${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גילו את אמריקה

אחרי שהוציאו שני ספרי סאטירה על החיים בברית המועצות, נשלחו אילף ופטרוב ב-1935 לסיור עיתונאי מצולם בארצות הברית. הם קנו מכונית, נסעו מחוף אל חוף, דובבו טרמפיסטים ותושבי עיירות נידחות. רשמיהם, שפורסמו בירחון סובייטי, כונסו בספר, שעבר צנזורה סטליניסטית, ויוצא כעת במהדורה חדשה

תגובות

ב-1935 יצאו שני עיתונאים סובייטים מטעם העיתון "פרבדה" לגלות את אמריקה. אחד מהם לקח אתו מצלמה. ברית המועצות היתה בסופה של תוכנית החומש הראשונה ובתחילת שלטון האימים של סטלין. ארצות הברית היתה במעמקי השפל הכלכלי הגדול, ובין שתי הארצות התקיימו יחסים דיפלומטיים זה שנתיים. את רשמיהם פירסמו ב-11 המשכים בירחון הסובייטי "אוגוניוק", ואחר כך בספר "אמריקה החד-קומתית", שראה אור גם בארצות הברית. לאחרונה יצאה שם מהדורה חדשה של המסע המצולם שלהם.

אלה לא היו סתם עיתונאים רוסים שנשלחו על ידי סטלין אל "ארץ הקוקה קולה" כדי לחשוף אותה במערומיה. הם היו גיבורי תרבות גם בארצם וגם בארצות הברית. איליה אילף ויבגני פטרוב כתבו ב-1927 בצוותא את "שנים-עשר הכיסאות" (שתורגם לאחרונה לעברית בפעם השלישית) וב-1932 את "עגל הזהב": שני ספרים שגיבורם הוא נוכל מבריק, אוסטפ בנדר, ששם לצחוק את המשטר החברתי הרוסי. ב"עגל הזהב" הוא אומר: "בשנה האחרונה התגלעו חילוקי דעות ביני לבין השלטון הסובייטי. השלטון הסובייטי רוצה לבנות סוציאליזם, אני לא. לדעתי בניית סוציאליזם מייגעת". הספר ראה אור תחילה באנגלית, בארצות הברית, ולא היה יוצא לאור בשפת המקור, במולדתם של הסופרים, אלמלא התערבותו של מקסים גורקי.

"שנים-עשר הכיסאות" - מרדף אחרי אוצר יהלומים שהוסתר באחד מתוך תריסר כיסאות שהתפזרו ברחבי רוסיה - הפך זמן קצר אחרי הופעתו לספר-פולחן בברית המועצות וגם בארצות הברית. ב-1970 עיבד מל ברוקס את הרומן לסרט, שלא נחשב לאחת מהצלחותיו הגדולות. בשנות השלושים, כשאילף ופטרוב יצאו בשליחות "פרבדה" לארצות הברית, הם היו אמורים גם להשתתף בכתיבת התסריט על פי הרומן, עם הבמאי לואיס מיילסטון. בארצות הברית הם היו מוכרים כ"מארק טוויין הרוסי", אף על פי שהיו שניים.

הם הגיעו לאמריקה על סיפונה של ה"נורמנדי" בתחילת אוקטובר 1935. כשהיו בניו יורק רק שבוע ימים, וחשבו שהתחילו להבין את אמריקה, אמרו להם שניו יורק זה בכלל לא אמריקה, אלא רק גשר בין אירופה לאמריקה. על כן הם נסעו לוושינגטון, משוכנעים שבירת ארצות הברית היא ללא ספק אמריקה, ובתוך יום התאהבו בעיר האמריקאית הטהורה הזאת, אבל אז אמרו להם שזאת עיר של פקידי ממשלה, בעוד אמריקה עצמה שונה בתכלית. במבוכתם הם פנו להרטפורד, קונטיקט, העיר שבה התגורר עמיתם האמריקאי מארק טוויין. תושבי המקום הודיעו להם, לחרדתם, שזאת בשום פנים ואופן לא אמריקה. היו שטענו שאמריקה האמיתית היא בדרום, והיו שטענו שבמערב. "היו כאלה שלא אמרו דבר - רק הצביעו באופן כללי בחלל".

אילף ופטרוב החליטו לערוך סיור מאורגן בחיפושיהם אחרי אמריקה האמיתית: הם רכשו מכונית מתוצרת פורד - זו דרך המסע הזולה ביותר, כך גילו - ביטחו את המכונית ואת עצמם, לקחו איתם למסע זוג חברים נשוי, הוא רוסי והיא אמריקאית, שגם נהגה, ויצאו לשוט בדרכים.

העיר השמונים-ושש

הבחירה במכונית לא היתה כנראה רק מטעמי חיסכון. אהבתם של אילף ופטרוב למכונית ניכרת גם ב"שנים-עשר הכיסאות", שבו נערך מסע מאורגן ברחבי ברית המועצות, ובעיקר ב"עגל הזהב", שנפתח בשיר תהילה למכונית, במסווה של קינה לגורלם של הולכי הרגל: "חייבים לאהוב את הולכי הרגל. הולכי הרגל הם מרבית האנושות. יתר על כן, החלק המובחר שבה. הולכי הרגל בראו את העולם. הם בנו את הערים, הגביהו את גורדי השחקים, הניחו צינורות מים וביוב, ריצפו את הרחובות והאירו אותם בחשמל. הם הפיצו את הציוויליזציה ברחבי העולם, המציאו את הדפוס, חשבו על אבק השריפה, גישרו מעל נהרות, פיענחו את ההירוגליפים, פיתחו את סכין הגילוח, ביטלו את העבדות ומצאו שמפולי סויה ניתן להכין 114 תבשילים מזינים. וכשהכל היה מוכן, וכוכב הלכת שלנו היה במצב נוח יחסית, הופיעו הנהגים. עלינו לציין שגם את המכונית המציאו הולכי הרגל. אבל הנהגים איכשהו שכחו את זה מיד. הם התחילו לדרוס את הולכי הרגל דורשי השלום והנבונים. הם השתלטו על הרחובות, הכבישים התרחבו כפליים, המדרכות הוצרו לכדי נרתיק טבק, והולכי הרגל התחילו להיצמד לקירות מפחד". ובכל זאת, קובע אוסטפ בנדר, "המכונית אינה מותרות, אלא אמצעי תחבורה", והמסע בעקבות המיליונים ב"עגל הזהב" נערך במכונית, ובה ארבעה. ממש כמו מסעם של אילף ופטרוב באמריקה.

הם מלאי התפעלות מהדרכים: "זו התופעה המדהימה ביותר בחיי אמריקה. עצם החיים האמריקאיים, לא רק הטכנולוגיה האמריקאית". הם מתפעלים מתחנות הדלק, מהשירות הניתן חינם וברוח טובה (אם כי מחירי הדלק שונים מתחנה לתחנה; אבל כל אימת שהדלק אוזל, צצה מיד תחנת דלק), מהשילוט המסודר, שבו כל הדרכים ממוספרות כיאות. "זר שאינו דובר אנגלית יכול להסתדר בדרכים האמריקאיות בלי בעיות. אין סיכוי שילך לאיבוד. אפילו ילד, אפילו מישהו חירש ואילם, יוכל להתנהל בכוחות עצמו בדרכים האלה". בסן פרנסיסקו הם ראו את הגשר התלוי מעל המפרץ בבנייתו, וכתבו "מהנדסים צריכים לרדת על ברכיהם ולהזיל דמעות אושר למראה הקונסטרוקציה המבריקה הזאת".

כך, לאט לאט, בדרכים בין עיר אמריקאית אחת לשנייה, הם מגיעים למסקנה שככה נראית אמריקה: "הצטלבות של שתי דרכים ותחנת דלק על רקע חוטי חשמל ושלטי פרסום". הם מודים שהגיעו לאמריקה עם תמונת עולם של גורדי שחקים, רכבות עיליות ותחתיות, צפצוף של צופרי מכוניות וזעקות של סוכני בורסה המתרוצצים בגורדי השחקים ומנופפים במניות הצוללות שלהם. אבל הם מוכנים לשנות את הדימוי: הם מגלים שרוב אמריקה היא חד או דו-קומתית. רובה המכריע היא עיירות קטנות, וכולן דומות זו לזו.

כל מרכז של עיר הוא רחוב ראשי (זה שמו), ושם יש בית קפה ובית קולנוע ודרגסטור (שבו מוכרים סיגריות, כלי בית, אלכוהול, ספרים ולפעמים גם תרופות, והמוכר אינו רוקח אלא צעירה שמחכה ש"יגלו אותה"). בכל עיירה יש דאון-טאון ואפ-טאון, וכמעט אף פעם אין איש ברחוב. והם גם לא משקיעים דמיון בהמצאת שמות לערים, האמריקאים. הנה, למשל, שלט הכניסה למוסקווה, אוהיו, ויש עוד מוסקווה או שתיים במדינות אחרות, ופאריס, ונאפולי ואפילו אודסה. ולכל הערים אותו ריח, של צינור מפלט של מכונית. בעיר הראשונה הנוסע מתאהב, השנייה מעוררת התרגשות מסוימת, השלישית מתקבלת בתדהמה מסוימת, הרביעית מעוררת אירוניה, החמישית, השבע-עשרה והשמונים-ושש נתקלות באדישות, כאילו היו תחנות רכבת הכרחיות בדרך ארוכה.

פיודור טולסטויבסקי

לאט לאט, בדרכים בין עיר אמריקאית אחת לשנייה, מגיעים אילף ופטרוב למסקנה שככה נראית אמריקה: "הצטלבות של שתי דרכים ותחנת דלק על רקע חוטי חשמל ושלטי פרסום"
לא במקרה הם מציינים שמצאו באמריקה "אפילו את אודסה". גם אילף וגם פטרוב נולדו באודסה. אבל אלה לא היו השמות האמיתיים של שניהם, והם נפגשו רק כשהגיעו למוסקווה. שניהם היו עיתונאים, תחילה בעיתון הסאטירי "פלפל אדום" ואחר כך ב"פעמון", ביטאונם של עובדי הרכבת. שמו האמיתי של פטרוב היה יבגני קטייב. אחיו, ולנטין קטייב, היה סופר סובייטי ידוע ונערץ ("מפרש בודד מלבין באופק") שחי עד 1986. פטרוב עצמו, שמיעט לכתוב אחרי מותו של אילף, נהרג בתאונת מטוס כשהיה כתב צבאי במלחמת העולם השנייה.

שמו האמיתי של איליה אילף היה איליה ארנולדוביץ' פיינזילברג. אביו היה פקיד בנק, איליה למד בבית ספר טכני, עבד במשרד של ארכיטקט ובבית חרושת למטוסים ולרימוני יד. ב-1923 נענה לקריאת אחיו הגדול ועבר למוסקווה. אחיו היה צייר שעשה לו שם תחילה באודסה ואחר כך במוסקווה. גם הוא החליף את שמו היהודי, והיה לסנדרו פאזיני. הוא היה אחד הציירים בקבוצת "האמנים הבלתי תלויים" שאת יצירותיהם רכש האספן היהודי יעקב פרמן, והביא אותם לארץ ישראל על סיפונה של "רוסלן". באוסף, שהוצג במוזיאון רמת גן ב-2006 תחת הכותרת "'פאריסאים' באודסה", על ידי האוצרת לסיה ויסקון, נמצאים גם ציורים של פאזיני, גם דיוקנו מעשה ידיו של סיגיזמונד אולסביץ, וגם קריקטורה של אולסביץ המתארת את איליה אילף, העיתונאי, ב-1917.

אחיו של פטרוב הוא שהפגיש אותו עם איליה אילף, ועודד אותם לכתוב יחד. אחיו הגדול של אילף, שמלבד היותו צייר היה גם צלם, עזב את מוסקווה ב-1923. תחילה היה באיסטנבול ומשם כתב בנימה מיואשת לדודו נתן (שיחד עם אמו ושני האחים הקטנים כבר היו בארצות הברית ושינו את שמם לפיינסילבר) בבקשה שיסייע לו להשיג ויזה: "אני מבין בהחלט כל מה שאתה מספר על החיים באמריקה... למרבה הצער, כיום לא ניתן לבחור, ולבחור עתה ברוסיה כשדה פעילות פירושו לבחור במוות. בגלל ריחוקך מרוסיה אני מניח שקשה לך לדמיין זאת. אך התבונה האנושית אינה מסוגלת לתפוס מהי רוסיה כיום. אתה צריך לראות את זה במו עיניך, ורק אז תוכל להבין" (מתוך מאמרה של אליונה יבורסקיה בקטלוג "'פאריסאים' באודסה").

פאזיני לא הגיע לאמריקה. הוא התיישב בפאריס, התחתן שם, וביולי 1942 נעצר עם אשתו, הועבר לדראנסי ומשם לאושוויץ, שם נספו השניים ב-1944. לעומתו איליה אילף יצא מרוסיה וחזר אליה שוב ושוב. ב-1932 באו אילף ופטרוב לפאריס, נפגשו עם איליה אהרנבורג, ואף כתבו איתו תסריט. אילף איתר את אחיו (במכתבים לאשתו הוא כותב כמה הזכיר לו אחיו את אביהם), הם בילו יחד. אהרנבורג סיפר שפאזיני ניסה להכניס את אחיו בסוד מוזרויותיה של האמנות המודרנית. אילף נתן לאחיו מצלמת רוליפלקס והביא לרוסיה ציורים וצילומים שלו.

אילף ופטרוב כתבו את כל ספריהם ביחד (מלבד שני הרומנים הוציאו גם רשימות סאטיריות תחת הכותרת "אלף לילה ולילה: שחרזדה החדשה" בשם העט "פיודור טולסטויבסקי"), אם כי הכותב בפועל היה פטרוב, בעל כתב היד הקריא יותר. בחורף 1929-1930, כשהעבודה על "עגל הזהב" נתקעה, כי לא היה להם רעיון טוב לפיתוח העלילה, החל אילף להתעניין בצילום. פטרוב כתב: "היו לי 800 רובלים בחשבון חיסכון ושותף נהדר לכתיבה. הלוויתי לו כסף לקנות מצלמה. כך איבדתי גם את הכסף וגם את השותף לכתיבה... עכשיו הוא רק עושה קליק, מפתח ומדפיס. מדפיס, מפתח וקליק".

מסע הצילומים בארצות הברית והספר היו שיתוף הפעולה האחרון של אילף ופטרוב (איליה אילף מת באפריל 1937, משחפת שלקה בה בעת המסע). הם ידעו לאן הם נוסעים: מקסים גורקי כבר היה שם, ב-1906, וכתב שניו יורק היא "עיר השד הצהוב". ולדימיר מיאקובסקי, ב-1926, לעג לאמריקאים שיש להם כל כך הרבה חשמל, ובכל זאת עשיריהם מעדיפים לאכול לאור נרות: "הבורגנות הזאת אינה מודעת לפחד שלה מפני החשמל, היא מוטרדת על ידי הקוסם ששיחרר את השדים, אבל אינו יודע לשלוט בהם". ואילו אילף ופטרוב סיירו באמריקה וצילמו אותה, ראו את פגמיה, אבל בסך הכל ספוגה הכתיבה הסאטירית שלהם ב"שמחת חיים חיובית".

הם ידעו שב-1937, ימי הטרור של סטלין, זה לא בדיוק הטון הנכון או הרצוי. הימים שבין פרסום סדרת המאמרים ב"אוגוניוק" בסוף 1936, להוצאת הספר "אמריקה החד-קומתית" המבוסס עליהם, היו מתוחים מאוד. אילף אמר לחברו שהוא "מחכה לנפילת הנעל השנייה". והיא אכן נפלה. יום אחרי שהתפרסם ב"איזווסטיה" מאמר חיובי על הספר מאת אלכסיי טולסטוי, ב-21 במארס 1937 התפרסמה באותו עיתון ביקורת קטלנית על הספר, ובעקבות זאת גם בעיתונים אחרים. מה שהפריע במיוחד למבקרים היו משפטים כגון "באמת היה עוזר לנו ללמוד את הדרכים האמריקאיות לאינטראקציה בין מנהלים לכפופים להם", והאהבה של אילף ופטרוב לאמריקה.

באפריל, באסיפת סופרים במוזיאון הפוליטכני במוסקווה, קרא פטרוב נאום שכתבו השניים, ובו ביקורת חריפה על הנטייה הסובייטית לייצר מוניטין ספרותי חסרי בסיס, שכתוצאה ממנה הרבה מאוד ספרים עומדים על מדפים מבלי שאיש יקרא בהם. הנאום זכה לתשואות, ולאחריו הלכה קבוצת סופרים לחגוג במסעדה. על פי הצעתו של אילף הם הזמינו שמפניה. הוא הרים את כוסו ואמר "השמפניה היא 'איך שטרב'" (המלים האחרונות של אנטון צ'כוב, אחרי שביקש שמפניה, היו בגרמנית, "אני מת"). כל הנאספים ידעו על מחלתו של אילף. כעבור עשרה ימים הוא מת.

הדלפון הנדיב

11 פרקי המסע שפורסמו ב"אוגוניוק" לוו ב-166 צילומים. לפי התוכנית המקורית, את הספר "אמריקה החד-קומתית" היו צריכות ללוות מאות תמונות: עותקים שלהן, עם חותמת הצנזורה, נמצאו בארכיונים, אך שמו של אחד מהצנזורים המאשרים נמחק (לא ידוע מיהו ומה עלה בגורלו) והספר ראה אור ללא צילומים כלל. מהדורה עם צילומים שעברו ריטוש כבד ראתה אור ב-1947, אך נגנזה במהרה. הוצאה לאור שהדפיסה בשנה זו את "שנים-עשר הכיסאות" ואת "עגל הזהב" ננזפה ונאלצה לגרוס את הספרים. אף שאלה היו ספרי פולחן, ורוסים רבים הכירו קטעים מהם בעל פה, הספרים היו אסורים לפרסום עד לאחר מותו של סטלין.

בתו של אילף, אלכסנדרה, שעבדה כל חייה בהוצאה לאור, שימרה את הארכיון של אביה ולאחרונה הוציאה לאור מחדש את שני הרומנים (במהדורות מלאות; "שנים-עשר הכיסאות" לא צונזר כלל; "עגל הזהב" גם עוכב וגם צונזר), את היומנים והמכתבים של אביה, וסייעה להוציא לאור את ספר המסע המצולם, שגם כעבור שבעים שנה אומר דברים מרתקים על אמריקה, שקצתם עדיין תקפים.

במסע שלהם בילו אילף ופטרוב שבועיים בהוליווד, שהרי הכוונה היתה לעבוד גם על תסריט על פי הרומן שלהם. הם פגשו במאים דגולים, כמו ראובן ממוליאן (שאיתו ראו בניו יורק את "פורגי ובס"), ומספרים כי בעבר, בעידן הסרט האילם, היו הרבה סרטים טובים עם רעיונות מקוריים ועלילות שנונות. היו גם רעיונות מגושמים, אבל לפחות היו רעיונות, ומדי פעם יכולת לראות השתקפות של חיים אמיתיים על המסך. "עכשיו זה נגמר. למעט צ'פלין ועוד שניים או שלושה במאים. האמנות שלהם רחוקה מהחלטורה של הוליווד כמו אמנות הקולנוע הסובייטי. צפינו בלפחות מאה סרטים והיינו פשוט מדוכאים מכמות הוולגריות, הטיפשות והשקרים".

לפי דבריהם יש ארבעה סוגי סרטים: קומדיות מוסיקליות, דרמות היסטוריות, סרטי גנגסטרים וסרטים עם זמרי אופרה. "לכל הסרטים רק עלילה אחת, עם וריאציות ללא סוף. כך שנה אחרי שנה הקהל האמריקאי רואה למעשה אותו הדבר עצמו. והם כל כך התרגלו לזה שלפעמים סרט עם עלילה מקורית נכשל בקופה".

הם גם אוספים טרמפיסטים לאורך כל הדרך, מניו יורק לסן פרנסיסקו ובחזרה. האמריקאים שהם פוגשים מסבירי פנים, אדיבים, שמחים לעזור, עונים ברצון על שאלות ונעדרי כל סקרנות. איש מהם לא התעניין מנין הגיעו האורחים, ומה השפה המוזרה שבה הם מדברים ביניהם. רובם מחפשי עבודה, הנודדים ממדינה למדינה ולא מוצאים אותה.

אחד מהם, שכבר נודד חמש שנים, פגש בדרכו הרבה אנשים משכילים ועם אחד מהם התחיל לכתוב ספר על האנשים שנשכחו, אלה שנבלעו בסדקים שברשת החברתית. השניים כתבו את הספר בקרון רכבת מטען בנברסקה, אבל משטרת הרכבות תפסה אותם, והחרימה את כתב היד. הוא לא מרוצה ממבנה החברה האמריקאית. "משהו צריך להיעשות. למשל, צריך לקחת מהעשירים את כספם. בדיוק, לקחת מהם. להשאיר לכל אחד מהם חמישה מיליון בלבד!" אילף ופטרוב שואלים: "אולי שנשאיר להם רק ארבעה מיליון לכל אחד?"

"לא. צריך להשאיר להם חמישה מיליון. פחות מחמישה מיליון זה לא הולך".

פרק אחד הם מייחדים לאינדיאנים: "אפשר לחסל את האינדיאנים פיזית; הם חסרי אונים. אבל אי אפשר להביס אותם. הם שונאים את הרוכלים הלבנים ובזים להם, לאותם אחים חיוורי פנים שלהם, שניסו להרוס אותם במשך מאות שנים ולבסוף דחקו אותם למדבר הצחיח. השנאה נוטפת מכל מבט של אינדיאני. הוא יקשור את הרך הילוד לקרש ויניח אותו על הרצפה המלוכלכת של הוויגוואם, אבל הוא לא מוכן לקבל שום תרבות מהאדם הלבן".

האינדיאנים מניחים להם להיכנס אל הוויגוואם שלהם, אבל הילדים לא מוכנים לקחת מידיהם שוקולד, והוריהם אינם מוכנים לשוחח איתם. אילף ופטרוב מגייסים את נקודת המבט הסובייטית כדי להסביר למה ברור כל כך שהממשלה האמריקאית טועה - בכוונה - ביחסה לאינדיאנים. הם מעדיפים אותם בשמורות, ומציעים להם השכלה באנגלית, במקום לאפשר להם לפתח את תרבותם. באופן אירוני, מזלם של אילף ופטרוב היה שמתו צעירים; אילו היו מנתחים את החיים בברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה באותו אזמל חד שבו הם כותבים על אמריקה של שנות השלושים, יש להניח שלא היו יוצאים מזה בשלום.

שחור ולבן

הפרק על השחורים נקרא "כושים" (Negroes). בשנות השלושים עוד אפשר היה להשתמש במלה הזאת באופן תיאורי. באחת ממדינות הדרום משוחחים אילף ופטרוב עם טרמפיסט אמריקאי צעיר, בוגר תיכון מובטל. הוא מתגורר במחנה עובדי-דחק שהקים הממשל של הנשיא פרנקלין רוזוולט.

"לא היית רוצה ללמוד בקולג'?"

"כמובן. אם כי אני מכיר חברים עם דיפלומות בכיס שנודדים בכל הארץ ומחפשים עבודה. בכל זאת, איך שלא תסתכל על זה, קל יותר לעשות קריירה אם יש לך תואר".

"מה היית רוצה ללמוד בקולג'?"

"מה זאת אומרת מה? מה שמלמדים".

הם חולפים על פני עיירה של כושים, "הדרגה הנמוכה ביותר של עוני, עוני חסר תקווה אפילו בהשוואה לעוני של האינדיאנים, שנראה לעומתו כשיא השגשוג".

"אפשר לראות בקלות אילו בתים שייכים לכושים, ואילו ללבנים" - אומר הטרמפיסט.

"אתה מתכוון להגיד שכל הכושים גרים ככה".

"כמובן".

"טוב, אתה גדלת בדרום. תגיד, אתה מכיר כושי עשיר אחד?"

הוא חושב קצת. "לא, אני לא מכיר".

"למה? הם לא יודעים לעבוד?"

"לא, הם יודעים".

"הם מלוכלכים?"

"לא, איך אתה מדבר. אני מכיר כושים טוב. כושים אנשים טובים, כמה מהם משחקים יופי של פוטבול".

"אז איך זה שכולם עניים?"

"זה אני לא יודע".

"אביך מכיר כושים?"

"אנחנו מכירים הרבה כושים!"

"ואתם מסתדרים?"

"בטח".

"והיית מזמין כושי לאכול צהריים עם המשפחה שלך סביב אותו שולחן?"

הצעיר צחק. "לא, זה בלתי אפשרי".

"למה?"

"ככה. כושים ולבנים לא יושבים ליד אותו שולחן".

"אבל למה?"

"רואים שאתם מניו יורק".

אפשר להתאהב

הם גומרים את המסע במקום שבו התחילו אותו, בניו יורק. "אילו הייתם שואלים אותנו עכשיו 'מה דעתכם על אמריקה', תשובתנו הכנה היתה נשמעת משהו כמו 'הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם והשיטה החברתית הדכאנית, המזוויעה והמטמטמת ביותר בעולם".

הם מודעים לכך שבמסעם חיפשו את ההבדלים בין האמריקאים, ולא תמיד מצאו. "אם אתה מסתכל היטב על עיר קטנה, אתה רואה שהיא בנויה בדיוק כמו ניו יורק. זוהי ניו יורק ממוזערת מאוד, של שלושת-אלפים ולא שבעה מיליון. בין העיר הגדולה ביותר והקטנה ביותר באמריקה יש יותר דמיון מאשר שוני. ויגידו האמריקאים על ניו יורק מה שיגידו, זוהי אמריקה האמיתית: כאן נמצאים גם שיאי הטכנולוגיה האמריקאית, וגם הטירוף המעלה עשן של החיים הזוהרים והמדכאים.

"הרושם הראשון של ניו יורק הוא שהיא גדולה מדי, עשירה מדי, מלוכלכת מדי וענייה מדי. הכל הוא יותר מדי. יש יותר מדי אור ברחובות אלה ופחות מדי באחרים. אנשים עובדים בבניינים שמחוממים הרבה יותר מדי ונהנים לשתות במסעדות ובדרגסטורים שבהם קר הרבה יותר מדי. הם מדברים בקול רם מדי. הם עובדים יותר מדי. לכמה מהאנשים יש הרבה יותר מדי כסף, ולאחרים פחות מדי... האם באמת אפשר להתאהב בעיר כזאת? כן, אפשר להתאהב בניו יורק. כמו שדסדמונה התאהבה באותלו. אפשר להתאהב בה בגלל הכאב שבו היא חיה, בגלל מאבק האיתנים עם מוות מרעב שנערך בה מדי יום ביומו על ידי מיליוני אנשים".

הם עזבו על סיפונה של ה"מג'סטיק" בסוף ינואר 1936. הספינה חלפה על פני וול סטריט והם כתבו: "האור החשמלי הזהוב זרח בחלונות; אולי היתה זו השתקפות של זהב אמיתי, מי יודע?! אותו חיזיון זהוב אחרון, נוצץ, ליווה אותנו כל הדרך עד שיצאנו לים הפתוח. כעבור שעתיים לא נותר זכר לאמריקה. מגדלור היבהב פעם אחת - זה הכל. רוח ינואר הקרה פרעה את גלי האוקיינוס הגבוהים".

אלכסנדר רודצ'נקו, הצלם ומבקר האמנות הרוסי, כתב על הצילומים של אילף ב-1937: "זהו פוטו-פרימיטיוויזם - זה רוסו". הוא ראה בצילומים (שרובם לא נשמרו; קצתם נסרקו לצורך הספר מגיליונות ישנים של "אוגוניוק") דוקומנטציה גרידא. "זה לא צילום; זו חשבונאות". לדעתו הצילומים של אילף היו כמעט חובבניים. אילו היה ניגש לצילום באופן יצירתי, כתב רודצ'נקו, אילו היה לומד מאהרנבורג ומצילומיו את פאריס, אז הצילומים האמריקאיים שלו לא היו כה פאסיוויים ונרפים, אלא היו מלאים באבק השריפה הסאטירי האופייני לאילף ופטרוב". דומה שהזמן רק היטיב עם הצילומים של אילף ועם ההתרשמויות שלו ושל פטרוב מאמריקה.

גיבור "עגל הזהב", אוסטפ בנדר, מגיע בראשית הספר לעיר סובייטית לא גדולה, שבה עוד יודעים לכבד הולכי רגל, מביט מסביב ואומר לעצמו: "לא. זאת לא ריו דה ז'ניירו. זה הרבה יותר גרוע". ואילו אלכסנדרה אילף מספרת באחרית הדבר לספר הצילומים שהופיע עתה בארצות הברית, שעוד בזמן שהותם באמריקה כתבו אילף ופטרוב סיפור גרוטסקי לכתב עת אמריקאי (היא לא מספקת מראה מקום, למרבה הצער). הסיפור נקרא "קולומבוס מתקרב לחוף" ובו כלול הפרדוקס הבא: "זה שגילית את אמריקה זה כלום. מה שחשוב הוא שאמריקה מגלה אותך". *



איליה אילף (משמאל) ויבגני פטרוב. העזו להבחין גם בצדדים חיוביים





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#