בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרקוד עם אלוהים

מה הקשר בין 600 ילדות במנזר במקסיקו, שנתקפו לפתע שיתוק, ל"מגיפות המחול" שפרצו באירופה בימי הביניים?

תגובות

מי שביקר בפארג זוכר בוודאי את הקתדרלה המרשימה ע"ש ויטוס הקדוש שבמרכז מצודת פראג. הקתדרלה נבנתה לאחר שווצלב הראשון השיג את עצם הזרוע של ויטוס הקדוש, אבל ספק אם המבקרים בקתדרלה הגותית יודעים מדוע נהפך ויטוס לקדוש, ומה הקשר בינו לעכביש הטרנטלה ול-600 ילדות הסובלות משיתוק מוזר במנזר סמוך לעיר הבירה של מקסיקו.

"העלייה לרגל של הנשים האפילפטיות לכנסיית מולנביק (מגיפת המחול)". פיטר ברויגל הבן
מוזיאון אלברטינה, וינה

לפני כמה שבועות דווח בעיתונות העולמית על מחלה מסתורית שתקפה 600 נערות בבית ספר קתולי במקסיקו. הנערות, מרקע סוציו-אקונומי נמוך, חיות במנזר שבו הן זוכות לתנאי לימוד ומחיה מצוינים, אך נתונות למשמעת נוקשה. הן נמצאות רחוק מהבית, בלי קשר רציף עם משפחותיהן.

המחלה הופיעה לראשונה במספר קטן של בנות לפני חופשת החגים הנוצריים של סוף שנת 2006, אך כמות החולות גדלה לאחר שהבנות שבו למנזר. מ-3,600 התלמידות נפגעו 600. הן סבלו מחום, בחילות ושיתוק. בדיקות שערכו רשויות הבריאות במקסיקו לא העלו גורם מחולל ידוע, ולבסוף סוכם המקרה כתחלואה עקב "הפרעה פסיכולוגית רחבה", או במלים אחרות "היסטריה קבוצתית". הטיפול התבסס על שליחת הבנות הביתה לפרק זמן קצר. ואכן, הבנות שבו בריאות לאחר שהות עם ההורים.

תחלואים קבוצתיים שמקורם נפשי אינם ייחודיים למאה ה-21. סוג זה של מחלות, ולמעשה אפילו מגיפות, מוכר היטב כבר יותר מאלף שנה באירופה. המגיפות העתיקות היו שונות מזו שתוארה במקסיקו, והיה בהן מקום מרכזי לא להתקפי שיתוק, אלא דווקא לריקודים עם תנועות בלתי נשלטות.

התיעוד הראשון של מגיפת מחול היה במאה ה-11, בידי רופא בשם גריופונטוס, אך תיאורים חוזרים של המגיפה מופיעים בשכיחות רבה בין המאות ה-15 וה-18 במקומות שונים באירופה. התיאור המפורט המשמעותי הראשון מגיע מהעיר אקס-לה-שאפל (כיום העיר אכן שבגבול גרמניה-בלגיה). ביוני 1374 תוארה בעיר קבוצה של גברים ונשים שסבלו ממעין הזיה משותפת. הם יצרו מעגלי רוקדים, החזיקו ידיים ובמשך שעות רקדו ללא שליטה בחושיהם וללא קשר לסובבים אותם. הריקוד נמשך שעות ארוכות, עד שלבסוף נפלו הרוקדים תשושים לקרקע, גונחים ומייללים.

לצורך טיפול נעטפו הרקדנים בחוזקה בבגדים הדוקים סביב גופם, או שלחלופין איבריהם הכואבים מריקוד עברו טיפול בלחיצות ובתיפוף על אזורי גוף שונים. טיפולים אלה שיככו את מכאוביהם והם נותרו "בריאים" עד להתקף הריקודים הבא. הרוקדים עצמם תיארו בסיום ההתקף חזיונות סוערים של מפלצות ונחלי דם שהשפיעו עליהם. אחרים תיארו חזיונות מגן העדן הכוללים את ישו. בחלק מהמקרים סיום ההתקף לווה בהתקף פרכוסים שכלל הפרשת קצף מהפה ותנועות מוזרות בגפיים.

מאקס-לה-שאפל התפשטה התופעה לערים אחרות באזור, ובכל מקום שבו הופיעו הרוקדים, נוצרה התקהלות עקב הסקרנות הרבה שיצרה התופעה. כמות הרוקדים הלכה וגדלה, ובכל מקום שאליו הגיעו ניסו הרוקדים להשתלט על בתי התפילה המקומיים. אנשי הדת המקומיים ראו בתופעה אלמנט שטני וניסו להילחם בה באמצעות גירוש שדים (שנחשב לתרופה יעילה מאוד במאה ה-14).

עקרות בית, חקלאים, בעלי מלאכה ואנשים אחרים, עזבו את מעשיהם והצטרפו בהמוניהם לרוקדים. ילדים עזבו את הוריהם ומשרתים את אדוניהם. התופעה התרחבה אף יותר כשקבצנים וגורמים משולי החברה החלו לחקות את הרקדנים. יש תיאורים של נשים בהריון שנסחפו להתקפי ריקוד, מבלי שהעובר נפגע, ואנשים רוקדים ברחובות, מטיחים את ראשם בקירות הבתים ומשליכים את עצמם לנהר וטובעים. מתוארים גם ניסיונות להקל על הרוקדים בעזרת מוסיקה מהירה שנוגנה על ידי נגנים שעמדו סביב הרקדנים וניסו לעודדם לרקוד מהר יותר, ובכך להביאם לתשישות שתסיים את ההתקף.

חלק מהרקדנים הובלו לקתדרלה ע"ש ויטוס הקדוש, שם ניסו נזירים להחזיר את הרקדנים לחושיהם. הם הובלו למזבח לתפילה קצרה, ולאחר טיפול זה הוטב מצבם. הטענה בכתובים היא שרק בכנסיות שהוקדשו לוויטוס הקדוש עזר הטיפול, בעוד שבכנסיות שפטרוניהן היו קדושים אחרים לא חלה הטבה.

דבר בחייו או במותו של ויטוס עצמו לא נקשר בריקוד. הוא היה צעיר סיציליאני שמצא את מותו בזמן רדיפות הנוצרים בשנת 303 לספירה. האגדות עליו מעורפלות, וגורלו לא היה שונה מגורלם של מאות אחרים שנרדפו והוצאו להורג. ייחודו נובע מכך שגופתו הועברה פעמיים עד שהגיעה למנזר קורביי בגרמניה, שם נהפך לאחד מ-14 "הקדושים העוזרים" (קבוצת קדושים בכנסייה הקתולית שתפילה להם נתפשת כסגולה לריפוי).

כמות בתי התפילה שנשאו את שמו התרבתה ומעשי נס החלו להיות משויכים לו. בסוף המאה ה-14 התפשטה שמועה שלפני שהחרב נחתה על צווארו, ביקש ויטוס מאלוהים שמי שיתפלל אליו ביום השנה למותו יהיה מוגן ממגיפת המחול. אותה שמועה טענה שבת קול יצאה מהשמים ואמרה "ויטוס, תפילתך נשמעה והתקבלה", ומאז היה ויטוס לקדוש המגן מפני מגיפת המחול.

בדרום איטליה היתה ידועה מגיפת מחול מקומית בחבל פוליה, שתוארה לראשונה על ידי ניקולס פרוטי במאה ה-15, ושמכונה בספרות טרנטיזם (Tarantism). למתעדי המחלה לא היה ספק שהיא נגרמה מעקיצתו של עכביש הטרנטולה. מקורה של המלה טרנטולה (Trantula) הוא ככל הנראה במלה Terrantola הלטינית, שציינה לטאה דמוית סלמנדרה בעלת תבנית של כוכב על גבה, שיוחסו לה ארסיות רבה ותכונות רעות שונות.

המלה הלטינית נגזרה משמו של נהר Thara בדרום איטליה, שעל שמו נקראה גם עיר סמוכה (Tarentum), ואף כיום ידוע האזור בשם טרנטו. מקור הזהות הלשונית בין הזוחל לעכביש לא ברור, אך תכונותיה המזיקות של הלטאה דבקו בעכביש הנפוץ מאוד באזור הגיאוגרפי המדובר. שמו המדעי של העכביש הוא Lycosa tarantula והוא אינו קשור לעכבישי הטרנטלה שמוצאם מדרום אמריקה. כיום הוא נחשב לעכביש שאינו יכול לגרום לנזק כלשהו לאדם.

בקיץ היו הכפרים והעיירות באזור מוצפים בקולות נגינה שנועדו לשפר את מצבם של הנגועים במחלה. האמונה היתה שהריקוד גורם לרעל העכביש להתפשט לכל הגוף ולהשתחרר מהעור וכך לשפר את מצב החולה. האנשים שנעקצו, או שחשבו שנעקצו, הניחו שרק מוסיקה וריקוד ישפרו את מצבם. מרגע ששמעו את צלילי המוסיקה הראשונים, קפצו על רגליהם והחלו לרקוד במשך שעות, ללא סימן של עייפות או כאב.

לא כל מוסיקה השפיעה על החולים, אלא רק ריקודים שמכונים כיום טרנטלה. הפסקה מוקדמת מדי של המוסיקה השיבה את הרוקדים למצב שלפני תחילת הריקוד. גם כאן אנשים שלא נעקצו השתתפו בריקוד, עקב מעבר של מה שכונה "רעל מנטלי". תופעה זו תוארה בחבל ארץ זה גם באמצע המאה ה-20.

כיום סבורים שהסיבה לתופעות אלה היתה פסיכולוגית בעיקרה. תנאי מחיה עלובים במאה ה-15, עבודה קשה, אמונות טפלות והגבלות דתיות שונות על אורח החיים היו מנת חלקם של חלקים גדולים באוכלוסייה. בתנאים כאלה לא פלא ש"מגיפות מנטליות" או מעין היסטריית המונים יכולים לפשוט באוכלוסייה. היכולת "להתנתק" לזמן מסוים מחיי היום יום, ולבצע מעשים שונים, ואולי אף מהנים, שבגינם לא היה איש נשפט באופן מוסרי, עומדת ככל הנראה בבסיס התופעה.

הרופא בן התקופה פרסלסוס, שניסה להבין את הסיבה האמיתית לתופעה, לא שעה לדעה שרווחה אז על קשר בין השטן והקדושים השונים לתחלואה. הוא חילק את רקדני ויטוס הקדוש לשלושה סוגים. את הסוג הראשון כינה "המדמיינים" (Chorea imaginative). לאלה, לפי פרסלסוס, לא היתה מחלה כלשהי, והריקודים נבעו ממניעים נפשיים ומדמיונות בלבד, והם למעשה היו אלה שהחלו את המגיפה.

בסוג השני היו רקדנים רצוניים, כלומר כאלה שרקדו במודע עקב מה שהוא כינה גירוי חושי. תסמין זה כונה Chorea lasciva. ההידבקות בו, לדעת פרסלסוס, נגרמה עקב רגשי סימפטיה של הצופה לרקדן הפגוע. הסוג השלישי, ואולי המעניין ביותר, כונה Chorea naturalis - חולים שתנועותיהם והצחוק הבלתי נשלט שלהם נבעו מסיבות גופניות ממש. את הסיבה להתנהגותם תלה פרסלסוס בשינוי ברוח הקודש המפעמת בכל אדם. כיום סבורים שחברי הקבוצה השלישית סבלו ממחולית (Chorea), המהווה חלק ממחלת הקדחת השיגרונית (Rheumatic fever). זו נגרמת עקב זיהום של חיידק הסטרפטוקוק, וגם כיום נקראת התופעה בשם "הריקוד של ויטוס הקדוש".

נראה שלמרות ההבדלים התרבותיים הרבים בין אירופה של ימי הביניים למקסיקו של המילניום השלישי, לא הרבה השתנה בתגובה האנושית, ותופעות אלה מן הסתם ימשיכו להתרחש מעת לעת.

הכותב הוא מומחה לרפואת ילדים ב"מכבי שירותי בריאות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו