בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעותי עם גרהם גרין

ביקור בקפרי בעקבות הסופר, שלא אהב את האי אבל החזיק בו בית במשך עשרות שנים כי שם, הסביר, "אני מספיק בתוך ארבעה שבועות לעשות עבודה שבמקום אחר אני משלים בשישה חודשים"

תגובות

השם קפרי מעלה על הדעת זוהר, נופים מדהימים, קניות יוקרתיות - פנאי נטול הפרעות, תמצית החיים היפים. גרהם גרין, לעומת זאת, נקשר לאמונה מיוסרת, לריגול, להעדר סלחנות, לריאליזם "קולנועי", לדמויות מוזנחות במקומות עלובים. עולמו של גרין אולי מרגש על הנייר, אבל לא רבים מאתנו היו רוצים לצאת לחופשה בעולם הזה.

יש איפוא סיבה טובה להניח שבין הסופר הבריטי בן המאה ה-20 לבין האי הנוצץ במפרץ נאפולי היה חוסר התאמה הדדי. גרין, תמציתי כהרגלו, אמר על קפרי: "זה לא מקום בשבילי". ואף על פי כן, הוא קנה בית קטן בקפרי בשנת 1948 והחזיק בו יותר מ-40 שנה. הוא נהג לחזור אליו לביקורים קצרים, בעיקר באביב ובסתיו, עד ימיו האחרונים, כשהיה חולה מכדי לנסוע.

הבית, איל רוסאיו שמו, היה נדיר מעצם קביעותו בחייו חסרי המנוחה של גרין. ב-1978 נעשה גרין לאזרח של כבוד בעיירה אנאקפרי, ובנאום קצר שנשא אז הוא סיפק את ההסבר למסעו אחת לשנתיים לאי שכלל אינו לטעמו: בקפרי, לדבריו, "אני מספיק בתוך ארבעה שבועות לעשות עבודה שבמקום אחר אני משלים בשישה חודשים".

גרין כתב ספרים רבים, מתוכם 26 רומנים. "קץ הפרשה", "האמריקאי השקט" ו"האיש שלנו בהאוואנה" בשנות ה-50, "כמאכולת אש" ו"מסעותי עם דודתי" בשנות ה-60 - חלקים מהספרים האלה נכתבו בחדר העבודה העירום והמסויד לבן באיל רוסאיו. אף כי בימים ששהה באי כתב הרבה יותר מכרגיל - והקפיד על הספק יומי של 350 מלים לפחות ("אין פה עניין של כישרון", התעקש, "אין לי כישרון. זה עניין של עבודה, של להיות מוכן להשקיע את הזמן") - הוא מעולם לא השתמש בקפרי כחומר לכתיבתו.

הדרך לאיל רוסאיו

אבל כשנוסעים לקפרי במחשבה על ספריו של גרין, מגלים מיד שהמרחק בין האי לבין עולמו של הסופר אינו גדול כל כך. ממרחק, כשהמעבורת חוצה את המפרץ הרחב, ונאפולי והר וזוב מאחור, האי נראה כהבטחה למנעמיו של גן עדן ים-תיכוני: צוקי גיר דרמטיים ובראשם חופה צפופה של עצים; בתים בגוני לבן ופסטל מפוזרים באי, מטפסים במעלה גבעות תלולות מהנמל הגדוש יאכטות מפוארות.

כשהמעבורת עוגנת משתלטת בשטח הלוגיסטיקה הקרה של תיירות חד-יומית: אלפי תיירים זורמים אל הנמל ומתוכו מדי יום ביומו בקיץ, יורדים לחוף בבוקר - ומטפסים בכבדות על כבש האונייה, מזיעים ועייפים, לפנות ערב. הרציף, המאכלס שש מעבורות הבולעות ומקיאות נוסעים, דחוס עד אימה. הרוב המוחץ של התיירים עולים ברכבל אל העיירה קפרי, שבה השתלטו על הרחובות הצנועים והמתפתלים קמעונאי יוקרה: פראדה, טודס, בולגארי, גוצ'י. זה נראה כאילו דחסו את רודיאו דרייב שבבוורלי הילס אל תוך הסמטאות הצרות של עיירה הררית באיטליה.

פיאצה קפרילה, הכיכר הקטנה והמאובקת הקרובה ביותר לביתו של גרין, היתה יכולה להיות מרכזו של כל כפר איטלקי רגיל. יש בה רק חנות של אופטומטריסט, חנות פירות וירקות ודוכן הימורים. גברות זקנות בשחור נשענות על מקלות, ילדים בסרבלים רצים הביתה לארוחת הצהריים, גברים מאפירים עומדים בפתחי הבתים בחבורות של שניים או שלושה ומעשנים. עץ זית רחב צמרת מבטיח שהכיכר היתה ותישאר כפי שהיא.

הרחוב המוליך אל ביתו של גרין הולך ונעשה צר, ויש בו מאפייה, חנות לחומרי בניין ומכבסה בשירות עצמי. בוגנוויליה נשפכת על החומות הלבנות של הווילות ברחוב, אשד של פרחים בצבעים זוהרים, קקטוס בחלק העליון של אחת הדלתות. מעבר לעיקול נראה במרחק כתם מעורפל של הים, כהה רק מעט יותר מהשמים הצחים. עצי דקל מרשרשים ברוח הקלה.

מעבר לעיקול נוסף נמצא הבית, איל רוסאיו. סמוך לשער ברזל מרוקע, שלט שיש שנקבע בקיר ב-1992 מודיע למבקרים (באיטלקית) שזה היה מעונו של גרהם גרין, אזרח כבוד של אנאקפרי. שתי אמריקאיות קולניות צועדות בסמוך, מתנשפות מההליכה; הן חולפות ברחוב מבלי לשלוח מבט אל הבית או אל השלט - שהוא הרמז המפורש היחיד לגרין, שנותר באי.

פגישה עם גנגסטר

בחנות הספרים בקפרי אין אפילו ספר אחד מאת גרהם גרין למכירה, לא באנגלית ולא באיטלקית. כשמבקשים ספר שלו מקבלים עותק מספר הזיכרונות המקסים של שירלי האזארד שיצא בשנת 2000, "גרין בקפרי". חיבתה של האזארד לידידה הכעסן ול"רוחו חסרת המנוחה והבלתי ניתנת לפיוס" מאפשרת לה להיות אוהדת כלפי הסופר שהיא מעריצה ובו-בזמן לראות בעיניים מפוכחות את אישיותו העוקצנית.

האזארד וגרין חלקו אהבה למסעדה אחת בקפרי, "דה גמה". "הפשטות הטהורה של המסעדה של גמה היתה גורם יציב שסייע לגרהם להרגיש בנוח באי", היא כותבת. "כמו רבים מהאנשים חסרי המנוחה, הוא העדיף שהמקומות שבהם הוא נוהג לבקר יישארו ללא שינוי". האשה שעל שמה נקראת המסעדה, גמה, מתה ב-1984 (וגרין השתתף במסע ההלוויה), אך משפחתה עדיין מנהלת את המסעדה הפופולרית.

גרין חי בצמצום ואהב לאכול מוקדם בערב ולתפוס את האוטובוס האחרון בחזרה לאנאקפרי, כדי לחסוך את הוצאות המונית. הרבה יותר נעים לטייל ברגל בחזרה אל הפיאצה, לשבת לקפה וגראפה בקפה "גראן" (שבו פגשה האזארד לראשונה את גרין) ולהתבונן בזרם העוברים ושבים. זה מקום לראות ולהיראות - ואפילו גרין לא עמד בדחף להתבונן בדמויות שעניינו אותו: הוא טען שראה בפיאצה "גנגסטר אמריקאי לבן שיער ויפה תואר, אחד מאנשיו של לאקי לוצ'אנו, שבילה שם את הסוף השקט של חייו".

אם אוהבים להתבונן באנשים וחשים צורך להצדיק את תאוות ההצצה הזאת, אפשר איפוא לסקור את הקהל ולומר לעצמנו שאנחנו מתרגלים את שיטת העבודה של גרין. הוא אמר פעם למראיין: "כשאני מתאר סצינה, אני לוכד אותה בעזרת העין הנודדת של מצלמת הקולנוע, לא בעין המצלמה - שלוכדת מראות קפואים".

אם נדמה שחופשה ים-תיכונית אינה ההזדמנות המתאימה להתמודד עם הנושאים החביבים על גרין, אפשר לפחות לעקוב אחר שיטוטיו בחוצות האי. לדברי האזארד, "תשומת הלב של גרין הופנתה אל יפי הטבע רק לפעמים", הוא היה "אדם שבדרך כלל אינו מתרגש מחוויה חזותית". ועם זאת, שגרת יומו כללה בדרך כלל טיול רגלי אחר הצהריים, לעתים קרובות לבלוודרה מיליירה, מהלך חצי שעה בשביל נוח בפאתי אנאקפרי, החולף על פני כרמים מטופחים ומסתיים בנקודת תצפית תלולה כ-270 מטרים מעל הים הריק.

טיול אל הקצה השני של האי מוליך אל וילה ג'וביס המפוארת שבנה הקיסר טיבריוס. האזארד מספרת שטיילה לשם עם גרין, והשניים טיפסו בין השרידים והתבוננו ב"נוף מהיפים שקיימים על פני האדמה". במרחק, מול חופי פוסיטאנו, שוכנים לי גאלי, איים זעירים וסלעיים, שאחד מהם השתייך באותה תקופה לרקדן והכוריאוגרף הרוסי לאוניד מאסין (לאחר מותו של מאסין קנה את האי רודולף נוראייב). "המקום נראה שליו, אבל הוא יכול להיות גיהנום", העיר גרין. האזארד מציינת כי "גרהם נטה לחשוד - ובמצבי רוח מסוימים אפילו לקוות - שרוב האידיליות הן בעצם גיהנום".

בתום שלושה ימים בקפרי, המסקנה היא שהדרך הטובה ביותר להיזכר בגרהם גרין היא לקרוא עליו תיגר, להיאבק בלוחמנותו הידועה לשמצה באמצעות מחויבות עיקשת לכל התענוגות שהוא התקשה ליהנות מהם: לשכור סירה קטנה ולהקיף את האי, לספוג את היופי, לטייל ברגל בערב אל הארקו נאטורלה ולעצור לכוסית יין פרוסקו ב"לה גרוטלה" (המסעדה השלישית החביבה על גרין, לדברי האזארד). שולחנות הטראטורייה המבודדת ניצבים על מרפסת בגובה כ-130 מטרים מעל הים, עם נוף אל חצי האי סורנטין, במרחק כ-5 ק"מ. כשהשמש שוקעת מאחור היא מאירה בוורוד חומת עננים באופק. מעבר למים נראה הכפר פראיאנו ככתם לבן על הצוק המרוחק. אחר כך, אם נשארים לארוחת ערב, ממפה את הים האפל קבוצה של סירות דיג. אידיליה.



האי קפרי. בחנות הספרים באי אין אפילו ספר אחד מאת גרהם גרין למכירה, לא באנגלית ולא באיטלקית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו