בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסדר השתקנים

מה אנחנו יודעים על אמא ואבא שלנו, מהפכנים שמיעטו בדיבור? שישה ילידי קיבוץ עין החורש נפגשו לשוחח על הוריהם, דור המייסדים, שידע סערות אידיאולוגיות ואישיות. הם זוכרים אמונה תמימה בצדקת הדרך, מצוקות מודחקות, אכזבות ותחושת כישלון: הציבור שלמענו הקריבו ההורים כל כך הרבה, הרי הושמד באירופה

תגובות

המשתתפים

היינו ילדים כשאבא קובנר כתב "עין החורש את לנו מולדת". עשרות שנים חלפו עד בוא הזיכרון והגעגוע וההבנה כי שום דבר לא היה ואינו מובן מאליו, וכי הורינו, חדורי תודעה היסטורית, חוללו דרמה גדולה, והם - ולא אנחנו - היו גיבוריה. מה ידענו על מה שהתחולל בנפש המהפכנים פנימה? מעשה ידיהם היה מוחשי. לתוכו גדלנו. כל אחד מאתנו יודע כי בימים אלה, ימי האביב, חופה של פריחות נפרשת מעל עין החורש. פריחת ההדרים נמזגת בפריחת האזדרכת שנטעו באדמה שעבדוה עד כלות. האפונה הריחנית, היערה והיסמין נותנים ריחם. וכל אחד מאתנו שילך אל בית הקברות, שם קבורים הורינו ובני משפחותינו וחברים שלנו, יודע את ריח פריחת האקליפטוס. אשכולות לבנים-זהובים רוחשי דבורים המזכירים שיר משכבר הימים, "בשרון עלה ריח עדנים". כולנו זוכרים את משחקי הילדות בחורשת האקליפטוס, את חלקת אדמת הביצה שנותרה בסמוך, מסרבת להיכנע לעקשנות החלוצים, שם פרחו נרקיסים באין מפריע. וכפות רגלינו צרובות עדיין בלהט האדמה הכבדה, החול ואבני הכורכר, בדרך אל הפרדסים, הכרם, בריכות הדגים ונחל אלכסנדר היורד מן הגבעות, משם, בלילה, באה יללת התן. ופעם אחת אפילו צבוע צחק בחורשה, ונמלט - זיכרון ילדות רחוקה.

מה אנחנו יודעים על אמא ואבא שלנו, מהפכנים שמיעטו בדיבור? ומה שיודעים, האם היה, או שמא אינו אלא משאלה, או געגוע שטווה לבנו?

אנחנו שישה מאותו קיבוץ (ראו מסגרת). נולדנו, גדלנו ובגרנו שם, בקיבוץ עין החורש אשר בעמק חפר. מיכאל קובנר עזב ראשון, מיד אחרי הצבא (סיירת מטכ"ל), נסע לניו יורק, ללמוד ציור. הייתי השנייה, כמה שנים אחריו, ביום חורף באמצע שנות ה-70. צמיגי הטנדר שעליו הועמסו הספרים והספה והשולחן שלי, הותירו סימנים במדשאה ספוגת הגשם, ואני בכיתי כל הדרך לתל אביב. אבישי כנען ויאיר כהן עזבו הרבה אחר כך, "לטובת" הצבא. אורי קפלן ואלישע פורת עדיין שם, בעין החורש. אלישע הוא משורר ידוע. "וגם נוטע", אמר, "ואם לדייק אף יותר - בוסתנאי". אורי ניהל את "פחמס", מפעל החביות והאריזות של הקיבוץ, והיה שליח של הקיבוץ הארצי לארצות הברית. עכשיו הוא יו"ר פעיל של "רהיטי בית אלפא".

לפעמים, כשאני מתגעגעת הביתה, להורי, לרגעים אני מקנאה באלישע ואורי שהם עדיין שם, בעין החורש.

בוכה אל עלי הכרוב

"אנחנו יודעים עליהם מעט מדי", אמרתי בפתיחת השיחה, שהתקיימה בביתי.

אלישע פורת: "אבל הם היו גלויי מעשה, ולפעמים היה בכך כדי לכפר על אי גילוי הלב. הם לא דיברו, אך מעשיהם העידו עליהם לכל אורך חייהם".

יאיר כהן: "הם היו אנשי מעשה אדיר, שהסתירו, בסגור לבם, את מה שעמוס עוז ואבא קובנר ואלישע פורת כתבו עליו - מעשה גדול, דרמה גדולה, רוח גדולה. וכמו בכל חברה מגויסת, גם מצוקה גדולה. הורי הגיעו ארצה בגיל 16. לאחר זמן קצר, עברם, עולמם ומשפחותיהם הוסעו על מסילת רכבת לתאי הגזים. לימים קראתי מכתב שכתבה אמי ב-1944, לאחר שנודע לה כי 'שום דבר לא נשאר', והיא מספרת שהיא בוכה אל עלי הכרוב בגן הירק, על משפחתה שנמחקה.

"לא היתה לי מספיק מודעות להבין את הקושי העצום שהתמודדו אתו, ואת כוחות הנפש שנדרשו להם למלא - עד תום - את הפסוק 'בדמייך חיי'. אנחנו חזקים, שידרו לנו, לכן לא שיתפו אותנו ברגשות ובכאב. הקיבוץ נתן להם תחושת עוצמה וביטחון לאחר שעולמם חרב עליהם. בקיבוץ הרגישו שייכים, חלק מהאליטה של המדינה. אבא שלי היה אומר: 'אני, יעקב כהן, חבר קיבוץ עין החורש', וחשב שהכל פתוח עבורו.

"שום דבר מהתחושה הזאת לא התקיים באמא שלי. היא לא באה לקיבוץ בתחושה שהיא מחזקת את העולם הסוציאליסטי והעם במולדתו. היה לה קשה. היא מספרת (בעלון קבוצת הנוער) 'הצלחתי להתגבר על עצמי, מסרתי את הבגדים שלי לקומונה. אני מאמינה שאתגבר וארכוש את ערכי התנועה'.

"כל מה שאמא שלי כלאה בתוכה, יצא בסוף ימיה. הדברים צפו ועלו עד שהתאבדה. וכשאני, אב לילדים, מביט שוב בשברירי המלים האלה, על משפחתה ועל עולמה שאבד, איך סתמה עליהם את הגולל וסגרה את העניין בדמעות בין עלי הכרוב..."

אלישע פורת: "הסגירות והאיפוק היו סממנים של כל החברה המהפכנית בארץ, לאו דווקא בקיבוצים. זה היה סימן זיהוי ברור לחברה מהפכנית. עם אבא שלי לא הספקתי, אפילו לא התחלתי, לדבר. הוא היה מן הסגורים והגאים ואי אפשר היה לדבר אתו. ואנחנו גם לא היינו פנויים לדבר. זו האמת. הפער בין הדורות היה עצום. לא סיפרתי להם לאן אני מתגייס ובאיזה בסיס, כי כל מה שהם יודעים, חשבתי, מסתכם ברובה אנגלי שאבא החזיק במלחמת העצמאות בארון, שקיבלתי הוראה חמורה לא להתקרב אליו כי 'ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה'. לימים, שמעתי את משפחת בורשטיין שרה את שירו של מאנגר. את זה אני מכיר מהבית, אמרתי".

אורי קפלן: "אבי נפטר בגיל צעיר. לא הספקתי לדבר אתו, אבל הספקתי להבין שהמעשה הציוני לווה אצלו גם בחרדה. אני חושב שמקורה היה בנטישה, בניתוק מהמשפחה, מעולם ומלואו - שהסתיימו בכיליון. ולאבא שלי, לעומת אחרים, עוד ניתנה הזדמנות. שנתיים אחרי שעלה ביקש מהקיבוץ לאפשר לו להביא ארצה את הוריו. הקיבוץ אישר, אך מכיוון שלא היה כסף, איפשרו לו 'עבודות חוץ'. ב-1931-1932 עבד בכביש צפת-טבריה, והכסף שחסך איפשר את הבאת הוריו ארצה. לימים היתה בכך נחמה גדולה.

"ב'קזינו אוויר הרים' בצפת פגש את אמא, שהחלימה משחפת. כשחזרו לקיבוץ, נשלחה בגלל מצבה הבריאותי לעבודה בהנהלת חשבונות, לא לפני שמסרה - כמו כולם - את בגדיה למחסן המשותף. אלא שבתמורה, קיבלה חולצת עבודה מטולאת כולה. מקום מושבה בהנהלת החשבונות נקבע כשגבה אל הדלת, ו'כל מי שנכנס ראה קודם כל את הטלאים שלי', סיפרה. בשבילה זה לא היה סיפור טריוויאלי, אלא המחשה שלצד המעשה ההרואי שעשו - העבודה הקשה והמחלות - היתה הקרבה עצמית. היא היתה בורגנית ש'הקריבה' את בורגנותה לטובת חיי קומונה, שוויתרה על הנאות חיים קטנות. וכן, גם ספגה עלבונות. מכיוון שעד ימיה האחרונים חזרה על סיפור החולצה, הבנתי שאת כל העלבונות של חייה הכניסה בחולצת הטלאים.

"ההורים שלי, קראתי לימים פרוטוקול משיחת הקיבוץ, נשבו לגמרי במאבקו של מעמד הפועלים וחשבו שהקיבוץ צריך להנהיג את מאבק הפועלים בעיר. בקיבוץ חשבו שלא צריך להרחיק עד כדי כך, שבינתיים אפשר להסתפק במאבק בביצות ואדי חווארת. אבא, שנועד להיות חזן, עלה ארצה דובר עברית צחה. היום היו מכנים אותו איש רוח. הוא פירסם שירים והיה לעיתונאי ב'על המשמר'. הוא היה להוט אחר 'הרעיון האדיר' - הציונות הסוציאליסטית - אבל מוקדם מאוד הבין את המחיר העצום שהוא גובה ממגשימיו".

אלישע פורת: "אתה בטוח ששאלת המחיר עלתה כבר אז? רוב ההורים שלנו נפטרו עוד לפני חשבון הנפש, מפני שלא האריכו ימים - כמו אבא שלך ושלי - או מפני שדחו את חשבון הנפש. הורי לא היו חבילה אחת. אבא שלי שנא את פולין ואנחנו כולנו הרגשנו את זה. הוא היה בנו של רב נודד שלא היתה לו פיסת מולדת. את פיסת המולדת הראשונה שלו הוא מצא בעין החורש. לא היה לו לאן להתגעגע, נהג לומר. אמא שלי, בשונה ממנו, לא אהבה את חיי הקיבוץ, אבל הרגישה שהיא חייבת אותם לעצמה, לעולמה הרוחני ולעם היהודי. לכולם. היא היתה מבית עשירים. והיה לה קשה. שנים היתה מספרת בבכי איך 'טרפו' המחסנאיות (האחראיות על מחסן הבגדים המשותף) את הבגדים היפים שסבתא שלחה לנכדיה בקיבוץ. לפחות את הקופסאות, התחננה, השאירו לי. אז השאירו. ועדיין אני זוכר את קופסאות הפח עם דיוקן המלכה הבלגית. ובכל זאת, היא הזדהתה לגמרי עם המפעל הציוני והחלוצי. זאת אומרת: היו כאבים, אבל המטרה היתה מעל הכאבים".

ניבה לניר: "אבא שלי עלה לארץ ישראל עם אופנוע ב-מ-וו, מגפי עור, חליפת עור וכסף בכיסים. את האופנוע והכסף נתן לקיבוץ. למגפייים ולבגדי העור לא נמצא דורש, והם נשארו אצלו. כך נעל שער ופתח שער. שיקע את כל כולו בהוויה החלוצית-סוציאליסטית, בעבודה ובחיי הקיבוץ. הוא לא היה אידיאולוג. הוא היה אופטימיסט. את השקפת עולמו ניסח בפשטות: הציונות היא הפתרון היחיד לעם היהודי, והציונות הסוציאליסטית דרך החיים הנכונה ביותר. כדי לבוא ארצה מוכן להתמודדות, רכש בבלגיה מקצוע - ליטוש יהלומים. בסוף שנות ה-30 הקים, עם 'הבלגים' של עין החורש, את מלטשת היהלומים הראשונה בנתניה.

ילדי קבוצת גפן, שנות ה-50. המרד שלהם היה כאין וכאפס לעומת המרד של הוריהם
צילום רפרודוקציה: איציק בן מלכי
"לא היתה בו טיפת ציניות למה שנוצר בעין החורש. הוא אהב את המקום ואת נופיו, ואהב רבים מחבריו. הוא חי בשלום עם עצמו והיה שלם עם מעשיו, גם מפני שסירב לכל עוול ועוולה. ואת התפקידים שקיבל על עצמו (גזבר, חבר מזכירות, אחראי על כספי השילומים) מילא בחמלה ובסובלנות. אף פעם לא שמעתי ממנו דברי כעס או חרטה על חייו בקיבוץ. אף פעם לא התלונן על עבודה קשה, על מאמץ גדול מדי. עד מותו היה גאה וחרד למה שנבנה ועוצב בעין החורש. הוא לא היה איש של מלים. ומיעט לדבר על עצמו. ומה שידעתי על חייו הקודמים היה, ברובו, בזכות אחותו, שנמלטה בליל פלישת הגרמנים מאנטוורפן לריו דה ז'נרו. המכתבים והחבילות ששלחה עוררו זיכרונות, ובעקבותיהם גם כמה סיפורים.

"ועדיין כיסה על סוד גדול. בהיותו כבן 70, ואני כבר נשואה ואם לבת, יושבת ליד מיטתו בבית החולים ערב ניתוח בלבו, אמר: 'אני רוצה לספר לך משהו. אם אשאר בחיים ואצא בשלום מחדר הניתוח, אף פעם אל תדברי אתי על כך, ואם לא, אני רוצה שתדעי: היה לי אח, הוא היה נשוי, היו לו שני ילדים. הם ניספו באושוויץ'. אבא נשאר בחיים. היו לו עוד שנים טובות שבהן ניסיתי, שוב ושוב, ושאלתי והפצרתי. הוא סירב לדבר. 'זאת הדרך שלי להתמודד עם הכישלון', אמר.

"על אמא שלי ידעתי עוד פחות. שניים-שלושה סיפורי ילדות, לא יותר. 'אני לא רוצה לדבר על זה', היתה אומרת כששאלתי על משפחתה וחייה הקודמים. היא היתה מגויסת, תמיד ולכל. ממוקדת בעבודה ובתפקידיה. נמרצת. היתה לה סבלנות אין קץ לחברי הקיבוץ ולילדיו. היה מובן מאליו שעליה להקשיב ולטפל ולעודד ולייעץ ולעזור לפתור בעיות בזהירות ובעדינות. כי כך צריך. בשביל זה אנחנו כאן. הווייתם כהורים נעשתה משמעותית יותר כשהתבגרו. בצעירותם היה עליהם 'לכבוש את ההר'. ואין לי על כך כעס או טרוניה. אחרי הכל גדלנו והתבגרנו לא רע, בלשון המעטה.

"ההורים שלי היו אנשים מאמינים, שמסירותם לדרכם לא ידעה גבול גם בקשייהם, בחוליים ובכאבם. עין החורש היה טעם חייהם. אני לא נאיווית. היו להם משברים. לפעמים קצרה ידם, למען עצמם ולאחרים. אבל הם אהבו את חייהם. זאת היתה אהבת אמת".

אבישי כנען: "הסיפור של אבא שלי שונה לגמרי מסיפורה של אמא. הם הכירו בבולגריה, אך הגיעו ארצה בנפרד. אבא הגיע לאחר חברות בשומר הצעיר. הוא היה קורפורל בצבא הבולגרי, ערק, התחבא באוניה, נעצר לעשרה חודשים וכשהגיע לקיבוץ, כל מה שרצה היה להגשים את ערכי הציונות והחלוציות. בעין החורש הוא הגשים את חלום חייו, כך אמר. בעצם, מהיום שבא לעין החורש ועד שיצא מהעולם, לחורשת האקליפטוס, זה כמעט הדבר היחיד שאמר על חייו: 'חלום שהתגשם', 'חלום שהוגשם'.

"אמא שלי הגיעה לקיבוץ למסיבת פורים. היא הגיעה ארצה אחרי המלחמה, נעשתה ציונית כשהבינה שחיים יהודיים בבולגריה כבר לא יהיו לה. כשסיפרו לאבא שעלתה ארצה והיא בבית חנן, נסע והביא אותה לנשף פורים, והיא נשארה אתו בעין החורש. אחרי שנתיים הוריה הצטרפו לקיבוץ, אבל גם זה לא עזר. כל חייה לא רצתה להיות בקיבוץ".

מיכאל קובנר: "היתה בה מרירות, טרוניה?"

אבישי כנען: "לא, לא הרגשתי. וזה גם נודע לי מאוד מאוחר, רק כשילדי הכינו 'עבודת שורשים'. בשיחה אתם אני שומע את אמא שלי אומרת לנכדיה, 'אני בכלל לא רציתי לחיות בקיבוץ, אף פעם לא רציתי, אבל סבא לא ויתר'. הוא דיבר על חלום שהגשים והיא אמרה שלא היה לה טוב".

ניבה לניר: "הקושי שלה נבע מכך שילדיה היו בבית ילדים?"

אבישי כנען: "היא הצטרפה לקיבוץ בגלל שרצתה להיות עם אבא, לא בגלל ערכים, ובית הילדים רק החריף את המצב. היא לא אמרה את זה, אולי כי הרגישה שכיף לי בבית ילדים, או בגלל שידעה שממילא מה שתגיד לא ישנה. היא לא היתה ממורמרת וגם לא כעסה. היא עברה את חייה, הבנתי מאוחר מאוד, בהשלמה. ככה זה וזהו".

אורי קפלן: "אני דווקא ראיתי בקנאה איך אמא שלך שומרת על חיי משפחה בצורה שונה מאוד ממה שהיה מקובל - הבישול בבית, איזה סוג של אינטימיות שהיתה אצלכם. כאילו אמא שלך אומרת, אם אני לא יכולה לגדל את הילד שלי אצלי בבית, כשהוא בא אלי, לפחות יהיה לו ניחוח של בית".

מיכאל קובנר: "לאבישי היה סבא. הוא היה בא לבית הילדים לראות אותו, לקחת אותו. היתה סביבכם תחושה של משפחתיות, של נתינה. קינאתי בכם".

אבישי כנען: "באמת הייתי אחד הילדים המעטים בקיבוץ שהיו לו סבא וסבתא. לא הרגשתי שקינאו בי, אבל אמא אמרה לי פעם שהיינו יוצאי דופן לטובה. שהיתה לנו חוויית חיים יותר שלמה. ואני מוסיף - נהדרת. היתה לי ילדות נהדרת בקיבוץ. ואמא שלי, שראתה את זה, וכדי לא לקלקל, הסתירה מאתנו שהיא לא אוהבת את החיים האלה".

יאיר כהן: "אמא שלי אמרה שהיא לא אוהבת את הקיבוץ, אבל אוהבת את החברים. אבא שלי אמר שהוא אוהב את הקיבוץ אבל לא אוהב את האנשים. הוא היה נהג, והיה קם לפני הזריחה. בשעה הזאת, היה אומר, הקיבוץ הוא כמו גן עדן - מרהיב ביופיו. עד... עד שהמלאכים קמים ויוצאים מהבתים".

אלישע פורת: "ואבא שלי היה אומר שהחיים בקיבוץ הם כמו אהבה בין קיפודים. להתקרב, לאהוב עד כמה שאפשר ולהיזהר לא לדקור ולא לפצוע".

מיכאל קובנר: "אבא שלי ראה בקיבוץ ענף מעץ היהדות. להבנתו היה קשר עמוק בין החסידות והציונות ורעיונות החברה הקיבוצית. החיים בקיבוץ, חשב, אינם שבירת החיים היהודיים, הם המשך שלהם. מבחינתו, השירים שכתב (לאירועי הקיבוץ), החגים והטקסים שעיצב, היו הוכחה להמשכיות הזאת. הוא ראה בה וריאציה חדשה על היהדות, והשקיע ביצירתה אנרגיה אדירה. כשהעשייה הזאת הצליחה, היא נתנה לו סיפוק גדול. בחיבור של חברי הקיבוץ לשמחה החסידית, בביצוע שסחף את כולם, הביא את ההמשכיות לשיא. החגים והשמחה שהצליח לעורר בחברי הקיבוץ היו בשבילו הישג גדול.

"לצד 'העניין הגדול', היתה לו תפיסה שכל בעל תפקיד ובכל מקום עבודה, צריך לשרת את החברים. לכן היה לא רק מזכיר ומרכז ועדת תרבות, אלא גם הגיש בחדר האוכל והיה חצרן שצבע, ותיקן רשתות וברזים. עין החורש היתה ביתו, וחברי הקיבוץ היו עבורו כמו משפחה מורחבת".

ניבה לניר: "הוא דיבר אתך?"

מיכאל קובנר: "אחר הצהריים, כשהילדים היו הולכים לחדרי ההורים, הוא היה לוקח אותי לצריף שלו בחורשה, לחדר העבודה שלו. הוא היה כותב, אני הייתי מצייר, והיינו מדברים. מגיל חמש היה ברור (לו ולי) שאצייר. אני חושב שאחרי שהכיר בכך שאהיה צייר, הוקל לו. לא רק בגלל שיעד עצמו לציור, גם כי הכיר ביכולתי, והידיעה הזאת חסכה לשנינו התלבטויות לגבי עתידי.

"על הקיבוץ דיברנו, הרבה. בעצם, הדבר היחיד שהיה לו קשה בחיי הקיבוץ הייתי אני. הייתי ילד בעייתי. עשיתי צרות למורים ולמטפלות, ילד שמרד והנהיג את המרד. היינו מסתלקים בערב להציץ בסרט של המבוגרים וכש'תפסו' אותנו, תמיד התייצבתי בראש. המטפלות והמורים ריכזו מאמץ אדיר בילד קטן - בי. אני לא ראיתי בזה שום דבר איום ונורא, אפילו נהניתי לארגן את התעלולים, אבל יחס המטפלות אלי היה קשה להורים שלי. הם ראו בכך ניסיון לדכא אותי, וטענו שמחמירים אתי יותר מדי. לי, בזיכרונותי, אין דבר כזה. אבל זה מה ששמעתי מהם. מבחינתי ידעתי שיש לי יכולת למרוד ולהנהיג מרד. מבחינת אבא שלי - הקיבוץ דיכא אותי".

ניבה לניר: "כילד ידעת על הקושי הזה של ההורים שלך?"

מיכאל קובנר: "לא ידעתי. מאוחר יותר אמא סיפרה לי שהם החליטו לעזוב את הקיבוץ בגללי, לא בגללם. אבל זה לא קרה. אני מניח שהיחס שלה לחינוך בקיבוץ חייב אותה לפתור את הבעיה עם עצמה. היא היתה מאמינה גדולה בחינוך המשותף והתנגדה לפירוק מסגרותיו. אני יודע שבגלל עיסוקה בחינוך היה לה טוב בקיבוץ. היא לא היתה מעורבת בוויכוחים אידיאולוגיים. הדבר המרכזי בחייה היה עבודתה. היא הלכה ללמוד (פסיכולוגיה) בגיל ארבעים, ולאחר מכן היתה מעורבת עוד יותר בכל הקשור לילדי הקיבוץ. חברותיה, מעין מולקולה שהרכיבה, עסקו כולן בנושא החינוכי. וטוב היה לה בכך. יכול להיות שהשתכנעה שהבעיה לא היתה שלי אלא שלהם".

יאיר כהן: "וגם שהמרד שלך, אפילו שאתה ילד, הוא כאין וכאפס לעומת המרד שלהם בהוריהם. אצל ההורים שלי, למשפחה שהקימו, לילדים שהולידו, היתה משמעות עמוקה. המשפחה החדשה חיפתה על האובדן הגדול. אני חושב שאילו יכלו, היו 'מכופפים' את מסגרת החינוך המשותף. בעניין זה היה עליהם לבחור: להשלים, לקבל או... מכיוון שהאפשרות שיעזבו את הקיבוץ אף פעם לא עמדה על הפרק, התעקשו לטפח את 'התא המשפחתי'. הם היו הורים חמים, דואגים, מחזקים ואוהבים".

אורי קפלן: "מצאתי מאמר של אבא שלי, שבו כתב על המאבק בין מאוויי הפרט לצורכי הקולקטיב. הקולקטיב ניצח, אלא מה. כלומר, היה עליהם לוותר על כל כך הרבה, להחסיר מעצמם וגם מילדיהם".

אבישי כנען: "יש לך ספק שבשביל לחיות בקיבוץ היה צריך לוותר על הרבה מאוד?"

אלישע פורת: "כשבאו לקיבוץ - אחרי הבחירה הגדולה שלהם בציונות - עדיין לא היה להם שום דבר שנאלצו לוותר עליו. הם היו חסרי כל. ובמסגרת שהקימו לכולם היה אותו לא כלום".

אורי קפלן: "ובכל זאת, לאמא שלי היה 'כאב החולצה', ולאמא שלך כאב הבגדים שסבתא שלך שלחה שנמסרו לקומונה. ויתרו על מה שהמחיש את הקשר הביתה, למשפחה. והוויתור הכאיב".

מיכאל קובנר: "אמא שלי, היחידה מההורים של כולנו שעדיין חיה בעין החורש, אומרת בפירוש שאם היתה צעירה יותר, היום - אחרי ההפרטה - היתה עוזבת את הקיבוץ. ככה לא שווה לחיות בקיבוץ, היא אומרת. ככה אפשר לחיות בכל מקום. זה כבר לא קיבוץ".

שלושה חריגים

"מזל שלנו", אמר אלישע פורת, "בעין החורש לא היה 'רב' ממנהיגי התנועה, מאלה ששיחרו לפתחם ובאו לדרוש בעצתם ולקבל את ברכתם. היה פלורליזם, עניין נדיר למדי בקיבוצי השומר הצעיר באותם ימים".

חברי עין החורש בבית הבנוי הראשון שלהם. הם לא דיברו, אך מעשיהם העידו עליהם לכל אורך חייהם
צילום רפרודוקציה: איציק בן מלכי
המזל אכן היה לצדנו בכל בוקר ובוקר. על הפסנתר, בפינת חדר האוכל. יעקוש, השוחט והסנדלר והקריקטוריסט של הקיבוץ, היה ממתין לאוטובוס הראשון (מחדרה, בחמש ורבע, חמש וחצי), מקבל לידיו את חבילת העיתונים, ומסדר את ערימת גיליונות "על המשמר" על כנף הפסנתר. לידם, כדי שלא יתערבבו אלה באלה, הניח שלושה גיליונות "דבר" - ל"מפא"יניקים שלנו". הם היו שלושה. רק שלושה. אבל בשנות השלושים והארבעים, היו אות וסמל לפלורליזם המקומי. אז, וגם בשנות החמישים ואפילו בשנות השישים, לא היה זה עניין של מה בכך.

"אני זוכר בבהירות משבר גדול שהיה לי, כאילו סלע נפל לי על הראש", אומר אבישי כנען. "הייתי בן 11 או 12, כשנודע לי שבבחירות לכנסת נספרו בקלפי בעין החורש שלושה קולות למפא"י. איזה משבר. איך זה יכול להיות בקיבוץ של השומר הצעיר ומפ"ם? נו, זה אליהו, מוטק ואדש, אבא שלי אמר. כולם יודעים, וכולם חיים עם זה בשלום".

בעין החורש פירשו את ההתחייבות ל"קולקטיוויזם הרעיוני" של השומר הצעיר ומפ"ם, בעצימת עין. לא בהתרסה ולא כמרידה במוסדות התנועה, חלילה, אך במתינות נוסח "חיה ותן לחיות". "מזל", חזר אלישע פורת ואמר, "שאם לא כן, אבא שלי, שהיה מפא"יניק בנשמתו, לא היה מצטרף לגרעין המייסדים ולא היה נשאר בעין החורש".

"הפרטיזנים וקבוצת 'נקם' באו לארץ (ב-1946) בדעה, כי אחרי מה שקרה באירופה, המפלגות התייתרו ואין בהן צורך", אומר מיכאל קובנר. "הקבוצה יועדה לקיבוץ אילון, אבל חבריה חששו מעימות ודחייה פוליטית, בדקו גם קיבוצים נוספים. כך הגיעו לעין החורש. אם יש שם מפא"יניקים, אמרו, יקבלו גם אותנו". הצטרפותם לעין החורש היתה נכס שקשה להפריז בערכו.

לקיבוצים, כמו למשפחות, יש (ואולי נכון יותר, היה) אופי משלהם. עין החורש אכן היה קיבוץ פלורליסטי. מייסדיו, יוצאי פולין ובלגיה, נישאו לארץ ישראל על גלי הלאומיות ורעיונות הסוציאליזם והקומוניזם ששטפו את אירופה בתחילת המאה ה-20, אך בשעה שהעמידו את עצמם לרשות המהפכה הציונית-סוציאליסטית - אולי בגלל התמהיל האנושי - נותרו רודפי דעת, היו תאבי תרבות ואסתטיקה. ומה שהחסירו מעצמם ניסו לטעת בבניהם.

הם ציינו את יום המהפכה (הסובייטית, אלא מה), ולקראת האחד במאי הניפו דגל אדום, תלו בחדר האוכל את דיוקנאותיהם של לנין, מרקס ואנגלס, וביום החג צעדו בחדרה, נתניה או תל אביב, כדי להבטיח ש"פועלי כל העולם יתאחדו", אך השקיעו פי כמה וכמה בהכנות לליל הסדר, בנשף פורים, בטקסי הבאת הביכורים והאסיף, בטקסי זיכרון ובטקס הכלולות המקומי. ברגעי שמחה שרו בלהט את "שורו הביטו וראו", "פה בארץ חמדת אבות" ו"שאו ציונה נס ודגל". אך ברגעי חסד שרו זאב ומיכה, אלקה, יעקוש ומוטק המהפכנים, נעימות חסידיות.

"גם אצלנו", אמר פעם אבא שלי, "התחבאו כמה סטליניסטים, אבל סטליניזם לא היה. גם לא התעסקנו יותר מדי בשאלה אם אנחנו קודם כל ציונים, מהפכנים סוציאליסטים, או יהודים. היינו כל השלושה".

ואכן, ולהוציא עוויתות אחדות, שיירי התסכול על שרובם בכל זאת הלכו או הולכו שולל אחר הנבל ההוא, סטלין, ההוויה הפוליטית נדחקה בעין החורש לשוליים. צרים למדי, יש לומר.

אורח חיים רצחני

ללוח המודעות בחדר האוכל הוצמדה ההודעה "מערכת הבחירות לכנסת ה-8. חברים המוכנים להתנדב לפעילות במערך, מתבקשים להירשם, או לפנות לוועדה הפוליטית".

"אף אחד לא מוכן לצאת לפעילות במערך, ואת מבקשת חופשה לפעילות ב'מוקד'?" שואל יוסי ק', מזכיר הקיבוץ. "חודשיים ואני חוזרת למטבח", אני אומרת. יוסי מזמן אותי לישיבת מזכירות הקיבוץ. השיחה, ללא התלהבות וללא התנגדות, נמשכה דקות אחדות. בשיחת הקיבוץ הקרובה, המזכירות תביא את המלצתה.

"מוטב שאבא לא יבוא לשיחה", אומרת אמא, "ההתרגשות אינה טובה לו". מוצאי שבת. שיחת קיבוץ. הסעיף 'שלי' ראשון. אבא עומד בחוץ, ליד החלון. יוסי ק' מסביר את בקשתי ומביע תקווה כי חברים נוספים ילכו בעקבותי, אם כי לפעילות במערך, ולא ב"מוקד". מישהו רוצה לדבר? אם לא, נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? להוריד. אחת בעד. 27 נגד. הבקשה נדחתה.

המזכירות תערער, אומר לי יוסי. מוצאי שבת. סעיף ראשון. אבא עומד בחוץ. לפי התקנון, יהיו שני דוברים. בעד ונגד. יוסי מדבר על פלורליזם: תמיד דבקנו בו, ואחרי הקמת המערך - על אחת כמה וכמה. יעקב ה' מתנגד בחריפות: אולי תסבירי לנו במה עדיף מאיר פעיל על גולדה מאיר? מי בעד? מי נגד? להוריד. שניים בעד, 57 נגד. השיחה השלישית היתה אטרקציה. הרביעית - סערת רוחות. אבא בחוץ, ליד החלון.

"לכי בדרכך, אל תתבלבלי", אמר לי בין שיחת קיבוץ אחת לשנייה, "את בסדר. אל תוותרי". השיחה החמישית התבטלה בנסיבות בלתי צפויות - מוצאי שבת, מוצאי יום כיפור 6 באוקטובר 1973. אחרי המלחמה חזרתי ללימודים באוניברסיטה ולפעילות ב"מוקד".

אלישע פורת: "כן. הסיפור אינו זכור לטובה, ומחזיר אותי לתפיסתו של אבא שלי. הוא היה איש עצמאי מאוד בדעותיו, שהחזיק בגישה המרחיבה נוסח דב סדן כי התרבות היהודית והציונות פתוחות ויכולות להכיל זרמים וגוונים רבים, בבחינת 'כולם היו בני'. 'בואו בואו' - היה אומר לקיצוניים בחברי מפ"ם - 'תתקבצו תחת הטלית של מפא"י, אנחנו נוביל אתכם בדרך הנכונה'".

ניבה לניר: "עיקרו של הסיפור, מבחינתי, הוא הגיבוי שאבא נתן לי. האמירה הגלויה שלו שראה את דרכי המשך לדרכו, היתה בשבילי קיר מגן. כמה שנים מאוחר יותר התפוצץ מכעס כשבגין כינה את הקיבוצניקים 'המיליונרים מבריכות השחייה'. והם היו אנשים צנועים שחיו בצניעות. הזלזול הזה העליב אותו מאוד".

אלישע פורת: "ובצדק. איש אינו יודע ואיש אינו יכול להעריך מה היו פניה של מדינת ישראל ללא התנועה הקיבוצית. להורינו היה אורח חיים רצחני. עשרות שנים, קיץ וחורף, קמו עם זריחה לעבודה פיסית. לא ויתרו. עוד ועוד - 'לעזרת העם, לעזרת העם'. וחלקם, כמו אמא שלי, בכלל לא התאימו לתפקיד של 'המתנדבים בעם', ובכל זאת קידשו את חיי הקיבוץ ואת עבודתם".

יאיר כהן: "זו שאלה גדולה מה ההורים נתנו לנו. זו היתה חברה שאנשיה היו מקובעים ונוקשים בעמדותיהם הפוליטיות והחברתיות. זה היה חלק מעוצמתם וזאת היתה חולשתם. האנשים האלה הקימו חיים סוציאליסטיים בשעה שמשטרים סוציאליסטיים רצחו יותר בני אדם מהיטלר. הם הקימו חברה ערכית, תוססת, יוצרת. הם הקימו מדינה. אין מקום שלא הלכו אליו, אין מעשה שלא היו מוכנים לעשותו, ולא רק בדל"ת אמות. העניין הוא ברוח שהיתה בהם, ומה ממנה עבר אלינו. להם, יש לומר, היתה רוח גדולה. היא שככה בעודם בחיים, ועוד יותר אחרי מותם. אבל אני מעיד על עצמי שהרוח הזאת היתה בגבי בכל תפקיד שמילאתי ובכל דבר שעשיתי".

אלישע פורת: "הורינו נשאו את עולמם על הגב, אנחנו נושאים את עולמנו על הגב. בילקוט של כל אחד מאתנו יש קיבוץ".

ניבה לניר: "העולם הזה הכיל גם פתיחות ורוחב תרבותי. אמא שלי תמיד קראה. עד יומה האחרון היו ספרים ליד מיטתה. וספריית הקריאה של חברת הילדים היתה עונג גדול".

אורי קפלן: "הם היו רחבי אופקים. אבל רוחב היריעה שלהם הוצר בנקודה מסוימת מאוד. אבא שלי היה כל כך קנאי לעברית, שבמקום ללמד אותי יידיש, התחיל ללמד את סבתא שלי עברית. עשר שנים היתה לי סבתא בקיבוץ, ולא יכולתי לתקשר אתה בגלל קנאותו לשפה העברית".

מיכאל קובנר: "גדלנו גם בלי לדעת מה זאת משנה, גמרא וסידור. היתה החרמה של היהדות".

יאיר כהן: "הבנתי את הבעיה כשהלכתי ללמוד בבר אילן. עד אז החזקתי מעצמי רחב אופקים - שולט בספרות עברית ובספרות רוסית, היסטוריה ופילוסופיה. באוניברסיטה התברר לי שבכל הנוגע ליהדות נשארנו כיתה, עם התנ"ך, ללא התורה שבעל פה. ושבכלל לא נגענו בכל העושר הזה".

אבישי כנען: "זה היה המשך המרד של הוריך בבתים מהם באו, בגולה. הרי זה לא היה מקרי מה למדנו ומה לא. זו היתה גישה של התנתקות מהישן. וגמרא ומשנה, כמו היידיש, היו העולם הישן, הגלותי".

יאיר כהן: "הם לא ידעו איך להתמודד עם העושר הזה. זאת היתה חולשה".

מיכאל קובנר: "הרי זה היה מכוון. בונים 'אדם חדש'. אתה ואני היינו האדם החדש".

ניבה לניר: "עזיבת הבנים היתה מקור קושי נוסף".

יאיר כהן: "כן, להורי היתה עם זה בעיה. היא היתה שייכת לחשבון הנפש. הם לא הרחיקו במחשבתם למצב שבו לא נהיה בקיבוץ. הם מצאו את עצמם בסיטואציה שלא התכוננו אליה, וללא תשובות".

אורי קפלן: "בעבר זאת היתה דילמה גדולה והיה לחץ כבד על הורים שבניהם עזבו. אנחנו עדיין בעיצומו של מהלך ההגשמה, והבן שלנו, בשר מבשרנו, עוזב, וצריך לעזור לו ולהזדהות אתו. ההורים שעמדו בכך כבר לפני עשרות שנים, ראויים לכל הערכה. וגם אם היתה זאת סגירת מעגל - הם עזבו את הוריהם, בנינו עוזבים אותנו - זה נשאר קשה".

מיכאל קובנר: "היו לנו הורים חכמים. אני משוכנע שבחוכמתם הכירו בכך שכל חלום ושאיפה נידונו לסוג מסוים של אכזבה. הם הלכו לבנות חברה חדשה טובה יותר, צודקת יותר. אבל הם בתורם, ואנחנו אחריהם, נשארנו עם אותה שאלה: איך חיים עם אכזבה".

אלישע פורת: "אמא שלי, שזכתה להאריך ימים וגם ראתה את שינויי הימים, לא הסכימה שחלומה נשבר. היא - נסיכה יהודייה קלאסית, שבאה לקיבוץ כי היתה חייבת להחיות ולהציל את העם היהודי מכליה המאיימת עליו - בערוב ימיה היתה חוזרת ואומרת: אפילו ניקח את וילנה, עיר ואם בישראל, כמה ציונים היו בה? עשרה אחוזים מהנוער. וכמה מעשרה האחוזים הציונים שקלו שקל, וכמה מהציונים ששקלו שקל עלו לישראל, וכמה מאלה שעלו לישראל הלכו לקיבוץ? היינו עילית שבעילית, עברנו בחורי המסננת האנושית הצפופה ביותר. נו, וזה הקיבוץ שאתה רוצה לחיות בו? מה אנחנו ומה נשאר לנו, היתה שואלת - חורשת האקליפטוס, ואתם.

"ולפעמים אני חושב, עפר אנחנו תחת רגליהם של הורינו השותקים".*



שרה ויצחק קפלן עם ילדיהם. במאבק בין מאוויי הפרט לצורכי הקולקטיב ניצח הקולקטיב


נסים ומטי קומרצ'רו עם ילדיהם. הוא הגשים חלום, לה לא היה טוב בקיבוץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו