לכאן" ("פרידה מברלין")

חיוכו המצמית של ג'ואל גריי, אחרי שהוא נפרד בברכת "Auf Wiedersehen" (להתראות) עגמומית, תחרות הצעקות בין לייזה מינלי למייקל יורק בעומדם מתחת למסילת הרכבת הדוהרת בלילה, או שיר הסיום שבו מבשרת מינלי, בתפקיד סאלי בולס, ש"החיים הם קברט". יש בוודאי עוד סצינות שסללו את דרכו של הסרט "קברט", כמו המחזמר שעליו הוא מבוסס, אל פנתיאון התרבות הפופולרית במאה ה-20, ואולם מאחורי הסרט שביים בוב פוסי ב-1972 (שמונה פרסי אוסקר, כולל פרס הבימוי ופרסי משחק למינלי וגריי), ומאחורי המחזמר שחיברו ג'ון קאנדר ופרד אב והועלה בברודווי ב-1966, ניצבת למעשה יצירה אחרת - "פרידה מברלין", ספרו של כריסטופר אישרווד, שפורסם ב-1939 ומבוסס בחלקו על קורות חייו.

הספר, שכבר תורגם לעברית בעבר על ידי אמציה פורת (הוצאת עם עובד, 1976), רואה אור כעת בתרגום נוסף, של שאול לוין (הוצאת מחברות לספרות) ומאפשר להתוודע מחדש אל יצירתו של אישרווד (1904-1986), מחשובי הסופרים בעולם האנגלו-סקסי במאה שעברה ואחד מאבות הספרות ההומו-לסבית של זמננו.

כתיבתו של אישרווד, שכונתה לא פעם "פרוזה תיעודית" או "פרוזה אוטוביוגרפית", מטשטשת ללא הרף את הגבול שבין אמת לבדיון, ו"פרידה מברלין" הוא דוגמה מובהקת לכך. כמו אישרווד במציאות, גם המספר בספר, ששמו כריסטופר אישרווד, הוא סופר בריטי צעיר שמגיע לברלין ב-1929 ועוזב אותה בתחילת 1933; וכמו אישרווד האמיתי אף בן דמותו הספרותי לומד להכיר את הווי החיים הייחודי של הבירה הגרמנית באותם ימים, ולא פחות מכך, באותם לילות.

רבות מהדמויות האחרות בספר נבראו גם הן בצלמם של אנשים שהכיר אישרווד בעיר: הנערים והגברים ששבו או שברו את לבו, בעלת בית הדירות שבו התגורר, לה קרא בספר פרוליין שרדר, ושכניו בבניין, ובראשם הצעירה הבריטית שלה קרא סאלי בולס - זמרת קברטים מתחילה שכל כיסופיה הם לזכות בתהילת עולם, או לפחות למצוא גבר לגמור אתו את הלילה. במציאות, חלומות הזוהר של ג'ין רוס, ידידתו של אישרווד בברלין, לא התממשו, אך היא אישרה לו להשתמש בחוויותיה לאפיון דמותה של סאלי, ובזכות מינלי ושאר השחקניות שגילמו אותה קנתה את מקומה כאחת הגיבורות המייצגות של הנהנתנות והפורענות של ברלין באותה תקופה.

"קברט" מציג בברלין גם כעת, ברובע שנברג במערב העיר, בהפקה בכיכובם של סופי ברנר (בולס) ומיכאל קרגוס (מנחה הקברט), המבקשת, בבר-תיאטרון קטן המעוצב כאוהל בעל וילונות קטיפה אדומים ומראות בדולח, לדמות את האווירה ששררה באותו אזור ובאותה עיר 70 ומשהו שנים קודם לכן, בתקופת הדמדומים שבין נפילת רפובליקת ויימאר לבין עליית הרייך השלישי. זאת הפקה מושקעת ומהוקצעת בעיבודו של הבמאי והכוריאוגרף וינסנט פטרסון (שעבד עם מייקל ג'קסון ומדונה וכן עם לארס פון טריר ב"רוקדת בחשיכה"). מחירי הכרטיסים אינם נמוכים, 40-60 יורו, אבל הם נמכרים זמן רב מראש. רוב המבקרים החמיאו לאופיה האינטימי של ההפקה ולניסיונה לשחזר את התקופה ההיסטורית המתוארת במחזמר, וגם "יידישה אלגמיינה ווכנצייטונג", עיתונה של הקהילה היהודית בגרמניה, הצטרף למשבחים: "ככלות הכל, 'קברט' הוא רוויו צבעוני, לא תיאטרון חינוכי, והוא מצליח לבדר אפילו בסצינות הדיכוי הנכללות בו".

האני כמצלמה

"אני מצלמה שצמצמה פתוח, קולט בלבד, רושם, מבלי לחשוב. רושם את האיש המתגלח בחלון שמנגד ואת האשה בקימונו החופפת את שערה. יום אחד יהיה צורך לפתח את הרשמים כולם, להדפיסם בקפידה, לקבעם" (שם)

גבר יפה תואר, בן 25, היה אישרווד כשהגיע לברלין ב-1929. הוא כבר נשא את עיניו התכולות לקריירה ספרותית. מאחוריו היו ספר ראשון, "כל הקושרים" (1928), שנמכר ב-300 עותקים בלבד וקיבל ביקורות קטלניות בבריטניה, וגם שתי התנסויות כושלות בעולם האקדמי: הוא פרש מלימודיו באוניברסיטת קיימברידג' אחרי שנה אחת ולא החזיק זמן רב בלימודי רפואה בלונדון.

בילדותו, כשלמד בבית הספר היוקרתי ריפטון בדרבישייר, הכיר את ו"ה אודן, שלמד שלוש כיתות מתחתיו. השניים היו לחברים קרובים ולברלין בא אישרווד, בין היתר, בעקבותיו של המשורר, שסיפר לו בהתלהבות על הפתיחות המינית והתסיסה התרבותית בעיר. אישרווד קיווה שבברלין יוכל להשתחרר מעכבותיו באשר לנטייתו המינית, וגם להתנער מכבליה של המסורת המשפחתית האריסטוקרטית. אביו, קצין בצבא הבריטי, נהרג במלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן 11.

בחזיתו של בניין מגורים בן חמש קומות ברחוב נולנדורף 17 ברובע שנברג, בינות לחנות ספרים משומשים, חנות עתיקות ומכון מסאז'ים, חקוק על הקיר שלט הנצחה קטן לאישרווד. כאן הוא חי רוב התקופה שהיה בברלין, כאן כתב את ספרו השני, "מצבת הזיכרון" (1932) וכאן כתב את יומניו, ששימשו בסיס לסיפורי "פרידה מברלין".

בימים הוא כתב ועבד כמורה פרטי לאנגלית, בלילות הרבה לצאת לבלות. פרט לאודן נמנו עם ידידיו גם המשורר סטפן ספנדר, הסופרים אדוארד אפוורד וא"מ פורסטר והסקסולוג היהודי מגנוס הירשפלד, ממנהיגי תנועת השחרור ההומו-לסבית בגרמניה הוויימארית. אישרווד גם התקרב לחוגים מארקסיסטיים אך היה "קומוניסט לא מוצלח, לצערי", כפי שמעיד על עצמו בן דמותו בספר.

אישרווד ב-1983. אני מדבר בשם כל המיעוטים
צילום: גטי אימג'ס
אחרי עזיבת ברלין התכוון אישרווד לכתוב רומן אפי רחב יריעה על העיר ותושביה, שייקרא "האבודים" ויתאר שלל טיפוסים ואפיזודות באותו רגע היסטורי, ערב הנאציזם. אבל המשימה היתה מעבר לכוחותיו, ומהרומן הגדול נשארו רק רסיסים - "רצף של רישומים וקטעי יומן שהקשר ביניהם רופף בלבד", כדבריו. ואולם גם כך, "פרידה מברלין" (וכמוהו נובלה מוקדמת יותר, "מר נוריס מחליף רכבות" מ-1935) הוא מחווה לתרבות הברלינאית הססגונית והפרועה, ובה בעת מעין קינה לאותן דמויות "אבודות", הרוקדות על פי תהום, שרבות מהן - יהודים, קומוניסטים, הומואים, אנשי רוח ונכי רוח - השתייכו לקבוצות שנרדפו על ידי המשטר החדש.

כך, למשל, בולטת ההקבלה העדינה שנוצרת בספר בין משפחת לנדאואר, משפחה יהודית עשירה החיה בפרוור יוקרתי ליד אגם ואנזה, לבין משפחת נובאק, משפחה פרולטרית גרמנית המתגוררת בשכונת עוני במזרח העיר. דמותו של אחד מבני משפחת לנדאואר נטוותה על פי איש העסקים היהודי וילפריד ישראל, שאישרווד הכירו בברלין, ואת אוטו, בנם הצעיר של הנובאקים, הוא עיצב תוך עירוב בין תכונותיהם של שני נערים שהיו מאהביו. הלנדאוארים אינם יודעים ממה לחשוש יותר - ממהפכה נאצית או ממהפכה קומוניסטית, שגרמניה היטלטלה לעבר שתיהן. גם הנובאקים מתקשים להכריע בין האפשרויות: אוטו תומך בקומוניסטים, בן אחר מצדד בנאצים ואמם נעה בן-רגע מנבואת חורבן ("כשהיטלר יבוא הוא כבר ילמד את היהודים האלה לקח. הם כבר לא יהיו כל כך חצופים") לנבואת נחמה ("תשאל את האנשים כאן בסביבה, הר כריסטוף: הם לעולם לא יסכימו לגרש את היהודים").

אישרווד (במרכז), בן זוגו הצייר דון בצ'ארדי (מימין) והסופר ארמיסטד מופין ב-1983. בעצם הדבר כולנו משונים
צילום: גטי אימג'ס
ספרו של אישרווד אמנם מביא תמונת מצב של חברה מתפוררת, אך זו מוצגת תמיד מהצד, מבעד עיניו של אורח זר, שיותר משהיה לו רעב לרהב, היה לו תיאבון לריקבון. "הכל קורס!" מודיעה כותרת ראשית של עיתון ערב המצוטטת בספר, "זועקת בדיו אדומה כדם". את התחושה הזאת מנסה אישרווד להעביר באותיות קטנות ושחורות יותר, בלשון מאופקת. גם האירועים הדרמטיים, גם הרגעים הטרגיים וגם המצבים הקומיים - כולם מדווחים באותו טון מרוחק, קריר ולא שיפוטי, שאחד מפרשניו של אישרווד כינה "סגנון שולחן התה הבריטי", כמו היו הסיפורים חלק משיחת חולין להנעמת מנחת אחר הצהריים.

התפיסה הזאת מנוסחת כבר בפתח הספר, באחד המשפטים המפורסמים ממנו, שבו מציג עצמו המספר כמצלמה בעלת תריס פתוח, שרשמיה יפותחו ויובנו בעתיד. אבל מאחורי הפתיחות וההתבוננות הרגישה בפרטים מסתתרת בעצם סגירות איומה - של זה שניצב מצדה האחר של העדשה. אף שהמספר נוקט גוף ראשון יחיד, ואף שהוא הפקעת שממנה משתלשלים חוטי העלילה ודרכה נפגשות הדמויות, הוא עצמו נותר בערפל, בלתי מפוענח וכמעט חסר זהות. נדמה שסגירותו של בעל התריס הפתוח אינה בלתי תלויה בזהותו המינית. כפי שציינה הסופרת המנוחה בתיה גור, "זוהי הסיבה האמיתית שבגללה מתבונן אישרווד במציאות כמו היה מצלמה: הוא קושר את היותו הומוסקסואל עם מידה של ניכור רגשי, שאינו מאפשר שקיעה בתוך עניין כלשהו. הזיקה היא: האני כמצלמה - אני הומוסקסואל".

הרומן שלו עם ברלין בא לקצו במאי 33'. אישרווד נמלט יחד עם בן זוגו, צעיר גרמני ששמו היינץ, ונדד עמו במקומות שונים באירופה, בתקווה שאהובו יצליח להתחמק מחובת השירות הצבאי בגרמניה. ואולם הוא נעצר, גויס לוורמאכט, נלחם במלחמת העולם השנייה ואחריה נישא לאשה. באותן שנים העמיק הקשר האישי והיצירתי בין אישרווד לאודן, והם כתבו יחד שלושה מחזות וספר מסע על סין. בתחילת 39' הגיעו השניים לארצות הברית ואישרווד השתקע בסנטה מוניקה, קליפורניה, שם חי עד סוף ימיו. "נתיבי החיים הובילו אותי למקומות אחרים", כתב על ברלין שנים אחר כך, "אבל אני מקווה שצעירים זרים ימשיכו להתאהב בעיר הזאת ויכתבו על מה שקרה או יכול היה לקרות להם בה".

התקווה הזאת מעולם לא חדלה להתגשם, ובעולם הבידור מתאהב אישרווד בברלין בכל דור ודור מחדש. עוד לפני "קברט" העניק ספרו השראה למחזה המצליח "אני מצלמה" של ג'ון ואן דרוטן, שהועלה בברודווי ב-51' וכעבור ארבע שנים עובד לסרט באותו שם בבימויו של הנרי קורנליוס. בשניהם גילמה את סאלי בולס השחקנית ג'ולי האריס, שאישרווד התלהב מהופעתה הטמפרמנטית שהיתה "יותר סאלי בולס מסאלי של ספרי ואף יותר מהנערה המקורית שנתנה לי את הרעיון לדמות הזאת". לעומת זאת הוא הסתייג מ"קברט", שהפך את סיפורו האישי לספקטקל מוסיקלי ואגב כך עיוות כמה מהקשריו הפוליטיים של הספר. במיוחד צרם לו האופן שבו הציגו יוצרי המחזמר והסרט את העניין ההומואי. לעומת האיפוק של ספרו, "הוא חשב שהם הגזימו בתיאור אורח החיים הדקדנטי", סיפר דון בצ'ארדי, בן זוגו האמריקאי של אישרווד. "הוא חש שהם טיפלו במרכיב ההומוסקסואלי כבמשהו מביך. הגישה שלו היתה: 'אל תביכו את הברווז שהטיל את ביצת הזהב'".

אחרי המלחמה קיבל אישרווד אזרחות אמריקאית והתפרנס בעיקר מכתיבת תסריטים להוליווד. הוא התקרב לדת ההינדית ותירגם וערך כתבים בודהיסטיים רבים. הוא המשיך לפרסם ספרים (רק אחד מהם, "ויולט מהפראטר", תורגם לעברית) שרובם בחנו קונפליקטים של דמויות הומואיות הנאבקות כדי לזכות בהכרה. "פרידה מברלין" אמנם הקנה לו את עיקר פרסומו, אבל לדעת חוקרי ספרות רבים, ואף לטעמו של אישרווד עצמו, פסגת יצירתו היא הרומן "גבר יחיד" ("anM ingleS A") מ-1964, המתאר יום בחייו של אינטלקטואל הומו מזדקן. ספר בולט נוסף הוא האוטוביוגרפיה החושפנית "כריסטופר ובני מינו" מ-1976.

את דון בצ'ארדי הוא הכיר ביום "ולנטיין הקדוש" ב-1953, על חוף הים בסנטה מוניקה. בצ'ארדי, שהיה אז בן 18, צעיר ממנו ב-31 שנה, היה לבן זוגו במשך 33 שנה, עד מותו של הסופר. בצ'ארדי היה לצייר מצליח והרבה ליצור דיוקנאות של אהובו, שנהפך במרוצת השנים לאחד היוצרים המזוהים עם מאבקה של התנועה לזכויות הגייז בארצות הברית.

משונים אז והיום

"האמריקאי הקטן פשוט לא האמין למשמע אוזניו. 'גברים לבושים בבגדי נשים? אתה רוצה להגיד שהם מתרוממים?' 'בסופו של דבר, כולנו מתרוממים', משך פריץ את המלים בכובד ראש, קולו נוגה. 'גם אתה מתרומם, הא?' תבע האמריקאי הקטן לדעת, פונה אלי פתאום. 'כן', אמרתי, 'מתרומם מאוד'" (שם)

אירוטיקה גברית אמנם נרמזת לא אחת בין דפי "פרידה מברלין", אבל רק לקראת סוף הספר, כאשר אישרווד יוצא לסיבוב פרידה ב"מאורות", כפי שכונו הברים של הקהילה ההומואית, הוא קורא לילד בשמו. "Eventually we're all queer", משיב פריץ לתהייתו של התייר האמריקאי - "בעצם הדבר כולנו משונים", כפי שנכתב בתרגומו הישן של פורת. בתרגום החדש, שבו נהפך "קוויר" ל"מתרומם", הוחמצה במידה רבה חשיבותו של המשפט הזה לא רק בתוך הסצינה ובספר, אלא אף במכלול כתביו של אישרווד, שהיה בין ראשוני היוצרים שקישרו בין ההוויה ההומואית לבין הזרות האנושית הבסיסית.

"בשבילי כסופר, זו לעולם אינה שאלה של 'הומוסקסואליות' אלא של אחרות, של ראיית הדברים מזווית לא ישרה", הסביר אישרווד בראיון עיתונאי ב-1974. "דרך תיאור של מיעוט אחד, של ההומוסקסואלים הנאבקים בדיקטטורה של ההטרוסקסואלים, אני מדבר בשם כל המיעוטים. אילו הומוסקסואליות היתה הנורמה השלטת, לא היה לי בה עניין ספרותי".

ברובע שנברג הומוסקסואליות היא כמעט הנורמה השלטת היום. רבבות ההומואים והלסביות החיים ברובע שבו גר אישרווד, שהיה אחד ממוקדי הבילוי של ברלין הוויימארית, התאוששו זה מכבר מתקופת הרדיפות הארוכה - שנמשכה גם אחרי העידן הנאצי, עד ביטול האיסור על קיום יחסי מין הומוסקסואליים במערב גרמניה ב-1969. האזור חזר להיות מרכזה של הקהילה ההומו-לסבית והרחובות הסמוכים לכיכר נולנדורף מנוקדים אינספור מועדונים, ברים, בתי קפה, סאונות, בוטיקי מעצבים, מועדוני כושר, חנויות לאביזרי מין ושאר ירקות שמושכים אליהם המוני תיירים גאים מהעולם.

אבל אם מתבונן זר עשוי להתרשם מהגיוון האנושי והתרבותי שבאזור, בקרב ההומואים המקומיים יש מי שאינם רוצים לבוא אל ההר היפה, כפירוש הצירוף "שנברג" בגרמנית. ב"טונטנהאוס", בניין שהיה סקווט ברובע מיטה וכיום מאכלס הומואים בעלי נטיות רדיקליות, עצם הזכרת השם "שנברג" עלולה לעורר חלחלה. "לרוב ההומואים שם מה שהכי חשוב הוא ללבוש מותגים יקרים ולהיראות טוב ולהוציא הרבה כסף כדי שכולם ישימו לב לכך", מאשים כריסטיאן שוורצר, סטודנט לביולוגיה בן 27, אחד הדיירים בבניין. "שנברג הוא מעוז של בורגנות יאפית, לא פוליטית ולא ביקורתית".

כנגד המועדונים המלוקקים וכנגד הצריכה הראוותנית, מבקש "טונטנהאוס" להציע אלטרנטיווה קווירית-שמאלית, הקוראת תיגר על השיטה הקפיטליסטית ועל סגנון חייה. בבניין בן חמש הקומות, שנבנה בסוף המאה ה-19, נוסד ב-1990 סקווט של הומואים בלבד, במקביל לסקווטים רבים אחרים שהוקמו אחרי הפלת החומה בבניינים נטושים ברובע המזרח-גרמני לשעבר. "באותו זמן היה חשוב, יותר מאשר כיום, שלהומואים יהיה מרחב אוטונומי, מחוץ ליקום ההטרוסקסואלי, שבו לא יצטרכו להתנצל ולהצטדק על זהותם", מספר כריסטיאן. השם שנבחר נלקח מהמלה "טונטה" - כינוי גנאי לגבר המתלבש כאשה, שמייסדי המקום ביקשו להטעינו במשמעות חיובית.

כשנה לאחר הקמתו, עם שינוי חוקי הדיור בעקבות איחוד גרמניה, נהפך "טונטנהאוס" מסקווט לפרויקט מגורים; דייריו חתומים על חוזה ומשלמים שכר דירה לבעלי הבניין, אך מוסיפים לשמור על היבטים שיתופיים בחייהם. בבניין גרים 18 הומואים, בני 21-37, שחולקים ביניהם לא רק את המקלחות, בתי השימוש והמטבחים אלא גם רעיונות דומים ומיזמים משותפים. בשנה האחרונה מאוחדים החברים סביב מאבק על עתידו של המקום: בעלי הבניין, הנמצא בשדרות קסטניין (kastanienalle) האופנתיות, מנסים להוציאם ממנו. תהליך ה"ג'נטריפיקציה" שעבר על האזור העלה את ערך הנכסים בו, והבעלים מעוניינים לשפץ את המבנה ולמכור את דירותיו לתושבים אמידים.

כריסטיאן, שגדל במזרח ברלין בשלהי התקופה הקומוניסטית, אומר כי המאבק להישאר בבניין משקף מחאה על דחיקת רגליהם של התושבים הוותיקים במיטה. "את מקומם של הסקווטרים, ההיפים, האמנים והעניים שחיו כאן החליפו משפחות מבוססות ומתעשרים חדשים, וחסרי הגב הכלכלי צריכים לחפש לעצמם אזור אחר". הוא גם מתרעם על הניסיונות הרווחים להתרפק על דלותה הזוהרת של ברלין. בקמפיין הבחירות של ראש העיר, קלאוס ווברייט, שנבחר בסתיו אשתקד לכהונה שנייה בתפקידו, הוא מזכיר, "היתה הסיסמה שלו 'עיר ענייה אבל סקסית', כאילו שהעוני והאבטלה המרובים הם משהו שהוא צריך להתפאר בו. בעצם המסר שלו היה שתושבי העיר עניים ואי אפשר לשנות זאת, וההצעה היחידה שלו היא קריאה לתיירים שיבואו וישקיעו כאן את כספם".

דמותך המגוונה והבלתי מובנת

"ברלין היא שלד הכואב בקור: היא עצמותי שלי הכואבות. אני חש בעצמותי את כאבו החד של הכפור בקורות מסילת הרכבת העילית, במלאכת הברזל של מרפסות, בגשרים, בפסי חשמליות, בעמודי פנסים, בבתי שימוש" (שם)

בכל ביקור בברלין הכל כמו נשאר על מכונו. הנהרות הם אותם הנהרות, הנערים הם אותם הנערים, מוכרי העיתונים בתחנות הרכבת, המלצרים בבתי הקפה וסוחרי הסמים במועדונים הם אותם הסוחרים ונותני השירותים. ובכל זאת, זעיר שם זעיר שם ניכרות תמורות: בשנה שעברה, למשל, נחנכה תחנת הרכבת המרכזית החדשה, התחנה הגדולה ביותר באירופה, המחליפה את שתי התחנות שפעלו לפני איחוד גרמניה, אחת בעיר המערבית ואחת בעיר המזרחית. כ-850 מיליון דולר הושקעו בהקמת התחנה, הסמוכה לקרית הממשלה בפארק טירגארטן, אך בינואר נדהמו הברלינאים כאשר סופה עזה הפילה ממקומן שתי קורות פלדה בכניסה לבניין התחנה, כל אחת במשקל טונה. איש לא נפגע, אבל האמון באיכויות הידועות של שירות הרכבות הגרמני התערער במקצת.

שינוי אחר מתגלה בבית הקפה הנינוח "לאס אונס פרוינדה בלייבן" (בוא נישאר ידידים) במיטה. בשירותי הגברים של המקום אני ממש שיפשפתי את עיני כשראיתי את הכתובת העברית על הקיר, מבצבצת בין כמה כתובות בגרמנית. "רב"טים צפע 202 פברואר 1986", היא הכריזה, ולצדה ציור של כנפי הצנחנים.

כנפי המטוס שהביאו את אישרווד לנמל התעופה טמפלהוף, בפברואר 1952, לביקור ראשון בברלין לאחר 19 שנה, נתקלו בסופת שלג קלה. אבל ברלין לא היתה לצנינים בעיניו: הוא נרגש ממראות העיר הקמה מן ההריסות, ששני חלקיה כבר השתייכו לישויות פוליטיות נפרדות אך עדיין לא חצצה ביניהם חומה. "מוזר מספיק לראות עיר עצומה כשהיא רצוצה ומתה", כתב ב-54' בהקדמה להוצאה מחודשת של "פרידה מברלין", "מוזר הרבה יותר לראות עיר כזו מיושבת במרץ ובשטף באמצע חורבותיה. ברלין נראתה משוכנעת שהיא בחיים ואחרי כמה שעות שם, אתה מתחיל להסכים שהיא אכן כזו. בארץ-אף-אדם הזאת, השרויה בין העולמות, אתה שומע את השיחות הרגילות על עסקים וספורט, על המכונית החדשה, על הדירה החדשה, על המאהב החדש".

באותו ביקור פגש רק אחת מבין מכריו הוותיקים בעיר - בעלת בית הדירות, שעל פיה נבנתה דמותה של פרוליין שרדר. היא היתה כבר בשנות ה-70 לחייה, המשיכה לגור באותו בית ברחוב נולנדורף, שעמד על תלו וסיפרה לו כיצד שרדה בעת ההפצצות האוויריות ובזמן כיבוש העיר על ידי הצבא האדום. באותה נימה כבספרו אישרווד לא שפט אותה. הוא הקשיב לדבריה והתפלא על "יכולתו של האינדיווידואל להיות הוא עצמו ולשרוד בתוככי תוהו ובוהו מלחמתי ענקי. זו היתה ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה מנקודת מבטה של פרוליין שרדר - ומוסר ההשכל היחיד שלה היה: 'בדרך זו או אחרת, למרות הכל, החיים המשיכו במסלולם'".

בתום פגישתם היא העניקה לו שי - דולפין עשוי מתכת, שבזנבו שעון קטן שבור. אותו דולפין מוזכר על ידי המספר בבואו לביתה בתחילת "פרידה מברלין"; הוא מתאר שם את חפצי המתכת ליד שולחן הכתיבה בחדרו ותוהה מה יקרה לאותם חפצים קטנים, "איך ייתכן שייכחדו ביום מן הימים? מן הסתם יישארו כמות שהם אלפי שנים. ואולי יותכו כדי לשמש תחמושת באיזו מלחמה". הדולפין של בעלת הבית שרד, אף שהושלך בעוצמה ממקומו עקב פגיעת הדף של פצצה במלחמה, וכך נגרמה שריטה קלה לבסיס השיש שלו. את המתנה הזו הציב אישרווד על שולחן הכתיבה שלו בביתו בסנטה מוניקה, כדי שתשמש סמל, כדבריו, לכל מה שלא נחרב.

ב-1937 - באותה שנה שהסיפור על סאלי בולס פורסם בכתב עת בריטי, עוד לפני צאת הספר בשלמותו - ראה אור גם מסע אחר לברלין: "מכתבים מנסיעה מדומה", ספרה של לאה גולדברג (שפורסם בהוצאת דבר ויצא לאחרונה בספריית פועלים), שבחלקו היא שבה, בעיני רוחה, אל העיר שבה חיה ולמדה בשנים 1931-1933, לפני בואה לפלשתינה; אל ההומואים של כיכר נולנדורף ואל הזונות שצבעי דגל הלאום של גרמניה מנצנצים במגפיהן, אל יושבי בתי הקפה הספרותיים ואל היהודים, הקומוניסטים, המשוטטים וכל האחרים שבשבילם היתה ברלין גן עדן של סוטים. "לפנים אהבתיך, ברלין", כתבה גולדברג, "אהבתי את הטרזנות והקשטנות פה ברחובות אלה ואת קדרות המבטים בוודינג, את זריחת חלונות הראווה של קה-דה-וה ואת ריח המליח באלכס, את דמותך המגוונה והבלתי מובנת כנפשו של אדם קרוב. והנה לפני עיר זרה ומתנכרת".*



כריסטופר אישרווד (משמאל) עם חברו הטוב, המשורר ו"ה אודן, ברכבת בלונדון ב-1938. אישרווד קיווה שבברלין יוכל להשתחרר מעכבותיו באשר לנטייתו המינית, וגם להתנער מכבליה של משפחתו האריסטוקרטית


קברט בברלין בסוף שנות ה-20. הדמויות בספר נבראו בצלמם של אישרווד וחבריו בעיר. למטה: לייזה מינלי כסאלי בולס בסרט "קברט". פנתיאון התרבות הפופולרית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו