בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארץ הסיליקון

מספר הניתוחים הפלסטיים בישראל עולה בהתמדה ושיעור המנתחים לנפש מתחרה בזה של ארצות הברית. את תעשיית היופי מזינים סדרות טלוויזיה, ידוענים, יחצ"נים ועיתונאים שחוגגים על טובות הנאה, בחסות רופאים ומכונים תאבי פרסום. מהשיניים של מיכל זוארץ עד השדיים של אורית פוקס. ככה מפיקים פסיכוזת המונים

תגובות

לתחילתו של הקיץ היה פעם ריח של אבטיח קר וענבים וקרטיב לימון בים. היום יש לו ריח של סיליקון. בחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב, נפגשות כיתות שלמות בקליניקות של מנתחים פלסטיים; חזה ואף הם הלהיטים של הקיץ. גם האמהות, האבות והסבתות מנצלים את חום יולי-אוגוסט להחלמה מהירה משלל ניתוחים: עפעפיים עליונים ב-10,000 שקל, מתיחת פנים ב-32,000, צוואר ב-8,000.

בשנתיים האחרונות נראה שכולם עושים את זה, כותבים על זה ובעיקר מדברים על זה. אף אחד, כך נדמה, לא מרוצה מאיך שהוא נראה. "יש לי ציפיות להיות מושלמת", אמרה יהודית לנדאו, משתתפת ב"המראה" (סדרת הריאליטי בערוץ 10) לפני שהחלה מסכת שיפוצים שארכה חודשיים. על חשבון הסדרה עשתה לנדאו אוברול כללי: שדיים, פנים, בטן, שיניים. חיתוכים, שאיבות, הרמות והשתלות. בפרק הסיום התייצבה לפני המראה ונראתה כמו בת 50 שהחליטה לחזור לגיל 20. "איך את מרגישה היום?" שאלה אותה המנחה אורנה דץ, "בת 20", ענתה לנדאו בלי למצמץ.

האם ישראל היא אימפריה של ניתוחים פלסטיים? תלוי את מי שואלים. 130 הרופאים הרשומים באיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית נופלים מהרגליים מרוב עבודה. האיגוד לא מבצע אמנם רישום סטטיסטי של כל הניתוחים, אבל לפי הערכות חלה עלייה של 10% בכמות הניתוחים בין השנים 2005 ל-2006. סך הכל מתבצעות כ-10,000 פעולות בשנה.

אבל לא כל הפעולות (ניתוחים ומילויים) הללו נעשות על ידי מומחים לכירורגיה פלסטית הרשומים באיגוד; בפועל גם רופאים שאינם פלסטיקאים - כמו רופאי עור, עיניים, אף אוזן גרון - מבצעים ניתוחים, כך שמספר הפעולות הנעשות בישראל גדול מהערכות האיגוד, אלא שאף אחד לא יודע בכמה. המחזור הכספי של הענף מוערך בכחצי מיליארד שקל בשנה.

"רוב הניתוחים היום זה הגדלות חזה", אומר ד"ר אבי וינברג, מומחה לכירורגיה פלסטית. "בתחום הזה אנחנו עוברים הרבה מקומות בעולם. רק ברזיל אולי מנתחים יותר".

בברזיל, בסאו-פאולו, שאוכלוסייתה מונה 12 מיליון תושבים, יש 1,700 מנתחים פלסטיים - מנתח אחד לכל 7,000 תושבים. בדרום קוריאה 45 מיליון תושבים ו-1,500 מנתחים פלסטיים - מנתח אחד לכל 30 אלף תושבים. בארצות הברית 6,000 מנתחים פלסטיים ל-300 מיליון תושבים, כלומר מנתח פלסטי אחד לכל 50 אלף תושבים. בדיוק כמו בישראל.

שיגעון הניתוחים הפלסטיים יובא לארץ מארצות הברית: מתוכניות הריאליטי האמריקאיות נדמה שכל העולם קליניקה אחת גדולה, וכל דבר הוא בר תיקון. באחד מפרקי סדרת הטלוויזיה האמריקאית "ד"ר פלסטיק" (המשודרת בישראל בערוץ !E) מגיע למרפאה זוג צעיר שחי יחד כבר ארבע שנים, אבל עדיין מקיים יחסי מין רק בחושך. הבחורה סבורה ששפתי הפות שלה ארוכות מדי והבחור מרגיש ששק האשכים שלו גדול מדי. הרופא, בשני המקרים, מסכים ללא היסוס עם הפציינטים המתוסכלים ומבצע את הניתוחים. לעין המצלמה. סדרות אמריקאיות נוספות שעוסקות בניתוחים פלסטיים הן "הברבור" (שעליה מבוססת "המראה"), "ניפ/טאק", "אני רוצה פרצוף מפורסם" ו"Makeover Extreme", רשימה חלקית. בכולן עוברים המשתתפים חשיפה קיצונית של גופם ונפשם, לפני ואחרי.

גם בישראל השילוב של מטמורפוזה וחשיפה תופס תאוצה: בימים אלה החלה משודרת עונה שנייה של "לרדת בגדול", ובערוץ 10 עובדים על העונה השנייה של "המראה". בחברת מימד, מפיקי הסדרה, התקבלו יותר מ-3,000 פניות מנשים וגברים שביקשו לעבור את המטמורפוזה (רק 13 נבחרו). לא פלא. גלישה באתרי המנתחים הפלסטיים באינטרנט חושפת גלריה זוהרת של דוגמניות ודוגמנים צעירים, שחקניות ושחקנים, אקס מלכות יופי, נערות זוהר ונשות חברה שכולם עברו איזשהו טיפול. עיתוני הנשים מדווחים על הניתוחים הללו בהרחבה, וכך גם מדורי החברה והרכילות, שמדווחים גם על הרופאים, שעלו לדרגת סלבריטאים בעצמם.

ד"ר פלסטיק סופרסטאר

שמות המנתחים הפלסטיים לא מגיעים למדורי החברה בכוחות עצמם; רופאים רבים מיוצגים על ידי משרדי יחסי ציבור ויועצי תדמית. אחד מאלה הוא ד"ר דב קליין, שהשתמש בשירותיהם של היחצ"נים עליזה זאנה וניצן אופיר.

"כשהוא בא אלינו היה לו בקושי חדר וחצי אצל רונית רפאל", אומר אופיר, "עבדנו אתו שש שנים. במו ידינו בנינו אותו ומיתגנו בכתבות בעיתונים. אני בעצמי רצתי לכל הסוכנויות המובילות והבאתי לו דוגמניות ומובילי דעת קהל לניתוחים פלסטיים. כולם, עד אחת, עבודה שלנו. לא פלא שהיום הקליניקה שלו קפצה בעשרות אחוזים".

היום יש לקליין קליניקה פרטית באזור ההיי-טק ברמת החי"ל בתל אביב, והלוגו שלו, dK מזכיר קליין אופנתי אחר. בנוסף לניתוחים יש לקליין קו של מוצרי קוסמטיקה, בית ספר לקוסמטיקה רפואית, והוא עומד להשיק קו של הלבשה תחתונה. לפני כחודש הצטרף לבית החולים אסף הרופא, שם הוא מנהל את המרכז החדש לכירורגיה פלסטית. נורית נחמיה, דוברת אסף הרופא, אומרת שבגלל הקשר של קליין לעולם הזוהר, שמח בית החולים לשתף אתו פעולה. "הוא מאוד מוכר", היא אומרת, "המאכער של כל היפהפיות".

לא כל הפלסטיקאים, אגב, מרגישים בנוח עם הקשר המתהדק בין הרופאים ליחצ"נים. ד"ר מיכאל שפלן, כירורג פלסטי בכיר, מנהל והבעלים של מרכז עתידים (ששמו מוכר גם מ"פרשיית הג'קוזי" שהתפרסמה במוסף זה ב-2003, אז התגלה במרפאתו חיידק לא מוכר, שהדביק 15 מנותחות שלקו בזיהום) כתב לא מזמן בביטאון האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית מאמר ביקורת נוקב בנושא: "זה שנים רבות קמים דורות חדשים של מנתחים פלסטיים חסרי הכשרה מספקת בכירורגיה אסתטית, שאין להם כלים מתאימים להתמודד מול שוק תחרותי שלא לומר אלים. מה עושים על מנת להתקיים? מצטרפים למכוני פרסום, תיווך ותאגידי אסתטיקה ממלכתיים או פרטיים ומנתחים בעבור שכר מגוחך ותשלום פרמיות הביטוח. מה עוד? מנתחים בחינם תמורת יחצ"נות, משלמים עמלות לקבלני פציינטים, גובים בונוסים מנציגי חברות ויצרנים, מכפישים עמיתים למקצוע בניסיון לפאר את עצמם ומשקיעים ביחסי ציבור, שיווק או פרסום, בניסיון למתג ולמצב את עצמם במקום בחינוך עצמי ובניית מוניטין מבוסס של יכולת ותוצאות. נשמע מוגזם? מי שהצטרף למגזר הפרטי בעשרים השנים האחרונות ולא דבק בו משהו מכל זה, שיקום".

מאמצי יחסי הציבור מתמקדים בכתבות שבהן מוזכר המנתח, במסווה של כתבה צרכנית או סיפור אישי נוגע ללב. סיפור כזה למשל הוא ניתוח הקטנת החזה של אורית פוקס, בת 28, הנחשבת, גם אחרי הניתוח, לבעלת החזה הגדול ביותר במדינה. ולמה הקטנה? משום שלפני כמה שנים ניתח אותה קליין והשתיל לה, על פי בקשתה, סיליקון בנפח 1,300 סמ"ק, בכל צד.

"בצבא החלטתי שאני מגדילה", סיפרה פוקס בראיון לעינת ארליך בערוץ הבידור הישראלי, "השריטה שלי זה הציצי". לפוקס היה באופן טבעי חזה גדול, וכמה רופאים לא הסכימו להגדיל אותו. "המשכתי לחפש רופא וכולם אמרו לי 'דב קליין ינתח אותך, הוא אוהב חזה גדול'". האושר של פוקס מהחזה החדש לא האריך ימים. עדי ברקן, שהיה הסוכן שלה, לא אהב אותו ופוקס התנדבה להקטין ב-500 סמ"ק. את ניתוח ההקטנה ליווה מקרוב מאוד צוות צילום של גיא פינס, שתיעד גם את רגע ההרדמה המביך ואת ההתעוררות הכואבת שהסתיימה בראיון מצולם.

מי יזם את הכתבה על פוקס?

פינס: "אני חושב שהוזמנו על ידי הרופא הזה, או יכול להיות שקראנו בעיתון ואנחנו פנינו אליהם. לרופאים יש אינטרס בולט לעשות דברים כאלה ודב קליין בראשם. זה די מקובל שרופאים מעסיקים יחסי ציבור ודואגים לייחצ"ן את הניתוחים שלהם. היום זה הרבה יותר פתוח. מראים את הניתוח כמו בגד חדש".

כתבה כזאת לא נראית לך פעולה מציצנית שמעודדת ניתוחים פלסטיים?

"אני חלק מעולם התקשורת, אבל לא מרגיש שאני מוביל מגמה, אלא יותר משקף מצב. אני לא מדבר על זה בהתפעלות וגם לא בביקורת. אנחנו מראים את זה אמנם, אבל גם אומרים את דעתנו על המוטציות האלה. פנו אלינו, בשנתיים האחרונות, לפחות בשני מקרים, לעשות מבצע לצופים שלנו ולהגריל שתלים במתנה לצורך הגדלות חזה, וזה נדחה על הסף כי אמרנו איזה מסר אנחנו מעבירים לצופים שלנו ברגע שאנחנו עורכים מבצע כזה? בואו תגדילו? אני לא מגנה את התופעה כתופעה, לא כבנאדם, ולא בתוכנית, אני חושב שאם מישהו עושה את זה כי זאת דרכו להיות בן אדם יותר טוב, זכותו, אבל לא הייתי רוצה לעודד את זה. במקרה של אורית פוקס, הרעיון שעמד מאחורי זה היה 'אלוהים, מה זה הדבר הזה, ומי זה הרופא הזה שכל כך רוצה להתפרסם?"

קליין עצמו לא מתחסד. הוא מאוד מאוד רוצה להתפרסם וכל האמצעים כשרים. "לא היו לאורית שתלים גדולים, יש מקומות בעולם, בארצות הברית או בגרמניה, שעושים חזה הרבה יותר גדול מזה".

אבל זה לא בריא, מזיק לגב.

"יש פציינטיות שזה מה שהן רוצות. אני יכול להסביר את ההשלכות של הניתוח הזה, לגרום לתובנה מסוימת, אבל הן צריכות לקחת אחריות".

היו רופאים שלא הסכימו לעשות לה את ההשתלה הזאת

"אני לא יכול לקחת אחריות על החלטות של נשים מבוגרות".

במקרה אחר, לפני שלוש שנים, הצטרפה הכתבת יסמין לוי מ"רייטינג" (היום "ידיעות אחרונות") לנעמה נטיב, שהתפרסמה בריאליטי "סוף הדרך", לניתוח להגדלת החזה שביצע ד"ר קליין. תוצאת ההתלוות היתה כתבה רחבה. "לא היינו בפנים", אומרת לוי, "ליווינו אותה עד לניתוח והמשכנו לדבר אתה אחרי הניתוח. הרעיון היה לשקף את המחשבות שלה, את השיקולים, ההבדלים, הפחדים וההתמודדות. לא עניין אותנו הניתוח עצמו". יובל נתן, אז עורך "רייטינג" בקושי זוכר את הכתבה, ודאי שלא כבעייתית: "אני זוכר משהו כזה במעורפל, זה היה בטח איזה אייטם קטן".

כמה ימים לאחר הניתוח ירדה נטיב לשפת הים והצטלמה עם החזה החדש לאתרי אינטרנט, כאות הוקרה למנתח. הצלמים שנכחו באירוע חשפו בקלוז-אפ את התחבושות שמתחת לחזיית הביקיני.

גם הצוות של גיא פינס עסק בנושא יותר מפעם אחת: לפני שנה הגיע למרכז הרפואי ד"ר סנטר, כדי ללוות את הטיפולים שקיבלו בנות להקת "הדיימונדז" לפני קדם האירוויזיון. במהלך הצילומים התעלפה אחת הבנות. גם זה תועד. "הראינו שלא הכל נפלא", מתגאה פינס. "הראינו גם שאנשים עושים מקצה שיפורים ומתעלפים מזה. פנו אלינו אחר כך מד"ר סנטר ואמרו 'הזמנו אתכם, אז אתם לא יכולים להראות דברים כאלה', אמרנו 'חבל, אבל זה חלק מהעסק'".

תמי אלון, אחת הבעלים והמנהלת של ד"ר סנטר, זוכרת את המקרה. "הן עשו הזרקות בשפתיים, עברו טיפולי שיניים, הורידו שערות בלייזר ואחת עשתה הגדלת חזה. זאת שהתעלפה, כנראה שזה מההתרגשות".

מי שילם?

"עשינו להם ברטר. חלק הן שילמו וחלק עשינו להם הנחות. פינקנו אותם. גם למיכל זוארץ עשינו שיניים והיא לא שילמה אבל נתנה לנו חשיפה. הסכימה שנפרסם אותה".

מיכל זוארץ סירבה להתייחס לנושא.

ברטר הוא שם המשחק: כשמדובר במפורסמים, לא הרבה כסף מחליף ידיים, ולא משנה בזכות מה התפרסמו. לפני תשע שנים, כשהרוצחת חוה יערי השתחררה מהכלא, היא קיבלה דיל במתנה מד"ר סנטר: שיפוץ כללי בתנאים נוחים להפליא תמורת כתבה במוסף "שבעה ימים". כל הצדדים בעסקה יצאו מרוצים. "הניתוחים הפלסטיים הם חלק מההכנות שלי ליציאה לחיים", סיפרה יערי לענת מידן, "חלק מהרצון שלי להסתער על החיים. הקמטים שלי הם קמטים של סבל ואת זה אני רוצה למחוק. תראי את האף שלי, הוא נורא גדל ב-12 השנים האלה. הוא מזכיר לי את האף של אהוד וזה מפריע לי".

חוה לוי, בת 56, מלכת היופי של ישראל 1969, עשתה לפני שלוש שנים מתיחת פנים. לפני שנתיים חשפה את חוויותיה בכתבה ב"עולם האשה", אצל העיתונאית שרית ישי, שהיא גם חברה קרובה. כעבור שנה חזרה על כך בראיון ל"זמנים מודרניים". "רציתי לפרגן לרופא שלי", היא אומרת. הרופא, ד"ר מאיר כהן, קיבל שתי כתבות מפרגנות, המשבחות את אישיותו ואת התוצאות כפי שהן נראות בצילומיה הזוהרים של לוי, שאף תוגמלה כראוי - זה שנתיים שהיא מנהלת את הקליניקה של כהן ברמת גן.

שילמת תמורת הניתוח?

"למה זה חשוב? אני לא אכנס לפרטים האלה. ראיתי לפניו הרבה רופאים שלא התחברתי אליהם ואליו התחברתי מיד, הרגשתי אתו נוח, ושמחתי לשתף אנשים אחרים כי חשבתי שזאת חוויה נעימה לעשות משהו למען עצמך".

השתלה שווה אלף מלים

מלמעלה: ברוריה אבידן-בריר, ענת זמיר, חוה לוי ומרב בטיטו-פריד. אנשים עושים ניתוחי חינם תמורת החשיפה
גבולות הברטר מתגמשים אף יותר כשהמנותחים הם עיתונאים. לפני שנה נידבה מרב בטיטו-פריד, מ"מעריב", את פניה לטובת העיתון והתמסרה להזרקות בוטוקס. היא תיעדה את חוויותיה לפני הטיפול, תוך כדי הטיפול ואחריו בכתבה חושפנית. "הוא התעלל בי", כתבה על הקמט ההולך ומעמיק בין גבות עינייה, "ואני ירדתי רשמית מהפסים".

"אף אחת מהעיתונאיות האחרות לא היתה מוכנה לעשות את זה", אומרת ליסה פרץ, עורכת מוסף "סגנון", ששלחה את בטיטו-פריד לעשות את הכתבה. "שאלתי אותן 'למה?', אז הן אמרו שזה נורא פדיחה. אם יש משהו שהתקשורת עשתה לתחום הפלסטיקה, זה שהיא הוציאה אותו מהארון. לא רק דיווחה אלא גם נתנה אישור שזה בסדר. מהבחינה הזאת הבושה הוסרה, וזאת תרומתה הגדולה של התקשורת".

למה יזמת כתבה כזאת?

"היה לי בראש ריאליטי-פלסטיקה כמו בטלוויזיה. זה מוצג בכל הערוצים, בפריים-טיים, לא בשעת לילה מאוחרת או בפינות יופי נידחות, אז חשבתי שגם לי, כעורכת, אין בושה לבקש דבר כזה".

לא מפריע לך להצטרף לעיסוק המוגזם של התקשורת בדימויי גוף נשיים?

"נכון שהתקשורת העלתה על נס בשנים האחרונות נשים שחושפות לראווה חזה מסיליקון. לפני עשר שנים אם העזת לשאול מישהי על ניתוח פלסטי, עשית את זה בחדרי חדרים, והיום סלבריטאיות צעירות, כמו מירי בוהדנה, מדברות על זה בשיא החופשיות. יש דמויות בתרבות הפופולרית שמתגאות בזה. ובעיתונות נשים זו דילמה. אני מאוד מתלבטת ושואלת את עצמי האם זה נכון? האם זה לא יותר מדי? כל שער ושער וכל כתבה וכתבה אני מתלבטת מחדש לגבי הלגיטימיות של זה".

את מבינה שהמסר המועבר הוא שנשים לא שוות בזכות ההישגים שלהן, אלא בזכות החזה?

"נכון, שכבת גיל שלמה הולכת ונעלמת. את צריכה כל פעם לשאוף להיות צעירה יותר. כבר אין אפשרות להזדקן בכבוד, להיות זקן השבט. בדור הבא כבר לא יהיו יותר נשים חכמות, חרושות קמטים, עם העיניים החכמות, כולן ייראו כמו אלפקות מבוהלות. זה הדבר שהכי מצער אותי. כולן יהפכו למוטציות. הגוף בפנים מזדקן וכלפי חוץ את מגהצת וממרקת אותו כל הזמן. אם פעם מישהי שעשתה ארבעה-חמישה ניתוחים נחשבה למופרעת, היום זה ברור לגמרי. הכל הפך לנורא המוני. בזכות המכונים. ילדה מסיימת צבא וכמתנת שחרור מקבלת חזה חדש".

ד"ר חיים קפלן, שהזריק לבטיטו-פריד את המילוי: "עשיתי את זה בשבילה ובשביל הכתבה", הוא אומר. "את הבוטוקס היא קיבלה מהיבואן ואני הזרקתי לה בחינם".

זה הביא לך פציינטים?

"לא יודע. זה לא סיפור גדול. כמה זה כבר עלה? לא יותר מ-800 שקל, עשיתי את זה בכיף. הרעיון הוא שהשם שלך יתגלגל כל הזמן בתקשורת, כמו קוקה קולה. אבל אני בדרך כלל לא מנתח סלבריטאים, כי הם לא רוצים לשלם ואני לא עובד בחינם".

אחת המנותחות הראשונות שתיעדה את עצמה בתקשורת היתה העיתונאית ברוריה אבידן-בריר ב"לאשה", לפני 12 שנה. היא עשתה ניתוח מתיחת צוואר ולסת תחתונה אצל ד"ר חיים רסנר, פלסטיקאי ידוע, והחליטה לשתף את הקוראות. "כשהגיע זמן לתיקון חצות, החלטתי לשתף בזה נשים אחרות ולהעביר להן מסר חיובי וכוח", היא אומרת, "התגובות היו מדהימות, והתחושה עילאית.

"הפכתי להיות תחנת קבלה. מאות נשים פנו אלי מכל המדינה. זה לא היה ניתוח חינם. בזמנו, הציע לי רופא מאוד נודע, לעשות ניתוח תמורת כתבה, אבל בעלי התנגד ואמר, 'אנחנו נעשה את זה במקום ובזמן שיתאים לנו'".

מה דעתך על החשיפה הגוברת של המנותחים?

"זה הביטוי הכי ריאליסטי של העולם המסחרי והשיווקי. משווקים ציצים, אוזניים, שפתיים, הכל משווק. הרי אנשים עושים ניתוחי חינם תמורת החשיפה. אני לא עשיתי את זה כמסע שיווק, אלא תיארתי פחדים ותהליכים רגשיים, כאבים. זה היה תמהיל אינטליגנטי ולכן היה מרתק אבל אני מודה שזה היה חושפני".

זמן קצר לאחר מכן התפרסמה ב"לאשה", כתבה גדולה שכתבה עיתונאית, בעילום שם, שעובדת שם עד היום. בכתבה תיארה העיתונאית סדרת ניתוחים פלסטיים שעברה בכל חלקי גופה. על חשבון מי נעשה הניתוח? העיתונאית טוענת שחלקו היה על חשבונה. "מאז שאני עורכת (שמונה שנים), אנחנו לא עושים דברים כאלה ב'לאשה'", אומרת העורכת אורנה ננר, "מציעים לנו רעיונות דומים, כל הזמן פונות אלי דוגמניות, רוצות שנכתוב על ניתוחים שעברו, ואנחנו לא מסכימים לזה".

אבל במגזין הגברים "בלייזר", גם הוא מהוצאת ידיעות אחרונות, דווקא מסכימים. בתחילת 2002 החליט הכותב ניר קיפניס לצאת למסע לשיקום עצמי. במשך שנה הוא השיל 50 ק"ג באמצעות דיאטה ואימוני כושר בהדרכתו של התזונאי צחי כנען. את חוויותיו תיעד בעיתונו מדי חודש.

כנען לא קיבל תשלום. התמורה היתה החשיפה. את הפרויקט מימנו קופת חולים מכבי בשיתוף עם מכון כושר בתל אביב. בנוסף לירידה במשקל הוריד קיפניס בלייזר שערות מהגב ומהכתפיים אצל רונית רפאל. "גם כאן הדיל היה אזכור בטקסט תמורת הטיפול", הוא אומר.

למערכת "בלייזר" לא היתה בעיה אתית עם הסידור הזה?

"לא, וגם לי אין עם זה בעיה אתית. נדמה לי שאפילו הקוראים כבר מבינים שהיום בעיתונות אין שום דבר בחינם ואין דבר שלא משלמים עליו כסף".

גם העיתונאית שרית ישי, מ"עולם האשה", עברה טיפולים שונים על חשבון הפלסטיקאי שלה, ד"ר מאיר, ודיווחה עליהם בעיתונה. לדברי עורכת העיתון, מרי יורק: "יותר ויותר נשים מודעות למראה החיצוני שלהן, ו'עולם האשה' מדווח על חידושים בכל התחומים המעניינים נשים, אבל נמנע מלנקוט עמדה. לאורך השנים פירסמנו גם מאמרים רבים המדברים על הסכנות בניתוחים האלה. העיתון מבחין בין ניתוחים פלסטיים לבין טיפולים שאינם כרוכים בפולשנות כירורגית. אף אחת מהעיתונאיות בעיתון לא עברה ניתוח פלסטי, לצורך כתיבה ועל חשבון הרופא, אבל במסגרת הטיפולים, נעשו כמה כתבות, תמיד עם הסתייגות על תופעות הלוואי. הטיפולים ששרית עשתה ואחר כך כתבה עליהם היו מילויים שונים, ותמורתם היא לא שילמה. זה כמו שכתב רכב שיוצא לכתוב על מכונית חדשה, לא משלם על כרטיס הטיסה שלו".

פורמט אחיד

צילומים: מוטי קמחי וניר כפרי
הניתוחים הפלסטיים חדרו לחיינו כמוצר צריכה בסוף שנות ה-80, עם פתיחתם של מכונים רבים. אלה עודדו רופאים לנתח במסגרתם בשכר נמוך בהרבה מהמקובל בשוק. צעד זה יצר תחרות, שהורידה משמעותית את המחירים, ושמה קץ למיתוג האליטיסטי של הניתוח הפלסטי. רונית רפאל היתה הראשונה לפתוח מכונים כאלה, ובעקבותיה נפתחו רבים אחרים באותה מתכונת, תוך יצירת שיטפון של ניתוחים בתנאי תשלום נוחים.

ד"ר דין עד אל לא חושב שהתקשורת או פתיחתם של מכונים רבים, הן הסיבות היחידות לכמות הגדלה של ניתוחים פלסטיים. עד אל, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבילינסון ובשניידר ורופא ראשי ב"כללית אסתטיקה", רשת מרפאות לכירורגיה פלסטית של קופת חולים כללית, טוען שהלחץ בא מלמטה: "יש הרבה לחץ סביבתי מבנות צעירות, ומהמעמד הבינוני והנמוך. זאת השכבה החברתית שיש בה הכי הרבה כירורגיה פלסטית. נשים שהחיצוניות מאוד חשובה להן שוברות תוכניות חיסכון. נשים במשבר אחרי גירושים, שאין להן הרבה כסף, חוסכות פרוטה לפרוטה ומאמינות שלניתוח יש מקדם הצלחה".

ד"ר מירי רוזמרין, מהתוכנית ללימודי נשים ומגדר והחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, חושבת שזה מורכב יותר: "הדימוי האחיד של הגוף תופס את כולן, כולן צריכות להיראות אותו דבר. אומרים שהנשים הן קורבן של המדיה, לדעתי האמת יותר מורכבת. כשמישהי אומרת שהיא רוצה את זה בשביל עצמה, אני מאמינה לה, המורכבות היא שאנחנו חיים בתרבות שבה גם הרצון שלנו מובנה חברתית, ומזה נובע הצורך המתמיד לשפר את הגוף, שיהיה דומה לאיזה אידיאל לא מושג".

ד"ר רוני הלפרן, מהתוכנית ללימודי נשים ומגדר והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, אומרת, בעקבות ספרה של הפמיניסטית נעמי וולף, "מיתוס היופי", שהחברה מענישה נשים על ההישגים שלהן. "ככל שהשגת יותר כוח במרחב הציבורי ונפתחו לך יותר אפשרויות, מחזירה אותך ההתעסקות האובססיווית בגוף שלך, למקומך, וזה מלמד אותך שאת יכולה להיות מנכ"לית מצליחה אבל עדיין עבד לצבע השיער ולקמטים שלך.

"היופי הנשי תלוי תרבות ואינטרסים כלכליים ופוליטיים. אם רוצים שאני לא אצא מהבית, אומרים לי שלא יפה לי להשתזף, אלא שעורי צריך להישאר לבן. אני לא מגנה ניתוחים באופן גורף, יש לי ביקורת כלפי התרבות הדיקטטורית שאלה הערכים שלה. ששמים אותך על מסלול של ריצה אינסופית, תזזיתית, כדי לחזור ולאכוף את השליטה עלייך.

"הגברים שעושים אותו דבר, המטרוסקסואל האולטימטיווי, לא מעריך את עצמו דרך ההורדה במשקל, זה תמיד רק בונוס. זה צ'ופר לחגוג את ההצלחה ולא סימן של הצלחה. בעוד שאצל נשים להחזיק ציצים במשקל כזה וכזה זאת ההצלחה. אצל גברים המרצדס זה לא הסטטוס, הסטטוס קיים לפני המרצדס. הוא לא ייכנס לקומפלקסים אם יהיו לו שערות על החזה - אנחנו לא נתפשט אם לא הורדנו שערות במפשעה. ככל שנערות צעירות יותר הופכות להיות מודלים לנשים מבוגרות, זה רחוק מלהיות יפה, זה גרוטסקי, והבדיחה היא על חשבוננו. זאת תרבות גברית ארוכת שנים, ורק אמצעי השליטה משתנה".

"כל הרעיון הוא שאנחנו צריכים להוליד את עצמנו כל הזמן מחדש", אומרת ד"ר סיגל גולדין מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הגוף באוניברסיטת חיפה, "הפורמט של הניתוחים הפלסטיים ושל המרזים למיניהם, משכפל את גודל הגוף וצורתו לתבנית מסוימת, שאליה צריך לשאוף. תבנית אחידה. יש כאן טוטליות תרבותית, כי במציאות יש מגוון של גדלים וצורות גוף שונות. התקשורת מתווכת בזה וגם מאדירה את המודלים שהיא בעצמה יוצרת".



צילום: ויז'ואל פוטוס | צילום נוף: ינאי יחיאל


באתרי הפלסטיקאים יש גלריה זוהרת של דוגמניות, שחקניות ונערות חברה, כולן מנותחות | צילומים: יניר סלע,ינאי יחיאל, נעם וינד, אלי שטרן וקובי גדעון(באובאו)

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו