בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל אחד רוצה את הצדק שלו

35 שנה לאחר הקמתה, האגודה לזכויות האזרח כבר מזמן אינה הגוף היחיד בשטח. כמו החברה הישראלית, גם הפעילות למען זכויות האזרח התפצלה לעשרות ארגונים קטנים, הדואגים לאינטרסים הצרים של קבוצתם. איך זה קרה, ומה מתכננת האגודה לעשות בשנים הבאות

תגובות

במוצאי השבת הקרובה תציין האגודה לזכויות האזרח בישראל 35 שנה לקיומה. יהודה פוליקר יופיע בהתנדבות בהיכל התרבות בתל אביב ו-2,500 איש יבואו לחגוג את קיומו של המוסד שיש לו השפעה לא מובטלת על חיינו. מעקב אחרי נושאי טיפולה של האגודה, כמו גם אחר עשרות הארגונים החלופיים והמשלימים לה שצצו עם השנים, מספקת עוד אפיק לבחינתם של התהליכים שעברו על החברה הישראלית בפרק הזמן הזה.

התמונה אינה קודרת: ההכרה בשורה הולכת ומתארכת של זכויות אדם העמיקה, גם אם ההקפדה על השמירה עליהם אינה הולמת תמיד את ההכרה בעצם חשיבותם. מאידך, הפיצול לארגונים רבים מצביע בעיקר על הפילוג המעמיק בחברה הישראלית, כשכל קבוצה דורשת לעצמה מענה ייחודי.

מה שמסבך כמובן את התמונה, היא העובדה שאת 35 שנות קיומה של האגודה ליוו כמו צל שנות הכיבוש בשטחים. הוא תמיד שם, ברקע, מכתיב במידה רבה את רשימת הסוגיות בטיפול, וגוזר על האגודה תיוג בלתי נמנע: במציאות שבה זכויות אדם הן עניינו של השמאל, לעולם תיחשב בעיני הימין גוף "שמאלני"; מצד שני, בעיניהם של אנשי שמאל רדיקלים יותר, היא נחשבת לגוף פשרן מדי, שאינו מחדד את עמדותיו די הצורך.

צדק חלוקתי

ההתחלה ב-1972 היתה צנועה, אקדמית ואליטיסטית. האגודה היתה יהודית לגמרי בהרכבה האנושי, והושפעה בעיקר מתהליכים דומים שעברו על החברה האזרחית בארה"ב. 35 שנה מאוחר יותר מדובר בגוף שמעסיק 45 עובדים, בהם 12 עורכי דין, ובהנהלתו יש ייצוג לערבים, לדתיים, ללסביות ולהומואים ולדוברי רוסית. את הפרס לזכויות אדם על שם אמיל גרינצוויג שמעניקה האגודה יקבל השנה ארגון "קולך", שאפשר להגדירו כארגון נשים דתי-פמיניסטי. הבחירה עוררה מידה של תרעומת בתוך האגודה. היו שרטנו, מיהן הנשים האלה, היו שהודו שיש להם קושי עם העובדה ש"קולך" פועלת בקרב מתנחלות. הבחירה אושרה, אך היא יכולה ללמד פרק קטן בקושי להגן על זכויות אזרח בישראל.

מאז ינואר, עומד בראש ההנהלה יו"ר חדש, המשפטן דורי ספיבק, בן 38, שאת חיידק זכויות האדם הביא עמו לדבריו דווקא מן המזרח הרחוק. במסגרת טיול בתום השירות הצבאי עצר ללמד אנגלית במחנה פליטים על גבול תאילנד-בורמה. "לא רק לימדתי, אלא גם למדתי המון", סיפר ספיבק השבוע. "לא רק על זכויות האדם שאין לאחרים, אלא גם על הפריווילגיות שעליהן אני עצמי גדלתי. אבל גם הבנתי שהרחמים והחמלה אינם הדרך הנכונה".

עם שובו לארץ, החל ללמוד משפטים וכלכלה, ולצד תהליך של יציאה מן הארון נהפך לפעיל בארגונים לשינוי חברתי. "16 שנה מאוחר יותר, התפקיד הזה באגודה הוא בשבילי סוג של סגירת מעגל", הוא אומר. כמי שחי את נושא זכויות האדם גם כסגן מנהל התוכנית הקלינית בפקולטה למשפטים (שם הוא מלמד לצד בן זוגו לחיים זה 11 שנה, הד"ר ישי בלנק), עוקב ספיבק אחר השינויים שמתחוללים בעצם ההגדרה של זכויות אדם. אם פעם היה מדובר בזכויות פוליטיות בלבד - למשל חופש הביטוי, הזכות לבחור ולהיבחר - היום גם זכויות חברתיות נחשבות לזכויות אדם בסיסיות וטעונות הגנה.

ההכרה בכך היתה אחד הוויכוחים הנוקבים יותר באגודה. "זה לקח זמן", משחזר ספיבק את התהליך. "התפישה הקלאסית של זכויות אדם לא מדברת על צדק חלוקתי, ומתמקדת במניעת התערבות שלילית של המדינה יותר מאשר בהטלת חובות פוזיטיוויות ביחסיה עם האזרח. כמו, למשל, הזכות לחינוך, לבריאות, לעבודה בכבוד. כל אלה לא מובנים מאליהם כזכויות אדם, והיו להרחבה הזאת מתנגדים מתוך האגודה. הפרופ' רות גביזון, למשל (בעבר יו"ר הנהלת האגודה, ל"ג), טענה שהפרלמנט והמערכת הפוליטית הם הקובעים את התקציב ואת היעדים של מדיניות חברתית. כשפנו לאגודה פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית וביקשו סעד במאבקם נגד חלוקת הקרקעות על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הם נידחו תחילה על ידי האגודה. רק אחרי שנתיים היא הצטרפה מאבק ולעתירה שתוצאותיה שינו במידה רבה את פני החברה בישראל. הוויכוח בסוגיה הזאת כבר הוכרע, והזכויות החברתיות נהפכו לחלק בלתי נפרד מהגדרתנו את זכויות האדם".

כך גם הפעילות החינוכית המתמשכת של האגודה. שוטרים העוברים קורס שיטור בסיסי, כמו גם אנשי מג"ב ושב"ס, עוברים גם קורס בסיסי בזכויות אדם. "שואלים אותי אם זה מצליח", מספר ספיבק. "האמת, אני לא יודע, אבל צריך להאמין".

פיצול ועוד פיצול

ספיבק נדרש רבות גם לפיצול הבלתי נגמר בזירת הארגונים לזכויות אדם ולשינוי חברתי. הנה פירוט חלקי מאוד: "בצלם", "קו לעובד", "בזכות", "במקום", "עדאלה", "מוסאווה", "רופאים למען זכויות אדם", ארגונים לזכויות עולים מחבר המדינות וארגונים חברתיים רבים נוספים. ספיבק נשמע אמבילוונטי ביחסו לתופעה הזאת: "אני חושב שהחברה הישראלית איבדה את היכולת להתאגד למאבק משותף. ההתאגדויות הולכות ונעלמות - כמו ועדי עובדים, כמו חברות במפלגות. אני פעיל שנים בארגונים של הקהילה ההומו-לסבית. פעם היתה אגודה אחת, היום אני יכול למנות שש, עד לפיצול לארגון של איש אחד. הפעילות של חלק מן הארגונים נתפשת כסקטוריאלית. הם משתמשים בשיח של זכויות, אבל יכולים להיתפש כקבוצות אינטרסים".

חולוד בדאווי, תחקירנית שטח בנושא הגדר ורכזת פרויקט תכנון ובנייה במזרח ירושלים מטעם האגודה, דווקא מברכת על הפיצול: "עצם קיומם של ארגונים כמו עדאלה ומוסאווה לצד האגודה, מאתגר את שני הצדדים בכל הנוגע לשיח על זכויות האזרח הערבי. אני שמחה על התחרות. זה גם מעשיר את האופציות. יש שיעדיפו לפנות לאגודה, ויש שיבחרו בקרבת הזהות והשפה של עדאלה".

עדאלה הוקם על ידי חסן ג'יבארין, יוצא האגודה לזכויות האזרח. פעילים ותיקים יודעים לספר שאחד הויכוחים הפנימיים שגרמו לפיצול היתה ההבחנה שעשו מי שמוגדרים "הגווארדיה הישנה של האגודה" בין זכויות האזרח הערבי לזכויות קולקטיוויות של המיעוט הערבי. תהום פעורה בין שתי התפישות, ועדיין בלתי אפשרי לגשר עליה. "האגודה כל הזמן נאבקת לעגן עוד זכויות קולקטיוויות ליהודים, ומה עם זכויות קולקטיוויות של הערבים?" תוהה ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסאווה לזכויות אדם. "היו גם כאלו שעזבו את האגודה על רקע השאלה מה תפקידה במאמצים לסיום הכיבוש. הוויכוחים האלה הובילו להקמתן של ?בצלם' ושל ?רופאים לזכויות אדם'". פרח מדגיש שהעילה להקמתם של ארגונים ערבים עצמאיים אינה המחלוקת עם האגודה. להערכתו, היא תוצר של תהליכים פנימיים שהחלו בחברה הערבית אחרי הסכמי אוסלו.

עו"ד דן יקיר מהאגודה ייצג את מוסאווה במאבק עם רשם העמותות על רישומה כעמותה, תהליך שנמשך שלוש שנים. ובכל זאת המתח היהודי-ערבי אינו הסוגיה המרכזית המתגלגלת לפתחה של האגודה. למען האמת, חלק הארי מכ-7,000 הפניות המגיעות אליה מדי שנה נוגע להפרה של זכויות בעבודה ולביורוקרטיה של משרד הפנים. אלא שיותר מכל אלה, מוטרד עתה ספיבק מן הרוחות הרעות המנשבות במערכת המשפט. הוא מדגיש שדבריו אינם נאמרים בשמה של האגודה, אך חושש מהרפורמות של שר המשפטים, דניאל פרידמן.

לא רק בזירה הזאת מתחוללים לדבריו שינויים לרעה. מדינת גאידמק היא אויב מובנה לחזון המדינה שלו. "יש קבוצות גדולות בחברה הישראלית שהרעיון של חברה אזרחית לא פילנטרופית מאיים עליהם", הוא מתריע. אך בו בזמן ספיבק חולם על היום שבו תומכיה של האגודה ימלאו לא רק את בנייני האומה, אלא גם את האולם הגדול ביד אליהו.



ספיבק. "החברה הישראלית איבדה את היכולת להתאגד למאבק משותף"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו