בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדי מיקוח

בשנים האחרונות גוברת המודעות לחשיבות האב בחיי הילד, אבל באופן פרדוקסלי, דווקא המודעות הזאת עשויה להביא למאבקים מרים על משמורת על הילד בזמן הגירושים ואחריהם - ולספק לאב נשק בקרב המשפטי

תגובות

כאשר ט' אמרה לבעלה שהיא רוצה להתגרש, התגובה המיידית שלו היתה: אני תובע משמורת על הילדים. האיש גלוי הלב הודה מיד שאין לו שום כוונה לגדל את שלושת ילדיהם. "אני תובע כדי שאת תסבלי", הוא אמר לה.

בני הזוג לשעבר החלו במסכת ממושכת של פגישות עם עורכי דין ועם עובדים סוציאליים; בדיקת "מסוגלות הורית"; התדיינויות והתנצחויות. "אני יכול למשוך את זה גם חמש שנים", הודיע הבעל לט'. "את רוצה שזה ייגמר תוך שנה? תשלמי". ט' שילמה לו כ-100 אלף שקל כדי שיסיר את תביעת המשמורת, שממילא לא התכוון ולא רצה לקיים. "וזה לא שהיה לי כסף", היא מציינת. "מכרנו את הדירה המשותפת, ומתוך החצי שלי הוא קיבל עוד 100 אלף שקל".

בכך לא הסתיים מסע הסחיטה. כאשר פנו בני הזוג לבית הדין הרבני עם הסכם הגירושים החתום, ביקש פתאום הבעל שלום בית. בדיון הבא, כשעשה זאת שנית, נשברה ט' ושילמה לו עוד כמה עשרות אלפי שקלים. רק אז זכתה בגט המיוחל.

ט', תושבת הרצליה, דווקא לא חושבת שהסיפור שלה מזעזע. "כשזה רק כסף, זה לא כל כך נורא", היא אומרת בפיכחון. בסופו של דבר, אבי ילדיה רואה אותם לפי הסדרי ראייה מינימליים, כפי שרצה - פעמיים בשבוע ובכל שבת שנייה.

איום אפקטיווי

לא כל הגברים המתגרשים פועלים כמו בעלה לשעבר של ט'. יש אבות שמעוניינים להישאר מעורבים מעורבות עמוקה בחיי ילדיהם אחרי הגירושים. יחסם של גברים להורות השתנה מאוד בהשוואה למה שהיה לפני כמה עשרות שנים, וכך גם התפישות החברתיות בנוגע לתפקידו של האב ולחשיבותו בחיי הילד. ובכל זאת, סיפורה של ט' אינו יוצא דופן: עורכי דין לענייני משפחה מספרים שגברים רבים מנצלים את השינוי החברתי הזה, במיוחד כאשר האשה יוזמת את הגירושים, ומשתמשים בו כנשק שמטרתו לפגוע בה, רגשית וכלכלית.

וזה עובד. לדברי עורכי הדין נשים רבות מגיעות אליהם אחוזות בעתה: "הוא ייקח לי את הילדים". לחשש הזה אין שחר בדרך כלל - בתי המשפט מוסרים את המשמורת על הילדים לאם, אלא במקרים נדירים שבהם תפקודה פוגע קשה בטובת הילד - אבל האיום עושה את שלו, אשה שחוששת לאבד את המשמורת על ילדיה תעדיף לוותר על נתח מרכושה.

עו"ד שרון פרילינג, מומחית בדיני משפחה ששוקדת כעת על עבודת דוקטורט בעניין יחסי הורים וילדים, מציינת כי "בתיקים רבים שהאיום הזה עולה, הוא לא מגיע לתביעה ממשית. זה חלק ממערבולת ההתכתשויות בין בני הזוג".

פרילינג מספרת על אשה שייצגה, תושבת צפון הארץ: "שני בני הזוג הם בעלי מקצועות חופשיים. האם עבדה בשעות נוחות והיתה יותר בבית אחר הצהריים. האב עבד מסביב לשעון. בתחילת הליכי הגירושים שיזמה האשה, הוא אמר לה: 'את תצטערי. אני אדאג לקחת לך את הילד'. לא ויתרנו על רכוש. חשפנו לפני בית המשפט את כוונות האב: הוא נשאל איך הוא מתכוון לארגן מחדש את חייו לשם גידול הילד, מבחינת שעות עבודה וכדומה. לא היו לו תשובות. היה ברור שהילד ישהה עם מטפלת או עם סבא וסבתא, ולא תהיה בחייו נוכחות הורית נדרשת".

ובכל זאת, גם אם לרוב האם אכן מקבלת את המשמורת על הילדים, בדרך היא חווה מסע ייסורים של ממש, רצוף חרדות קשות, וגם תהליך משפטי ממושך שעולה הון, שלא תמיד נמצא ברשותה.

השינוי בתפישת האבהות הוליד גם את הסדר המשמורת המשותפת. ברוב הסכמי הגירושים נקבע כי אחד ההורים, לרוב האם, מקבל את המשמורת על הילדים ואילו להורה השני נקבעים הסדרי ראייה של הילדים. במשמורת משותפת, לעומת זאת, יש חלוקה שווה של הטיפול היום-יומי בילדים. הם שוהים זמן שווה אצל שני ההורים ולמעשה יש להם שני בתים.

בישראל השימוש במשמורת משותפת אינו רב. בשאר העולם היו שנים שהוא פרח, לנוכח ההכרה הגוברת בחשיבות האב בחיי הילד, אך כעת הוא מצוי בנסיגה ברוב מדינות המערב. מחקרי מעקב הראו שמשמורת משותפת פועלת במקרים רבים שלא לטובת הילד, שאינו נהנה מבית קבוע אחד, אלא נע ונד בין שני בתים. כך למשל, מחקר שנערך בסן פרנסיסקו בקרב 100 ילדים - מקצתם במשמורת משותפת ומקצתם עם הורה משמורן אחד - נמצא שילדי המשמורת המשותפת היו מדוכאים ומופנמים יותר, וכן לא קומוניקטיוויים ותוקפניים יותר.

בכל מקרה, משמורת משותפת אפשרית רק אם שני ההורים מעוניינים בה באמת ומקיימים ביניהם תקשורת טובה. עליהם גם להתחייב לגור במשך שנים בסמיכות, כדי שהילד יוכל להגיע לבית הספר בקלות מכל אחד משני הבתים ולקיים חיים חברתיים תקינים. בתי המשפט בישראל אישרו הסדר כזה במקרים לא מעטים, כאשר בני הזוג ביקשו זאת במסגרת הסכם הגירושים.

עו"ד חיה זינגר, מומחית בדיני משפחה וירושה, מציינת כי יש מקרים שבהם בית המשפט מפנה את המשפחה לעובדים סוציאליים, כדי לבדוק אם ההסדר תואם את טובת הילד, אם ההורים אכן מבינים במה הוא כרוך ואם לא הופעל לחץ על אחד הצדדים לקבל את תנאי המשמורת המשותפת.

המצדדים במשמורת משותפת - בדומה לאלה שניהלו לפני כשנתיים מאבק לביטול חזקת הגיל הרך, המקנה לאם עדיפות בקבלת משמורת על ילד עד גיל שש בעת גירושים - מסתמכים על עקרון השוויון ואף משתמשים בטרמינולוגיה פמיניסטית. מדוע האם היא המשמורנית המועדפת, הם תוהים. האב חשוב לא פחות. לדבריהם, בעבר, כשגברים עבדו ונשים טיפלו בילדים, היה היגיון בהסדר של אם-משמורנית, אבל כיום גם נשים עובדות, ואין סיבה שתהיה להן עדיפות בתחום ההורות. יש כאן קיפוח של הגברים.

שדולת הנשים התייחסה בעבר בעמדתה נגד ביטול חזקת הגיל הרך (שלא בוטלה לבסוף): המציאות אינה שוויונית, ברוב המקרים המטפלת העיקרית בילדים בעת הנישואים היא האם. גברים משתכרים יותר מנשים ולפיכך יכולים לשכור ייצוג טוב יותר בהליך הגירושים. וגם דיני הגירושים בישראל אינם שוויוניים, אלא מפלים לרעה נשים. עורכי דין מציינים, כי רבים מהאבות שמעלים על נס את עקרון השוויון לקראת הגירושים, לא בהכרח החזיקו בו גם בשנות הנישואים.

עידית הוניגמן, עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, אומרת שיש בלבול בין שותפות הורית, שהיא עניין מבורך, לבין משמורת משותפת, שלא פעם אינה מותאמת לסגנון החיים לפני הגירושים ולסגנון התקשורת בין ההורים. ואילו עו"ד יואב טל, מומחה בדיני משפחה, אומר כי מאחר שטובת הילד היא שאבות ייקחו חלק משמעותי בחייהם, ייתכן ששינוי בגישה המשפטית רצוי: גם חקיקה למען נשים, הוא מציין, קידמה את מצבן בתחומים שהחברה התמהמהה לעשות זאת.

אין כמו אמא

לא פעם הרצון במשמורת על הילדים, או קידום הרעיון של משמורת משותפת, הם כנים, אך במקרים אחרים הם משמשים אמצעי לחץ להפחתת מזונות. בעניין זה יש טווח נרחב של הסדרים: יש הסדרי משמורת משותפת שבהן המזונות מופחתים רק במעט, ויש מקרים שבהם בני הזוג מקבלים עליהם אחריות כלכלית משותפת לצורכי הילדים, בלי תשלום מזונות. בפסק דין בתיק גירושים קבעה שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, יעל וילנר, כי "הפחתת שיעור המזונות טומן בחובו חשש כי משמורת משותפת תיחשב כדאית יותר מבחינה כלכלית, ובכך ייווצר תמריץ לפתיחת חזית סכסוך חדשה בין ההורים בעניין משמורת הילדים... ובלהט המאבק תישכח טובת הילדים".

האם החברה הישראלית בכלל מעוניינת בשינוי בתחום זה? סקר שעשה הארגון "משפחה חדשה" מעלה שרוב הישראלים, גברים כנשים, חושבים שאין כמו אמא. 46.6% חושבים שהאם היא שצריכה להיות המשמורן (50.9% מהנשים ו-41.0% מהגברים), ורק 1.7% חושבים שהאב הוא המתאים (2.5% מהגברים ו-1% מהנשים). 30.5% מצדדים בחלוקה שוויונית בין שני ההורים.

עם זאת, הצורך במעורבות האב בחיי הילד הוא צורך אמיתי, גם אם יש מקרים שבהם ההכרה בו מנוצלת לרעה. "בהחלט יש לפעול לעיגון מעמד האב בחיי הילד לאחר הגירושים", אומרת פרילינג. "אך לנוכח המחקרים שלפיהם גם במשפחות כפולות קריירה האם נושאת במרבית נטל גידול הילדים, יהיה זה מלאכותי לקבוע משמורת משותפת דווקא לאחר הגירושים, כשאין לכך שורשים בחיי הנישואים עצמם. את השינוי יש ליצור ראשית בתא המשפחתי הקיים בעת הנישואים, ורק לאחר מכן ליישמו בעת הגירושים".

ומה בנוגע לילדים? כסף, סעיפי חוק, אגו פגוע, אהבה שנגמרה, נקמה, כל אלה משמשים בסיפור הזה, שנסוב בעצם על חייהם של ילדים. טובת הילד אמורה להיות העיקרון הראשון במעלה, היחיד בעצם, אבל לא פעם היא נדחקת לשוליים בסערת היצרים הכרוכה במאבק הגירושים. דומה שעד שגברים ונשים לא יפנימו שגירושים אינם שדה קרב - ואם הם ממש חייבים להילחם, שלא יעשו זאת על הגב הצומח של ילדיהם - לא יהיה אפשר לסמוך על כך שטובת הילד היא שתכתיב את הסיפור הזה.



איור: אורית ברגמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו