בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חזרנו אליך שנית

הסימפטומים הראשונים לתסביכי המגלומניה והמשיחיות שפקדו את האימפריה הישראלית החדשה הופיעו בפזמוני ששת הימים. סיור לירי מודרך (עם כמה הפתעות בדרך)

תגובות

הפלוגה אל היעד צועדת והעורף שולח לה ד"ש יש מלים כמו "חירות ו"מולדת" שתמיד נולדות מחדש ("אין שירים אחרים", יוסי גמזו ומשה וילנסקי, 1967)

עשרים-ושלושה פזמונים מוכרים הולידה מלחמת ששת הימים, בדיוק כמו מלחמת השחרור. מבצע סיני הוליד שלושה פזמונים, מלחמת יום כיפור - שמונה, ומלחמת לבנון הראשונה רק שניים (הנתונים מתבססים על האתר "שירונט"). כמה מסקנות עולות מהמספרים: ראשית, ניצחונות מגרים את דמיונם של פזמונאים הרבה יותר מאשר כישלונות. שנית, כדי שמלחמה תביא לפרץ שירה כזה היא צריכה להיות לא רק מוצלחת, אלא גם מוצדקת וגורלית. רק מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים עונות לשלושת הקריטריונים האלה.

שלישית, מאז מלחמת ששת הימים מסתמנת ירידה הדרגתית בנטייתה של תרבות הזמר הפופולרי לעסוק במוטיווים לאומיים-צבאיים, עד להיעלמותם המוחלטת בשנות ה-80. מלחמות המפרץ והאינתיפאדות לא השאירו שום עקבות משמעותיים בפזמון העברי ואף תמלילן לא חולם לכתוב שיר על מלחמת לבנון השנייה.

במובן זה, פזמוני ששת הימים הם הרבה יותר מפיסת נוסטלגיה: הם שריד ארכיאולוגי לעולם תרבותי אבוד, שבו ישראל היתה מדינה קטנה, הומוגנית ומוקפת אויבים, שתפשה את עצמם כחברת לאום צודקת וסולידרית. רגע אחר כך נהפכה לאימפריה. לא פלא שדור מלחמת ששת הימים לא זקוק לשירונים כדי לפזם את פזמוני המלחמה בכל הזדמנות. רובם הגדול מושמעים עד היום ברדיו ובערבי שירה בציבור ולחלקם מובטחים חיי נצח.

הרב גורן גונב את ההצגה

סריקה ראשונית של 23 הפזמונים מגלה שהם מתחלקים לארבעה ז'אנרים מרכזיים: שירי מוראל עממיים ("נאצר מחכה לרבין"), שירי מקומות משוחררים ("הכותל"), שירי קרבות גבורה ("גבעת התחמושת") ושירי געגוע ושכול ("מי שחלם"). כולם מבטאים את גודל השעה וחומרתה, למעט חריג אחד, הבולט בסגנונו המחויך: "רבנו גורן", פזמון הומוריסטי על הרב הצבאי הראשי אז, שלמה גורן, ונטייתו לגנוב את ההצגה והניצחונות. הפזמונאי, יורם טהרלב, זוכה לצל"ש על יכולתו הייחודית להתרחק מקדושת הרגע ולאמץ עמדה סאטירית קלילה על המלחמה. קשה להאמין שאותו טהרלב כתב את שני פזמוני הקרבות ההירואיים ביותר של אותה מלחמה (ראו להלן). מצד שני, אפשר להבין למה "רבנו גורן" הושמע פעם אחת בלבד (למנגינת "כשהרבי אלימלך") לפני ששקע אל תהום הנשייה. השיר זר לחלוטין לרוח התקופה ומתאים יותר לקברט סאטירי, בטח לא לאומה מגויסת שחוגגת את הגדול בניצחונותיה: ביום ב' נשא תפילות אל המקדש ליד הכותל ביום ג' כבר נקרא אל השפלה לא הספיק לגמור בעזה המכונית שלו כבר זזה לטהר את מערת המכפלה ואחריו בא על אופנוע במקרה צלם קולנוע שדהר אחריו באש ובשוחות וישנם אומרים שצה"ל לא המשיך לכבוש אף שעל כי הרב פשוט נפל מהכוחות

נאצר כוכב עליון

בימי ההמתנה של 67' היה נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, השטן התורן של ישראל, מעמד שהוביל אותו לככב בשלושה פזמונים בקבוצת שירי המוראל. שלושתם דומים בסגנונם המתגרה ובמסריהם הרברבניים. מותר לסלוח לפזמונאים: הימים קשים לישראל ומאחורי המלים מסתתרת המועקה הלאומית הגדולה מול מה שנתפש כאיום שחצני על עצם קיומה. הפזמון מתפקד כאן כזריקת עידוד לעם במצוקה.

המפורסם בין השלושה הוא "נאצר מחכה לרבין" של חיים חפר. מטבע הדברים לא צריך לחפש בו ליריקה איכותית. הרעיון הוא לסגור חשבון עם המנהיג המצרי:

נאצר מחכה לרבין איי-איי-אייי נאצר מחכה לרבין איי-איי איי פעמיים כבר חיכה איי-איי-איי והכנסנו לו דפיקה איי-איי-איי

הפופולריות הגדולה של הפזמון הזה העמידה בצל פזמון כמעט זהה, "איגרת לנאצר", שכתב, הלחין ושר בני ברמן. הפשטות הישירה של חפר (והלחן העממי) יעילים הרבה יותר מהסרבול של ברמן ומסבירים מדוע שירו נעלם כלא היה: נאצר הפיקוד כאן לא עוצר רבין מחפש אותך בנר אם בסיני צבא מצרים נס הפעם גם קיבלתם פס

השיר השלישי בסדרת "נאצר" הוא "מה אכפת" של יוסי גמזו, פזמונאי שטורח להדגיש גם את העליונות החינוכית של ישראל: עבדול נאצר שוב שכח לקחים מרים פה אך אם הוא רוצה כל כך השכלה מורים פה להזכיר לו יזדרזו את סיני ועוג'ה ובהזדמנות הזו גם את כיס פלוג'ה

מה אכפת, אל תשאל העיקר אצלנו אם נשמור על המוראל הוא ישמור עלינו

גם יחיאל מוהר, פזמונאי ותיק ושבע מלחמות מגייס את כישרונו (ואת משה וילנסקי) לכתיבת "אנחנו נעבור", פזמון פטריוטי לעילא, שבא לעודד את רוח הלוחמים בקצב המארש. כולם מוזמנים להצטרף לפזמון החוזר: לכל המצרים יכולנו וגברנו מכל המצרים יצאנו עם איתן עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו אנחנו נעבור במיצרי טיראן

אנחנו נעבור, בחושך ובאור, ודגל תכול לבן, במיצרי טיראן

זכות השיבה

הקבוצה הגדולה ביותר בפזמוני ששת הימים היא שירי המקומות המשוחררים, שמעלים על נס את השיבה לנחלת אבותינו. כאן בא לידי ביטוי הסנטימנט הדתי-לאומי, לעתים המשיחי, ששטף את המדינה בעקבות הכיבוש ותקף גם החילוניים שבכותבים. רוב השירים אפופים בחרדת קודש, שמולידה לעתים שורות מגוחכות או מקוממות. קחו למשל את "הכותל", שירו של יוסי גמזו, שמרוב התפעלות אמונית מייחס לאבנים תכונות אנוש: הכותל, אזוב ועצבת הכותל, עופרת ודם יש אנשים עם לב של אבן יש אבנים עם לב אדם

עמוס אטינגר, בדרך כלל פזמונאי רציונלי, הופך את הנקודות הדרומיות ביותר בסיני למחוז כיסופים לאומי: הים והמלח יראו את השיר חזרנו אליכם טיראן וסנפיר הו שארם א-שייח, חזרנו אליך שנית את בלבנו, לבנו תמיד

דליה רביקוביץ, משוררת חילונית-הומניסטית, מתפעמת ללא גבול מכיבוש הגדה המערבית, מתעלמת לגמרי מתושביה הערבים וכותבת את "עמק דותן", שיר גבורה תנ"כי על שיבתנו למקום שבימים כתיקונם היתה קוראת לו ג'נין: שם מכרו האחים את יוסף לעבדות שם עלו במישור תמרות אש ועשן ובתוך הקמה התפרש לו הגדוד בעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים עמק חיטה לבנה כפשתן וגדי וצבי בהדר גבורתם הלא שוב ניפגש בלי דם ובלי אש עוד נשובה אל עמק דותן

רביקוביץ מתפייטת על כרי התבואה, כרמי הזיתים ושדות החיטה הלבנה כפשתן, אבל שוכחת למי כל זה שייך. ואם רביקוביץ שוכחת, מה לנו כי נלין על נעמי שמר, נסיכת ארץ ישראל השלמה. מבחינתה, ירושלים העתיקה היתה עיר רפאים ריקה מאדם, והר הבית עמד נטוש עד ששחרננו אותו (ממי בעצם?). הנה הבית המפורסם והקונטרוורסלי ביותר ב"ירושלים של זהב", המנון-המשנה של המדינה, שנכתב שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה: איכה יבשו בורות המים כיכר העיר ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

במהלך המלחמה הופיעה שמר בסיני ואז שמעה ברדיו את הצנחנים שרים את "ירושלים של זהב" ליד הכותל. היא הבינה שמעתה יש פוקד את הר הבית ומיהרה להוסיף בית חדש, שמדגיש את מוטיב השיבה: חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה

עוד דוגמה להתפעמות הרליגיוזית מהמקומות הקדושים, במקרה זה קבר רחל, היא שירו של החידונאי-פזמונאי שמואל רוזן "שוב לא נלך", המוכר יותר בשם "ראי רחל ראי". כמו "עמק דותן" גם זה שיר הירואי שמותח קו ישר בין גיבורי התנ"ך לגיבורי העכשיו. אלא שכאן הנימה הדתית (של הכותב החילוני) הרבה יותר בולטת: ראי רוחות אייר נושאות טורי פלדה גם בנימין אתנו פה וגם יוסף כוכב בית לחם מנצנץ ברעדה גם החלוץ עמנו וגם המאסף

ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם

שיר אהבה פיוטי

רק פזמונאי אחד, יובב כץ, סוטה מהזרם המרכזי של תהילת המקומות הכבושים-משוחררים, מניח לפאתוס הדתי והלאומי, וכותב שני פזמונים ברוח אלטרנטיווית. הוא יכול להרשות לעצמו משום ששניהם עוסקים במקומות נטולי קדושה דתית או ערך היסטורי (לפחות עד 1967): החרמון ורמת הגולן.

בשיר הראשון, "מלכות החרמון", כץ פונה לכיוון אישי-רומנטי. בשבילו החרמון הוא לא אתר קרב נורא ולא העיניים של המדינה; הוא סתם תירוץ טוב לשיר אהבה פיוטי (שהלחן של אפי נצר מקנה לו עליצות משונה): כל המלים השמחות פרצו שוב כהורה סוערת טיפסנו עם כל הרוחות אל פסגת החרמון הזוהרת עם שחר הלילה נמלט טובע העמק באור דמשק באופק נבלעת גלבוע נושק לתבור

לו היית לצדי, לו את כאן, לו את כאן הייתי נושאך על כפיים מעל ערפילים, ערפילים בענן לקטוף כוכבים בשמיים

השיר השני, "בתי את בוכה או צוחקת", מתייחס לכיבוש רמת הגולן מנקודת הראות המבוהלת של ילדי הקיבוצים שלמרגלותיה. הוא לא בא להלל את הכיבוש, אלא לבטא את תחושת ההקלה של הילדה הקטנה מגדות: הביטי למעלה בתי אל ההר ההר שהיה כמפלצת עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר אך הם מאיימים על דמשק

להגיע הביתה בשלום

יורם טהרלב אחראי לשני פזמוני הקרב הגרנדיוזיים של ששת הימים, מה שמוכיח כי "רבנו גורן" לא היתה אלא סטייה חתרנית חולפת. הראשון, "גבעת התחמושת", הוא קצת יותר מפזמון: ברובו הגדול הוא תיאור אותנטי של הקרב.

עדויות הלוחמים עובדו למונולוגים שבינהם שובצו קטעי שירה (לחן: יאיר רוזנבלום, ביצוע: להקת פיקוד המרכז). אחד המונולוגים מסתיים במשפט שנהפך לנכס צאן ברזל של התרבות הפופולרית: "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום". התוצאה הסופית מרשימה גם במונחי הימים האלה. התיעוד היבש לכאורה נותן ביטוי עז לגבורת הלוחמים, אבל גם לפחד המוות ולחוסר האונים שלהם. הבתים הבאים ממחישים זאת היטב: ואיש אי אנה לא שאל מי שהלך ראשון נפל צריך היה הרבה מזל על גבעת התחמושת

מי שנפל נסחב אחור שלא יפריע לעבור עד שנפל הבא בתור על גבעת התחמושת

אולי היינו אריות אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו לעלות על גבעת התחמושת

את השיר השני, "קרב רפיח", הקדיש טהרלב לאוגדת השריון של אלוף ישראל טל, מגיבורי המלחמה הנערצים (והיחיד מכולם שזכה להופיע בשמו בפזמון). בניגוד ל"גבעת התחמושת" זהו שיר תהילה פשטני, נטול ניואנסים ורב פאתוס, אפוף דם ואש ותמרות עשן, שמעמיד את ערך הניצחון גבוה מעל ערכם של חיי אדם. רק הביצוע העצמתי של אריק לביא (לחן: צבי בורודבסקי) העניק לשיר ערך מוסף כלשהו (סימני הקריאה במקור): באנו שחורים כפיח באנו קרועים אבל אנו אחרי רפיח כמו שרצית טל!

מול האויב הגחנו מי שנפל נפל על הנופלים פסחנו רצנו קדימה טל!

בחמישי ביוני גדוד השריון פרץ באש ודם אל הקרב יצא באש ודם את פניו מצא

רחל שפירא יוצאת לאור

הקבוצה הרביעית בפזמוני ששת הימים, שירי הגעגוע והשכול, הצמיחה כמה

א ינוס לעולם. כל השירים בקטגוריה הזאת מבטאים רגשות ומצבים אנושיים אוניוורסליים בלי קשר קונקרטי לתקופה. כוחם יפה לכל עת מצוקה, לכל יום זיכרון, לכל התכנסות נוגה. שלושת השירים הראשונים במצעד הפרטי שלי הם "מי שחלם" של דידי מנוסי ויוחנן זראי ("מי שחלם הוא לא ישכח על מה לחם"), "הייתי נער" של דוד עתיד ויאיר רוזנבלום ("הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער/ אך הילוכו כבד וחתומות פניו"), ובראש כולם, "מה אברך" של רחל שפירא ויאיר רוזנבלום.

שפירא, אז קיבוצניקית אנונימית משפיים, כתבה את השיר ב-1967 לזכר בן כיתתה, שנהרג במלחמת ששת הימים. רוזנבלום מצא את השיר בעלון זיכרון של הקיבוץ, הלחין אותו ללהקת חיל הים, וכך, למעשה, פרצה הקריירה של שפירא, אחת הפזמונאיות היחידות שזכאית לתואר "משוררת": מה אברך לו, במה יבורך? זה הילד? שאל המלאך

וברך לו חיוך שכמוהו כאור וברך לו עיניים גדולות ורואות לתפוס בן כל פרח וחי וציפור ולב להרגיש בו את כל המראות

הבשורה של ירון לונדון

הסערה היצירתית של 1967 פלשה גם ל-1968, כשמקור ההשראה הוא המרדפים בבקעה, שנכנסו לאתוס הישראלי כהמשכה הישיר של המלחמה. ירון לונדון, אז צעיר בשנות ה-20 לחייו, עוד לא גיבש לעצמו עמדה פוליטית ברורה. רק כך אפשר להסביר את הפער הניכר בין שני הפזמונים שכתב באותה שנה (לסרט תיעודי של מיכה שגריר).

הראשון, "מרדף", מושפע מאווירת האופוריה, הלאומנות והכוחנות שהשתררה במדינה אחרי המלחמה. לימים יודה לונדון שהוא מתחרט על כתיבת הפזמון, שנהפך לדבריו להמנונם של המתנחלים. "זהו שיר פאשיסטי", אמר בראיון לגלי צה"ל, "השתעבדות למיתוסים של דם ואדמה": ארץ טובה שהדבש בעורקיה אך דם מנחליה כמים זורם ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל

ארץ אשר ירדפוה אויביה אך היא את אויביה תרדוף במרדף היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

מהשיר עולה תמונת עולם פטריוטית-לוחמנית של ארץ זבת דם, מין ספרטה מודרנית החיה על חרבה ותופשת את שכניה כאויב נצחי וחד ממדי. קצת מוזר שאותו אדם, באותו זמן, כתב גם את "גשר אלנבי", פזמון שמאמץ עמדה הומנית-אוניברסלית: במקום להתרפק על נחלי הדם ועצבי הברזל של ארצו בוחר לונדון לכתוב על המקום שמסמל את המפגש האנושי בין יהודים לערבים; במקום לספר על האויב הרודף, הוא מעדיף לספר על אחד, עבדאללה, שחוצה את הגשר בדרכו לאחת המדינות השכנות.

גשר אלנבי של לונדון הוא אתר חילוני, ארצי, כמעט פסטורלי, שבו טרנזיסטור משמיע זמרת ברקע, חייל מתנועע לקצב הג'ז, עבדאללה ממתין לתורו בכותונת אינגליזית, מוכס בודק מכונית מחרטום עד גלגל ו"מאה נהגים מעשנים בינתיים/ סיגריות ?פריד' וסיגריות ?אל על'". לונדון מתקשה לקשר את החיזיון הזה לשאון הקרב והמרדפים שמסביב: גשר ביילי, גשר גשר בין גדותיים ירוקות אך מה אלה היריות ומה הפשר של כל שוחות המקלעים העמוקות

במאמץ קל אפשר לראות בשיר הזה את הניצן הראשון של שירי השלום שבאו כתגובת נגד לאווירת ששת הימים. שנה לאחר מכן, 1969, פרץ בזעקה גדולה "שיר לשלום" של יעקב רוטבליט, אבל זאת כבר כתבה אחרת.



המזכרות של ששת הימים: תקליטים, מחזיקי מפתחות, בולים ושנות טובות


תצלומים באדיבות רונה סלע, דוד טרטקובר ומוזיאון פתח-תקוה לאמנות
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו