בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פורץ השגרירויות

• יעקב קדמי, מראשי ארגון "נתיב" שפעל בחשאי בברית המועצות, משוכנע שלא במקרה שכחו אותו בתכנון האירועים לציון 40 שנה למאבק להעלות ארצה את "יהדות הדממה" • יחיאל חורב שפרש מתפקיד הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, משוכנע שהממשל האמריקאי נוקם בו

תגובות

באמצע פברואר 1967, הגיע צעיר רוסי לשער שגרירות ישראל במוסקווה. השוטר הסובייטי ניסה לגרשו, אבל הצעיר אמר לו ברוסית עממית שיסתום את פיו, ופרץ למתחם. דיפלומט ישראלי שצפה במחזה, ניגש אליו והכניסו לבניין. היה זה איש המוסד הרצל עמיקם, חלק מקבוצה של אנשי לח"י, שבראשם יצחק שמיר, שגייס ראש המוסד איסר הראל, ב-1955.

באמצע שנות ה-60 הושאל עמיקם מהמוסד לארגון "נתיב" ופעל בשגרירות ישראל במוסקווה, בכיסוי הדיפלומטי של מזכיר שלישי. נתיב פעל אז באופן חשאי, להפיץ את בשורת הציונות שהיתה אסורה על פי החוק, בקרב יהודי ברית המועצות ולהקים קשר עם מה שכונה אז "יהדות הדממה", כשם ספרו של הסופר אלי ויזל. בעיני הק-ג-ב הוא נחשב, בצדק, לארגון ביון שחותר תחת ריבונות המדינה.

עמיקם, שחשש שמדובר בפרובוקציה של הק-ג-ב, שאל את הצעיר, "מה אתה רוצה?"

הצעיר: "לעלות לישראל".

עמיקם: "מי אתה?"

הצעיר: "שמי יאשה קזקוב ואני סטודנט יהודי בן 19, במכון לתחבורה ממוסקווה".

קזקוב, שעלה לארץ ושינה את שמו ליעקב קדמי, נזכר באירועים הללו השבוע, לרגל הקמתה של ועדה ציבורית לציון "40 שנה לתחילת מאבק יהודי ברית המועצות למען העלייה". הוועדה מתכננת שורה של אירועים בהשתתפות אסירי ציון, בכנסת ובמשכן הנשיא בישראל, ובבית הלבן בהשתתפות הנשיא ג'ורג בוש.

בבית התפוצות גם תוצג תערוכה של מסמכים ממשפט הריגול שניהלה הממשלה הסובייטית נגד נתן שרנסקי, שצילם ארגון נתיב בארכיון הק-ג-ב (לאחר התמוטטות ברית המועצות). שרנסקי, שגייס כספים לאירועים, עומד בראש הוועדה הציבורית ולצדו אנשי ציבור כמו חברי הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין וויקטור בראילובסקי, לובה אליאב, עוזי לנדאו, יאיר צבן (שהיה שר קליטה) והעיתונאית שרה פרנקל. שניים מראשי נתיב לשעבר צורפו לוועדה: השופט דוד ברטוב וצבי מגן. קדמי "נשכח", ככל הנראה בגלל אישיותו המורכבת והשנויה במחלוקת וסגנונו הישיר והגלוי שהביא עליו לא מעט אויבים.

אבל קדמי הוא אחד מפורצי הדרך של פתיחת שערי העלייה מברית המועצות, וסמל למאבק לא פחות משרנסקי. הוא אומר שבדיעבד ברור לו שבשגרירות לא ידעו איך להתייחס אליו. "הרצל עמיקם אמר לי, 'אם אתה רציני תבוא בעוד שבוע'", הוא מספר. בצאתו מהשגרירות חיכו לו קציני ק-ג-ב. "הם שאלו מה אני מחפש בשגרירות והמצאתי תירוץ שבאתי להתחקות אחר עקבותיו של סבי, שנעלם במלחמת העולם השנייה, וביקשתי לבדוק אם במקרה לא הגיע לישראל. זה היה שקר כי סבי נהרג במלחמה. הם אמרו לי שאני צריך לפנות לצלב האדום, ולא לישראל, והזהירו אותי שלא לחזור על המעשה".

קדמי התעלם מהאזהרה ושב ופרץ לשגרירות כעבור שבוע. עמיקם צייד אותו בטופס בקשה לעלייה והסביר לו שעליו לפנות ל"אוביר", יחידה במשרד הפנים הסובייטי, כדי לבקש היתר יציאה. הפעם בצאתו מהשגרירות, השוטר, שחשש כנראה להסתבך, התעלם ממנו. בקשת העלייה של קדמי סורבה, והוא חבר לחוגי דיסידנטים. "אמרתי להם שהם צריכים לתמוך בי כי השלטון מפר את זכויותיי כאזרח. אבל הבהרתי להם שבריה"מ אינה מולדתי ולכן אני רוצה לעלות לישראל".

בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים, ברית המועצות ניתקה את קשריה עם ישראל והשגרירות במוסקווה נסגרה. ב-11 ביוני, 1967, ביום בו הוכרז על ניתוק היחסים, פרץ קדמי לשגרירות ארצות הברית. זה נעשה באותה שיטה, הוא אומר, "אבל זה היה קצת יותר קשה כי האבטחה היתה מוגברת ומרחק הריצה היה ארוך יותר". ובכל זאת, הוא התקבל לשיחה אצל הקונסול. "סיפרתי לו את הסיפור שלי ומסרתי לו מכתב מחאה, שיעביר אותו לוועדה לזכויות האדם של האו"ם. אגף הקונסוליה בשגרירות האמריקאית היה נתון להאזנה, ובצאתי חיכתה לי כבר משלחת גדולה של אנשי ק-ג-ב ונלקחתי לחקירה. הפשיטו אותי ואיימו שישברו לי את העצמות. עניתי להם בחוצפה שנבעה מאמונה, 'תנסו. נראה מי ישבור למי את העצמות'. רציתי להרגיז אותם, אבל ידעתי שכל עוד הם חוקרים ומדברים אתי, הם לא ירביצו לי. זה נמשך כמה שעות. איימו שישלחו אותי לבית הסוהר על הפרת הסדר הציבורי. הסברתי שנכנסתי לשגרירות כדי לברר מי מייצג את ישראל. הם לא ידעו מה לעשות אתי ובגלל הביורוקרטיה הסובייטית, וזה הדבר הטוב שאני יכול להגיד עליה, אף אחד לא רצה לקחת אחריות".

בסופו של דבר החליטו בק-ג-ב לגייסו לצבא האדום. "זרקתי את הצו לפח", הוא אומר. "בחקירה בק-ג-ב ובשיחה בקומסומול - ארגון הנוער הסובייטי שבו הייתי חבר - אמרתי להם שישראל היא המולדת שלי ושאם אשרת בצבא, זה יהיה רק בצה"ל". למזלו, בדיוק אז, באוגוסט 1968, פלשה ברית המועצות לצ'כוסלובקיה והגיוס נדחה.

עד היום לא ברור לקדמי איך זה קרה, אבל בפברואר 1969, הוא קיבל הודעה שעליו לעזוב את ברית המועצות תוך שבועיים. הוא נסע ברכבת לווינה ומשם טס לישראל. בישראל הוזמן קדמי לשיחה עם ראשי נתיב. "הם היו היו המומים", הוא משחזר. "בחור צעיר, רווק בלי משפחה בארץ, מורשה לעלות - זה לא יכול להיות. משהו לא בסדר, הם חשבו. הם הזהירו אותי שלא לדבר עם עיתונאים, כדי לא להרגיז את ברית המועצות. כשעבדתי בנתיב הבנתי שהם הפעילו את הצנזורה הצבאית ופסלו מאמרים שעיתונאים ניסו לכתוב אודותי".

אבל קשר השתיקה לא החזיק מעמד. ח"כ שולמית אלוני (אז ממפא"י) שיבחה אותו בכנסת ועוררה עליה את זעמה של גולדה מאיר. אנשי גח"ל (גוש חירות ליברלים - לימים הליכוד) כמו גאולה כהן וחיים לנדאו (אביו של עוזי), אימצו אותו. הוא נהפך גיבור תקשורת ולמורת רוחם של אנשי נתיב, הוזמן להרצאות בקהילה היהודית בארצות הברית. בניו יורק הוא חבר לעולה חדש אחר, דב שפרלינג, לשביתת רעב בת תשעה ימים מול בניין האו"ם ב-1970, בדרישה להתיר להוריהם לעלות מברית המועצות לישראל.

ההד הציבורי אילץ את מאיר לשנות מדיניות ונתיב נהפך לארגון קולני שתבע "שלח את עמי". קדמי חש שהשיג את שלו. הוא התגייס לצה"ל ושירת בשריון במלחמת יום הכיפורים. ב-1977, לאחר שהליכוד עלה לשלטון, הוא הצטרף לנתיב על פי הזמנה מפורשת מראש הממשלה אז מנחם בגין.

העובדה שהוועדה הציבורית לא צירפה אותו לשורותיה, משעשעת אותו. "קשה להם לקבל אותי. הם כנראה לא רוצים שהפן שלי במאבק ייזכר. כנראה שמפריעה להם תפישת העולם שלי".

דובר הוועדה אריק פודר, הדגיש כי הוועדה מעריכה את קדמי ומעשיו והוא הוזמן ויוזמן להשתתף באירועים השונים.

לא נבדק בפוליגרף

ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירים נוספים נפרדו שלשום מיחיאל חורב הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) ב-21 השנים האחרונות. חורב אינו מתראיין בשלב זה, והוא הסתפק בדברים שנשא בטקס, שבו גם הפגין חוש הומור, אירוע נדיר. בין השאר, הוא סיפר על שיחה שהיתה לו עם לפני שנים עם שר המשפטים דוד ליבאי. חורב סיפר אמר בצחוק כי במרתפים של משרד הביטחון יש ארבעה תאים שבהם מוחזקים עצירים כבר שנה וחצי. על פי התרשמותו של חורב, ליבאי האמין לו. לחורב יצאו מוניטין של חוקר בלתי מתפשר, קפדן וקנאי, של פקיד המתעמר בקשישים, חסרי ישע לכאורה. זאת בשל התנגדותו לשחרורו של המרגל מרכוס קלינגברג, ובשל מאבקו בניסיון של תא"ל (בדימוס) יצחק (יאצה) יעקב, לפרסם את עלילותיו בפיתוח מערכות נשק מתקדמות.

הרקע לשיחה עם ליבאי היה מאמציו של חורב להרחיב את סמכויות המלמ"ב ולהפוך אותו, למעשה, לארגון ביון רביעי. חורב ביקש לשנות את סעיף 21 בחוק "להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים", באופן שהיה מסמיך אותו למנות קציני ביטחון, סמכות שהיתה נתונה אז רק לראש השב"כ או לנציגו. היועץ המשפטי אז, אליקים רובינשטיין, והמשנה שלו מני מזוז, התנגדו. רובינשטיין ליבאי והשב"כ סיכלו את כוונתו ואף שללו ממנו את הסמכות להמשיך ולנהל חקירות באמצעות יחידת החוקרים שלו.

לפני כשנה וחצי, בדצמבר 2005, בשקט, ובלי פרסום, שינה ראש הממשלה אריאל שרון את ההחלטה. למלמ"ב הוחזרו סמכויות חקירה בתנאים מסוימים (על פי קביעה של ועדה בראשות המשנה לפרקליט המדינה), וחשוב מכך, על פי הוראת שרון שונה סעיף 21 בחוק כך שראש המלמ"ב או נציגו רשאים למנות קציני ביטחון.

דובר משרד המשפטים מסר בתגובה, כי היועץ המשפטי מזוז נתן את הסכמתו לשינוי רק לאחר שהוכנסו תיקונים, כך שהחוק במתכונתו החדשה מסמיך את נציג המלמ"ב למנות קציני ביטחון רק במשרד הביטחון ובמפעלי מערכת הביטחון. לדבריו, סמכויות השב"כ נותרו בעינן.

חורב, שעדיין לא החליט על המשך דרכו, מאמין שהממשל האמריקאי רודף אותו בנקמנות והוא שמנע ממנו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון. חורב נשא בתואר של המשנה למנכ"ל, שימש מנכ"ל בפועל במשך שלושה חודשים וקיבל, כך לפחות הוא סיפר למקורביו, הבטחה משר הביטחון עמיר פרץ, שימונה למנכ"ל קבוע.

לתחושתו, הממשל האמריקאי מתנגד, משום שהם רואים בו, יחד עם פקידים אחרים במשרד הביטחון, אחראי לניסיון להערים עליהם ולמכור לסין ציוד ביטחוני שנאסר. מדובר במזלט"ים שנמכרו לסין בשנות ה-90, באישור ארה"ב, וחלקים מהם הובאו לשיפוץ בישראל ב-2004. ארה"ב חשדה שמשרד הביטחון ביקש לשדרג את המערכות בניגוד להסכם. לגרסת חורב, היה מדובר בשיפוץ חלקים, לא בשדרוג, וישראל עצמה יידעה את ארה"ב על המהלך. הוא אף הציע לפנטגון שיבדקו אותו בפוליגרף, אך הפנטגון התעלם מבקשתו.



קבלת הפנים לקדמי (במרכז) בשובו לישראל משביתת הרעב בניו יורק, 1970


חורב ואהוד אולמרט בטקס הפרידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו