בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש שנים ביער

אינגריד בטנקור, פוליטיקאית ולוחמת בשחיתות, נחטפה ב-2002 על ידי המחתרת המרקסיסטית בקולומביה, לאחר שניסתה לתווך בינה לממשלה. לפי דיווח אחרון, היא מוחזקת בבידוד, כבולה בצווארה בשרשרת. הבעיה היא שככל שהלחץ הבינלאומי לשחרורה גובר, כך עולה ערכה בעיני החוטפים

תגובות

בוגוטה אינגריד בטנקור חיה בג'ונגל כבר חמש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים. כיצד מצליחה האשה הצעירה הזאת, שגדלה בטרקלינים האלגנטיים של בוגוטה וברובע ה-16 של פאריס להחזיק כך מעמד? "היא חזקה מאוד-מאוד", הסביר בשבוע שעבר השוטר ג'ון פינצ'או, שבסוף אפריל - אחרי שמונה שנים ותשעה חודשים בשבי ארגון הגרילה - FARC הצליח להימלט. מאום לא בוער למורדי FARC ("הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה"). מקצתם אף נולדו במחתרת. הראיה האחרונה לכך שבטנקור עדיין בחיים היא מאוגוסט 2003, אז העביר הארגון קלטת וידיאו שבה היא נראית רזה, אך נחושה.

בטנקור, לבושה בסרבל, העבירה בקלטת דרישת שלום לשני ילדיה, מלאני ולורנצו, לבעלה קרלוס לקונט, ולאמה יולנדה פולסיו. בהמשך, בנימה שקולה של ראש מדינה, היא הסבירה מדוע הממשלה צריכה לשאת ולתת עם הארגון, הדורש להחליף "שבויי מלחמה". אבל הנשיא, אלווארו אוריבה, העדיף לאטום את אוזניו. בטנקור ו-56 חבריה לשבי ממשיכים על כן "להירקב ביער", כדברי הקולומביאנית-הצרפתייה, שנחרתו בזיכרון הקולקטיווי.

40 שנות אלימות

אוריבה מסרב להיכנע לדרישות שמציב ארגון הגרילה כדי להתחיל בשיחות. המתקפה נגד המורדים איפשרה לממשלה להבטיח את התנועה בצירים המרכזיים ואת ביטחון הערים, והאזרחים, המצדדים במדיניותו הקשוחה, נתנו לו ב-2006 את אמונם מחדש.

בניגוד לציפיות, לא תפסה סוגיית השבויים מקום מרכזי במסע הבחירות. במדינה זו, שהאלימות בה לא פוסקת כבר 40 שנה, החטיפות אינן אלא דרמה אחת מני רבות. גורלה של בטנקור קרוב ללבה של פאריס יותר מאשר ללב בוגוטה. ב-2001 היא הקסימה את הצרפתים בספרה "זעם בלב" ("La Rage au Coeur"), שנמכר ביותר מ-300 אלף עותקים. בספר מגוללת בטנקור את סיפור מאבקה בשחיתות, מתארת את אורחותיהם של הפוליטיקאים בקולומביה, שמוכנים לעשות הכל כדי לשמר את זכויות היתר שלהם. באמצעות "זעם בלב" גילתה צרפת אשה מגויסת שדוברת צרפתית בלא דופי.

אביה של בטנקור היה שגריר קולומביה בצרפת. היא למדה בבית הספר היוקרתי למדע המדינה בפאריס, שם הכירה בין היתר את דומיניק דה וילפן, ראש ממשלת לשעבר של צרפת. נישואיה הראשונים היו לדיפלומט צרפתי, פאבריס דלואה, והוא אבי ילדיה.

אבל ב-1989, המועמד לנשיאות, לואיס קרלוס גלאן, תקוותו של דור שלם של קולומביאנים, נרצח בידי המאפיה. בטנקור עזבה את חייה הנוחים, את בעלה הצרפתי ואת ילדיה, וחזרה לבוגוטה. לאחר תקופה קצרה במשרד האוצר היא נכנסה לפוליטיקה. האשה האלמונית בעלת הגינונים הפאריסאיים, תפסה את עין התקשורת כאשר חילקה בצמתים קונדומים, "כדי להתגונן מפני השחיתות".

היא נבחרה בפעם הראשונה לקונגרס ב-1994. היכולת הרטורית שלה והפרובוקציות לתקשורת הפכו אותה בתוך זמן קצר ל"ילד הרע" של הפוליטיקה הקולומביאנית. צירת הפרלמנט הצעירה הפנתה את חציה לנשיא, ארנסטו סאמפר (1994-1998), שמימן את מערכת הבחירות שלו בכספי סוחרי סמים. לאחר האיומים הראשונים על חייה, היא שלחה את ילדיה חזרה אל אביהם, שכיהן אז בשליחות בניו זילנד, וב-1998 נבחרה לסנאט. בתוך זמן מה עזבה את המפלגה האם הליברלית וייסדה מפלגה משלה, "Oxigeno" (חמצן).

היא חתרה לכס הנשיאות, אבל התחרות היתה קשה. שתי פוליטיקאיות אחרות כבר פעלו בשטח, וגם הן ניסו להציג סגנון אחר של פוליטיקה: הליברלית מארי אמה מחיה, והשמרנית נואמי סאנין. הצלחת ספרה בצרפת הוציא את בני ארצה מהכלים. המגזין הקולומביאני "סמאנה" כתב בלגלוג על "ז'אן ד'ארק החדשה של הצרפתים", ודוד סוטו, מרצה למדע המדינה, הסביר ש"את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית", והעיר ששום פוליטיקאי צרפתי לא היה מפרסם בארה"ב ספר באנגלית שבו הוא מכפיש מנהגים צרפתיים". זמן קצר לפני חטיפתה, ב-23 בפברואר 2002, למרות מסע בחירות מצוין, רק 2% מהמצביעים אמרו שבכוונתם לבחור בה.

באותם ימים ביקשה המועמדת לנשיאות להדגיש את מסירותה למאבק למען השלום, ובניגוד לדעת המשטרה והצבא יצאה לסן ויסנטה דל קגואן. שבוע קודם היא פגשה ביישוב הגדול הזה בדרום המדינה את ראשי ה-FARC שהיו מעורבים בתהליך שלום ארוך ועקר, ובנוכחות המצלמות הטיחה בהם באומץ: "האם אחזתם בנשק כדי למכור קוקאין?"

אבל ב-20 בפברואר השיחות הופסקו. בטנקור החליטה להתערב, התיישבה מאחורי ההגה וגררה להרפתקה גם את מנהלת מערכת הבחירות הנאמנה שלה, קלרה רוחאס. בדרך הם נתקלו במחסום של אנשי הגרילה. אלן קלר, צלם שליווה את בטנקור ושוחרר כעבור כמה שעות, סיפר: "ראינו מכונית של הצלב האדום עושה סיבוב פרסה. איש גרילה צעיר דרש מאתנו לחזור על עקבותינו. הוא לא זיהה את אינגריד, אבל היא הזדהתה וביקשה לדבר עם מפקד החולייה". יום קודם היא אמרה לו: "אם יחטפו אותי, אשא ואתן עם אנשי הגרילה". "אינגריד, שהאמינה בשלום, עשתה שגיאה גורלית. היא לא הבינה שהיגיון של המלחמה שב לשלוט", אמר בזמנו אחד מנאמניה, חורחה פולסיו.

"כמו כלב"

מאז צללה המשפחה לתקופת המתנה בלתי נגמרת. איש לא העלה אז על דעתו שהיא תימשך זמן כה רב. "הייתי משתגע אם הייתי יודע", מודה היום חואן קרלוס לקונט. באמצעות הדרמה של אשתו גילה לקונט, איש פרסום חסר דאגות, חובב אופנועים וגולף, גם את הדרמה של ארצו. מצויד בתצלום בגודל טבעי של בטנקור הוא התחיל במסע הארוך. הוא פונה בבוגוטה לכל מי שמוכנים להאזין, וחוזר ומספר על ייסורי החטיפה. בתה של אינגריד, מלאני, עושה מלאכה דומה בפאריס, ובצרפת ובבלגיה קמו קבוצות תמיכה בבטנקור.

אמה של אינגריד, יולנדה פולסיו, מממלאת את תפקיד הדוברת. "מר אוריבה, אני שונאת אותך", הטיחה לא מכבר בנשיא המדינה, המסרב לקבל את פניה כבר חודשים ארוכים. בכל בוקר עם שחר היא מתקשרת לתחנת רדיו ומדברת אל בתה אינגריד. במדינה שבה נגע החטיפות כה נפוץ, מעמידות תחנות רדיו רבות שירות זה לרשות המשפחות.

ב-18 חודשי השבי הראשונים של בטנקור הגיעו שתי קלטות וידיאו. אחריהן השתררה דממה זרועת שמועות, אשליות וימים של קדרות. בני משפחת בטנקור ודיפלומטים למדו להיות חשדנים מאז. בראשית יולי 2003 הגיע מידע אמין לכאורה. הנשיא אוריבה עצמו הודיע על נוכחותו של נציג FARC. אינגריד חולה והיא תשוחרר בקרוב.

בעקבות זאת שיגר משרד החוץ של צרפת מטוס לברזיל - בלי להכניס לסוד העניינים את ברזיליה, שלמדה על נוכחות המטוס מהתקשורת. אבל הפרשה הסתיימה בכישלון חרוץ ובהתחפרות ארגון הגרילה בעמדתו. ממשלת קולומביה העמידה שוב ושוב פנים שבכוונתה להיכנע, אבל טירפדה את המאמצים להגיע לשיחות. במקביל, המשיכו השמועות לפרוח, ואחת מהן אף קבעה שבטנקור בהריון מאחד מראשי הגרילה. ואז, במארס 2005 התברר כי רוחאס, מנהלת מסע הבחירות של בטנקור, היא זו שהרתה.

פינצ'או סיפר שאינגריד ניסתה להימלט חמש פעמים, שהיא כבולה בצווארה בשרשרת, שהיא ממשיכה לקרוא תיגר על שוביה ושהיא כותבת. "אינגריד חיה כמו כלב", סיכם חואן קרלוס לקונט, הנאחז בסתירות בעדותו של פינצ'או כדי לשכנע את עצמו שהוא משקר.

פאריס נראית נחושה בדעתה לחדש את יוזמתה, והנשיא אוריבה מנסה לשכנע שכוונותיו טובות. לא מכבר הודיע על כוונתו לשחרר בקרוב, באופן חד-צדדי, כמה מאות אנשי גרילה. השאלה היא רק אם ל-FARC יש כוונה כלשהי לשחרר את בת הערובה שלהם, אותו אוצר בלום שבזכותו הם קיימים בזירה הבינלאומית? הקולומביאנים מטילים בכך ספק.



הפגנה לשחרור בטנקור בפאריס בנובמבר 2004, במלאות 1,000 ימים לחטיפתה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו