בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לב האפלה

הצצה אל המקום שבו מתרחש הנורא הגדול של הארץ הזאת. "האזרח נאווי" - סרט תיעודי בבימויו של נסים מוסק; פסטיבל הקולנוע בירושלים

תגובות

לב האפלה" של ג'וזף קונרד שימש כידוע כבסיס לסרט "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה. סיפור המסע במעלה הזרם של נהר הקונגו אל מעבה היער האפריקאי, היה מסע אל גילויו המזוויע של הקולוניאליזם האירופי בשיא כוחו המשחית. גדולתו של קופולה היתה בכך שהראה ש"לב האפלה" אינו בסיס לסיפור בלבד אלא הוא מיתוס במלוא מובנה של המלה: סיפור שהוא סמל חיוני למצב קיומי ופוליטי מרכזי ומכריע בעולם העכשווי; סמל שאינו נחתם בעבר אלא הוא גדל אל תוך העתיד ומתגשם בעוצמות ובממדים גדלים והולכים.

מסעו של קפטן ווילארד בזמן מלחמת וייטנאם לאורך הנהר אל מעבה הג'ונגל הקמבודי לא היה רק משימה צבאית לחסל קולונל בוגד (קורץ), שהקים לו צבא משלו והפך עצמו לאל בעיני השבט המקומי, אלא הוא מסע אל עמקי ההשחתה והטירוף שמחוללת המלחמה הארוכה שאיבדה זה כבר כל מגע עם סיבותיה; מלחמה מודרנית, קולוניאלית, המובילה את האדם המערבי לאיבוד כל כלי התודעה והתרבות שבא עמם ומביאה אותו אל מצבי אימה שאין להם תקדים עתיק בנוסח ה"שאול". האפוקליפטיות היא סוף העולם של הנפש. מאבקו של ווילארד דומה לדרכו של קורץ - שניהם נאבקים בייאוש שהוא כה גמור עד שמה שנותר אחריו, אם בכלל, הוא הישרדות עיוורת.

"האזרח נאווי" הוא "לב האפלה" הישראלי, וגם "אפוקליפסה עכשיו" נישא מאחוריו. ההשוואה מרתיעה: "האזרח נאווי" הוא סרט תיעודי על אדם ממשי החי בישראל ולא משל בדיוני הניצב מול החיים, ואין בו אף שמץ מן הפואטיקה האפית הגרנדיוזית של הסרט הגדול; אין בו מוסיקה ואגנרית ואין בו תמונות אימתניות של אש וחשכה בולעת ובעיקר - אין בו שאיפה למיתוס. זהו מעקב מצולם, בגובה העיניים, אחר אדם ישראלי אחד. מיוחד במינו. גבר בן חמישים ומשהו בעל עברית יפה ומדויקת, המתגורר בשכונת רחביה בירושלים, מתפרנס כשרברב, ממוצא עיראקי, הומוסקסואל שבן זוגו (בתקופה הראשונה המתועדת בסרט) הוא ערבי פלסטיני ששהותו בביתו היא עבירה על החוק, והוא פועל בעקשנות ובהתמדה לעזרת תושבי דרום הר חברון הפלסטינים.

ההשוואה ל"אפוקליפסה" מזיקה אפילו, משום שהיא רעשנית, ומרוב פעריה ייסתר וייבלע מה שיש בסרט המקומי, הקרוב והאינטימי הזה, האנושי והמלא גוונים ובני גוונים של רגש וכאב. ובכל זאת, מה שעשה נסים מוסק לאורך השנים שבהן ליווה את עזרא נאווי, הוא מסע אל לב האפלה; אל המקום (לא היחיד) שבו מתרחש הנורא הגדול של הארץ הזאת. נכון, אין בו סחר בבשר אדם ואין בו אדם אחד שהוא בבחינת השטן של העולם, אבל רמת ההשחתה ומינון הפשע המתרחש בו אינם פחותים מן המופת הקונרדי. יותר מכך: הסיבות להשחתה הזאת דומות מאוד, הן גזעניות.

אגע קודם בהבדל העקרוני ביותר: אהבתם של עזרא נאווי ופואד הפלסטיני הביאה אותו למגע קרוב עד הבנה גמורה עם חייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. לא רק עם יסורי המגע המתמידים עם איבת הצבא ומשמר הגבול, אלא עם הדרדור העמוק של מסכת החיים כולה תחת עול הכיבוש, ההזנחה הנמשכת של כל מערכות הציוויליזציה, רישומו המעכל של העלבון הנמשך, הדיכאון המלווה שנאה באשר היא. האהבה הזאת, בהצטרפה לאישיות החזקה, לחום האנושי, לחוכמה, לאירוניה ולפתיחות של נאווי, יצרה נתיב פתוח לא רק בין שני האנשים האלה אלא בין הציוויליזציות האלה. נאווי עובר בתוך המחסומים ועובר עם ידידו את המעצרים והמשפטים החוזרים ונשנים ונשפט בעצמו על נסיעה אסורה בנתיבים או בשעות אסורים. הוא אינו נבהל משוטרים או ממשמר הגבול, לא מפני שהוא בז לחוק (הוא לא) אלא משום שהוא מפלס נתיב למשהו אחר.

הנתיב הזה הוא הנהר של "לב האפלה"; על הנתיב הזה מלווה נסים מוסק את נאווי אל דרום הר חברון - אל חייהם המעונים של האיכרים, על עוניים בתחום מחייתם הנגזל מיום ליום בידי ההתנחלויות הסוגרות עליהם ובמיוחד - חוות מעון שחבריה כורתים את העצים, מרעילים את האדמה ופוגעים בילדי הפלסטינים המקומיים. בשונה מן הנהר השחור של המיתוס, הנתיב הזה הוא כפול פנים: מצד אחד הוא נתיב של אהבה ודאגה, ומצד שני הוא כניסה אל היפוכם הגמור של ערכי המוסר וקווי הצלם שאדם ישראלי, יהודי וציוני חונך עליהם; הוא כניסה אל התחום שבו גברים יהודים ישראלים חובשי כיפות ובעלי ציציות ארוכות במיוחד שוברים עצים ולמחרת עומדים על גבעה וצוחקים על משבתם ואסונם של האיכרים שמטה לחמם נשבר. עומדים וצוחקים. לאורך דקה ארוכה מציג הסרט את הצחוק הזה; צחוק צבועים נורא. הצחוק הזה הוא מן העלבונות הצורבים ביותר שספגה היהדות בכל תולדותיה, ולא מידיו של צר ואויב.

זהו צלמו המבעית של יהודי שלא למדנו עליו בכתבי הקדמונים. זהו פועל כוחו של רב שהורה להם לשבת בחורשה ההיא ולמרר את חייהם של הערבים (עמלק) עד הרעלת האדמה. והרב הזה, גידול חדש של היהדות, המייצר גברים הצוחקים לאסון שחוללו הם עצמם, צמח בתוך הכיבוש. כל כיבוש משחית, אבל צביונה המיוחד של ההשחתה היהודית טעון תיאור והבנה מיוחדים שלא כאן מקומם. אומר רק שמה שמתרחש כאן אינו המשכה המתבקש של הציונות וגם אינו פועל יוצא הכרחי של הדתיות היהודית העכשווית. בכל תהליך חיוני יש מוטציות וגידולים ממאירים. הכיבוש יצר בית גידול למארה.

כוחו של הסרט הזה טמון בדיאלוג העז שבין הסרט (הבמאי, העין המלווה) לבין אישיותו הכובשת, המורכבת ביותר, של עזרא נאווי. הסרט כמו מתעקש על מעשה החישוף, נלחם על קיומו. ברגעים רבים ברור שהצלם המלווה ורודף אחר ה"עלילה" מסתכן בגופו. ברור כי מתנחלי חוות מעון דוחקים ועוצרים את מבטו. ברגע אחד הם מפילים את המצלמה וזאת ממשיכה לצלם מן הקרקע עד שסוליית נעל דורכת על העדשה ומנסה למעוך אותה - וזאת מסרבת להפסיק לראות. ומול המבט הזה מתרחשים חייהם של נאווי וחבריו בתוך סערה מתמדת, גירושים, השפלות, קללות, כאב נורא ובתוך כל זה - נשמר מקום של אהבה ודאגה, אהבת כלב, בישול וחוש הומור. היותו של נאווי הומוסקסואל מוסיפה למאבקו חזיתות נוספות - מצד משפחתו, מצד החברה הערבית השמרנית שמתוכה בא חברו לחיים וכמובן - מול המתנחלים המציגים כלפיו בוז ואיבה קמאית.

כותרת הסרט מביאה אליו פתח פרשני מעניין ביותר. לאו דווקא משום המחשבה על "האזרח קיין" הקלאסי, אלא משום מושג "האזרח". המקום שבו מתרחשים המסע והמאבק אינו "האדם" וגם לא המדינה והממשלה, אלא מקום המגע, החיכוך שביניהם - מקום האזרחות. התעקשותו ההרואית של נאווי היא בדיוק על שימורה של אזרחות; לא של יצירת עולם תחתון בתוכה (כחוות מעון למשל), אלא הגנה על צלמו של האדם האזרחי המסורתי דווקא, העומד כאן מול אלימותם שלוחת הרסן של המתנחלים כאותה אשה שכרתו את עצי הזית שלה והיא מחזיקה בכף ידה קומץ זיתים וקוראת לנקמת האלוהים.



מתנחלים רוקדים (מתוך הסרט). בוז ואיבה קמאית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו