בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האבטחה הגדולה

לאחרונה הוקמה הוועדה הרביעית במספר לבדיקת מדיניות האבטחה של אישי ציבור בישראל. אחרי הכישלון שהוביל לרצח יצחק רבין, הוחלט להעביר את כל האחריות לשב"כ, שנאלץ להקים מערך אבטחה גדול ומנופח, רק כדי לצמצם אותו לאחר מכן בגלל "מגבלות תקציב" ולהעביר את הטיפול באבטחה לידי חברות פרטיות

תגובות

כמה שווים חייו של שר בממשלת ישראל, וכמה שווים חייו של אזרח רגיל, שמשתמש בתחבורה ציבורית? התשובה היא כ-4 מיליון שקל וכ-3-4 שקלים לשנה, בהתאמה.

ולמי נשקפת סכנת חיים גדולה יותר מטרור? ב-12 השנים האחרונות נרצחו בישראל שני שרים: ראש הממשלה יצחק רבין והשר רחבעם (גנדי) זאבי. מתחילת האינתיפאדה בשנת 2000 ועד היום, כ-20% מההרוגים בפיגועי טרור (250 בני אדם) נפגעו בפיגועים באוטובוסים. תקציב האבטחה (של משרד התחבורה) מסתכם בכ-90 מיליון שקל בשנה (למימון כ-700 מאבטחים ועוד כ-50 ניידות), שאמורים לדאוג לביטחונם של כ-2 מיליון נוסעים ביום.

מדוע סבורה הממשלה כי חייו של שר יקרים פי מיליון מחייו של אזרח רגיל? בספר התקציב אין לכך הסבר. אפשר רק לעלות השערות. ההשערה הברורה מכולן היא שהשרים קובעים בעצמם את רמת האבטחה שניתנת להם ולכן הם גם קובעים כי חייהם שווים יותר. אולם הסבר אחר היא תסמונת הראש הקטן בשירות הביטחון הכללי, שאחראי על אבטחת השרים.

לפני כמה שבועות נקבעה החברה הזוכה במכרז שהוציא החשב הכללי של משרד האוצר, לפי דרישת השב"כ, לאספקת שירותי אבטחה לשרי הממשלה. למכרז ניגשו שמונה חברות וזכתה בו חברת "מיקוד". שווי המכרז הוא כ-110 מיליון שקל לשלוש שנים, ותוקף ההתקשרות הוא לשלוש שנים, עם אופציה להארכה לשנה רביעית. "מיקוד" תאבטח 23 שרים מתוך 26 חברי הממשלה, שחולקו לשתי קבוצות: האחת "מיוחסת" של שלושה שרים - ראש ממשלה, שר הביטחון ושר החוץ - המאובטחים ישירות על ידי מאבטחים של היחידה לאבטחת אישים של השב"כ, וקבוצה שנייה של שאר השרים, שהם "מונחי שב"כ".

שכרם ותנאי העסקתם של המאבטחים המופרטים נופל בהרבה מתנאי העבודה של עובדי היחידה לאבטחת אישים. אבל בכך לא מסתכם ההבדל בין שתי הקבוצות: ההכשרה והרמה המקצועית של מאבטחי היחידה לאבטחת אישים עולה על זו של המאבטחים "מונחי השב"כ", למרות שבמכרז נקבעו תנאי סף ודרישות מקצועיות, שגובשו על ידי השב"כ.

על המאבטחים להיות בוגרי קורס אחיד של מאבטחים במתקן השב"כ, או בוגרי קורס מאבטחים של מעברי גבול של רשות שדות התעופה. כמו כן, לפי הנחיות השב"כ נקבע במכרז כי לכל שר יוצמדו חמישה מאבטחים, שיצוידו בשני כלי רכב, בכלי נשק ובציוד נוסף, וכי על המאבטח להתגורר בדירה בקרבת ביתו של השר.

אולם מימון המאבטחים באמצעות חברת כוח אדם אינו הנטל היחיד שאבטחת שרים מטילה על תקציב המדינה. בנוסף לכך, מממנת המדינה את עלותם של זקיפים, השומרים על בתי השרים, ושוכרת כלי רכב ממוגנים עבור נסיעות לשטחים ולישובים ערביים בישראל. על כל אלה יש להוסיף את העלויות של מאבטחי שב"כ לאבטחת חלק מהשרים בנסיעות לחו"ל, ואת עלות הקמתה של מחלקה מיוחדת ביחידה לאבטחת אישים, שמעסיקה כמה עשרות עובדים שאמורים לתאם ולהנחות את פעולת המאבטחים המופרטים "מונחי השב"כ" ולפקח עליה.

שבעת המופלאים

התהליך שהוביל למצב הנוכחי החל לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, בנובמבר 1995. בעקבות מחלוקת בין המשטרה לשב"כ בנוגע לחלוקת האחריות למחדל האבטחה, קבעה ועדת החקירה הממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, כי האחריות הבלעדית לאבטחת ראש הממשלה היא של השב"כ.

במאי 1998 מינה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועדת מומחים בראשות ראש המוסד, נחום אדמוני, לבחון את הנושא. בינואר 1999 הגישה ועדת אדמוני את המלצותיה והממשלה אישרה אותן. ההמלצה המרכזית היתה כי השב"כ ימשיך לשאת באחריות הבלעדית לאבטחת אישים בישראל, ולכן החל השב"כ בגיוס המוני של מאבטחים. כתוצאה מכך, לאחר רצח רבין היחידה לאבטחת אישים גדלה מיחידה אינטימית של כמה עשרות מאבטחים ליחידה שבה פועלים מאות מאבטחים שמצוידים ברכבי שטח, במכשירי שיקוף, באוהלים, במכוניות ממוגנות, במשקפות ובתתי-מקלעים.

אבל כל זה לא סיפק את ראש השב"כ אז, עמי אילון, שביקש להוציא את היחידה מהשירות ולהעבירה לאחריות המשטרה. כשאילון הבין שהוא "תקוע" עם היחידה, הוא התעקש שוועדת אדמוני תקבע שאחריות השב"כ לאבטחת אישים נגזרת "ממגבלות תקציב". לאחר שעמדתו התקבלה, אילון והאחראים על האבטחה בארגון ראו בצמד המלים הזה מהפכה בתפישת האבטחה של אישים בישראל, שכן אחריות העל עברה לראשונה מהדרג המקצועי (השב"כ) לדרג הפוליטי (הממשלה). בכך ניתן גם לשב"כ פתח מילוט. במקרה של תקלה יכול היה השב"כ לתרץ את כישלונו ב"מגבלות תקציב".

ועדת אדמוני (שהוחלף אחר כך על ידי מאיר דגן, כיום ראש המוסד), קבעה רשימה של אישי ציבור שהשב"כ אחראי על אבטחתם וחילקה אותם לחמש קבוצות: הקבוצה הראשונה היא קבוצת "סמלי מדינה", שכללה את נשיא המדינה, את ראש הממשלה, את נשיא המדינה, את יו"ר הכנסת, את יו"ר האופוזיציה ואת נשיא בית המשפט העליון. בקבוצה השנייה נכללו "אישים מהגוף המנהל את ענייני המדינה". כלומר, שרי הממשלה. בשאר שלוש הקבוצות הופיעו ראשי ממשלות ונשיאים לשעבר, ראש עיריית ירושלים, שגרירים (ירדן, מצרים, טורקיה), לאה רבין ומועמדים לראשות הממשלה.

לגבי השרים, גיבשו אילון ומחליפו אבי דיכטר גישה פונקציונלית. שר הביטחון ושר החוץ זכו לאבטחה צמודה, ואילו אבטחת שאר השרים נקבעה לפי הערכות מצב תקופתיות. במחלקת המבצעים של היחידה נבנה מודל ממחושב שאליו הוכנסו נתונים כמו סוג הפעילות של השר, מידע מודיעיני, רמת "האטרקטיוויות" של השר ו"תחושות הבטן" של אנשי היחידה. הנתונים שוקללו מדי שבוע ולפיהם נקבע "תעדוף": מי מהשרים יזכה לאבטחה ולאיזה פרק זמן.

התהליך הזה זכה לשבחי מבקר המדינה, עד רצח השר זאבי ב-2001. למרות שהשר היה סרבן וחמקן אבטחה, השפיע הרצח קשות על דיכטר. בגיבוי ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון הוא הציע שאחריות השב"כ תהיה לאבטח רק שבעה אישים: נשיא, ראש ממשלה, שר ביטחון, שר חוץ, יו"ר האופוזיציה יו"ר הכנסת ונשיא בית המשפט העליון - זאת במקום 40 מאובטחים שהיו עד אז תחת אחריותו. כך נוצרה רשימת "שבעת המופלאים", הקיימת עד היום.

ארגון מפלצתי

הבעיה היתה שממשלת אריאל שרון התעקשה כי השב"כ ימשיך להיות אחראי גם על אבטחת כל השרים. דיכטר, שהאמין כי אין אחריות בלי יכולת לממש, נאלץ לשנות את גישת השב"כ. הוא פתח בגיוס מואץ של כוח אדם והעביר תקציבים של עשרות מיליוני שקלים מהמאבק בטרור הפלשתיני לאבטחת השרים. הוקמה מחלקה חדשה שזכתה לכינוי "אבירי"ם" (ראשי תיבות של "אבטחת בכירים"), אך בחדרי חדרים כונתה "היחידה לכסת"ח של ראש השב"כ".

אם עד אז נחשבה היחידה לאבטחת אישים לגוף ענק, כעת היא הפכה לארגון מפלצתי זולל תקציבים וצורך כוח אדם. המצב הזה נמשך כשנה, עד שהממשלה (בליווי של ועדה בראשות ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, שהחליף בתפקיד את דגן) החליטה כי כל קצין ביטחון של משרד ממשלתי יהיה אחראי לאבטחת השר שלו בהנחיית השב"כ. למורת רוחם של קציני הביטחון, שטענו כי אין להם ידע וניסיון בנושא, ב-2003 הוחלט שכל משרד יתקשר באופן עצמאי עם חברת אבטחה פרטית שסיפקה לו את המאבטחים. זו היתה למעשה תחילת הפרטה של אבטחתם של שרי הממשלה, מגמה שנמשכת עד היום.

הבעיה היתה שריבוי חברות האבטחה הביא לתחרות קשה על כוח אדם מיומן, והקשה על המחלקה המיוחדת בשב"כ לפקח על כל מערך האבטחה. על רקע זה החליטו השב"כ והחשב הכללי באוצר להוציא מכרז מרכזי, שהביא גם לחיסכון של כעשרה מיליון שקל בשנה.

ובכל זאת, העובדה שהציבור צריך לשלם סכומי עתק לאבטחת השרים, שרובם למעשה אינם זקוקים לה, מעוררת שאלות קשות. אין מדינה בעולם שכל שריה מאובטחים. כעת עוד רוצים באוצר לפגוע גם בתקציב שמוקדש להגנה על חייו של כל אזרח בתחבורה הציבורית. במשרד האוצר מתגבש עתה רעיון לקצץ, אם לא לבטל כליל, את תקציב האבטחה לתחבורה ציבורית של משרד התחבורה, בטענה שכבר שנה וחצי לא היו פיגועים באוטובוסים.

התקווה היחידה שאולי בכל זאת יחול שינוי חיובי טמונה בוועדה חדשה שהוקמה במקום הוועדה של שביט. בראש הוועדה החדשה, שטרם התכנסה, עומד עמוס ירון (מנכ"ל לשעבר של משרד הביטחון) וחבריה הם פרופ' אסא כשר ודבורה חן, לשעבר בפרקליטות המדינה, שיחד עם המטה ללוחמה בטרור אמורים לקבוע את מדיניות האבטחה הלאומית בישראל, ולקבוע איזה גופים ומוסדות יאובטחו ובאיזו רמה. אולם על סמך תקדימי הוועדות האחרות, ספק רב אם גם ועדה זו תקבל החלטה אמיצה שתקבע שלא כל השרים חייבים ליהנות מסל אבטחה גדוש כל כך.

בשב"כ סירבו להתייחס לנאמר בכתבה.



עמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, עם המאבטחים הצמודים. עכשיו הוא כבר לא שייך למועדון האקסקלוסיווי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו