בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיין בוכה על פושקין

נילי מירסקי, מתרגמת הספרות הרוסית הקלאסית, נסעה לרוסיה לראשונה לפני ארבע שנים. "זה עם באמת קיצוני", אומרת הצברית שנולדה בתל אביב, תירגמה את "אנה קרנינה" ו"בית בודנברוק" ותמיד יודעת איזה שיר נכנס לפלייליסט של גלגל"צ

תגובות

שמה של נילי מירסקי היה כבר מזמן שם נרדף לספרות הרוסית הקלאסית בעברית. מירסקי, עורכת ומתרגמת, היא מעין פטרונית של הספרות הרוסית בארץ, והיא אמנם נראית כמו האשה הרוסייה הגדולה מן המאה ה-19 - דמות סוערת בעלת עולם פנימי עשיר ומורכב. לכן אולי כל כך מפתיע לגלות שהיא בכלל נולדה בישראל, "צברית לכל דבר ועניין", כדבריה, ושהביקור הראשון שלה ברוסיה היה רק לפני ארבע שנים.

"בעלי לשעבר עבד כעיתונאי רדיו בתחנת רדיו אמריקאית ששידרה לברית המועצות", היא מסבירה, "מה שאומר שכל עוד היתה קיימת ברית המועצות, נאסר עליו להיכנס אליה. לרוסיה רציתי לנסוע רק בחברתו, וזה יצא לפועל רק לפני ארבע שנים".

איך היה המפגש עם רוסיה האמיתית?

"ידעתי שאני נוסעת למקום שהשתנה מאוד אחרי שהוסר מסך הברזל, לא ציפיתי לראות את רוסיה של פעם. חששתי שלא אמצא כלום מכל מה שדימיינתי וקראתי עליו, אבל דווקא הופתעתי לטובה. בספרות הרוסית של המאה ה-19 יש תמיד ניגוד בין מוסקווה לפטרבורג. מוסקווה היא הבירה הישנה, העתיקה, עם הקרמלין, ואילו פטרבורג היא עיר שנבנתה עם הפנים למערב, מתוך מודרניזציה עצומה. אבל התמונה התהפכה, והיום רואים בפטרבורג דווקא את רוסיה הישנה, ומוסקווה היא עיר מודרנית ומערבית".

אחד הרגעים הכי מרגשים בביקורה שם היה כשעמדה במקום שבו התקיים הדו-קרב של פושקין עם המאהב של אשתו. פושקין, גדול המשוררים הרוסים, מת בקרב היריות הזה, בן 37. "הייתי מזועזעת, הם עמדו כל כך קרוב", אומרת מירסקי, "כל השנים תיארתי לעצמי שהם היו רחוקים זה מזה. הייתי ממש על סף בכי. פושקין הוא נפש קרובה. איזה מוות אכזרי זה היה".

רוסית של סבתא

כעת רואה אור תרגום ראשון של מירסקי לעברית ליצירתו של אנדריי פלטונוב (ראו מסגרת). מירסקי, בת 63, נולדה וגדלה בתל אביב ברחוב המלך ג'ורג', בבניין שבו היא מתגוררת היום (בשכנות עם אחותה, ימפה בולסלבסקי). הדירה - בית ילדותה - מלאה בדיוקנאות ישנים, בספרים בכמה שפות (עברית, רוסית, גרמנית), וליד המרפסת ניצב פסנתר שחור, שבו היא מנגנת.

היא נולדה למשפחת בולסלבסקי שמוצאה ברוסיה. "לסבא שלי היתה חנות ספרים ברחוב קינג ג'ורג'", היא מספרת. "סבתא שלי לא הצליחה ללמוד עברית גם אחרי 40 שנה בארץ, ואתה דיברתי רוסית, ולמדתי לקרוא רוסית בכתיב הישן. אבא שלי, שלא יכול היה להיפרד מספרי ילדותו, הביא הביתה ערימה של ספרי ילדים ברוסית, ואני התחלתי לקרוא אותם. הספר הראשון שקראתי היה דווקא ספר צרפתי מתורגם, ספר ילדים של הרוזנת דה סגיר - 'תעלוליה של סוניה', ואחריו קראתי את 'ילדות למופת'".

בצעירותה נישאה לסיומה מירסקי, שעלה מרוסיה לישראל בשנות ה-50. השניים נפרדו, אבל הם שומרים על קשר גם כיום. היא למדה ספרות באוניברסיטת תל אביב, בת מחזורם של מנחם פרי והלית ישורון, ובמינכן עשתה דוקטורט בספרות צרפתית, רוסית וגרמנית. כשחזרה לישראל לימדה ספרות באוניברסיטת תל אביב. בד בבד החלה לתרגם - מרוסית ומגרמנית.

בין הספרים שתירגמה עד היום אפשר למנות את "אנה קרנינה" של טולסטוי, "המהמר" ו"אידיוט" של דוסטויבסקי, ויצירות של גורקי, גוגול, נבוקוב, טורגנייב, באבל, צ'כוב ועוד רבים אחרים. היא תירגמה גם את "מוות בוונציה" ו"בית בודנברוק" של תומס מאן.

אלופת המחיקות

מירסקי גם עורכת את סדרת "הספרייה לעם" בהוצאת עם עובד, תחילה לצד אילנה המרמן וכיום לצד משה רון ותרזה בירון-פריד. היא נמנית עם העורכים הוותיקים של הספרות הישראלית, המקפידים על עריכה מסורתית - כזאת המתערבת בטקסטים ובתכנים. "הצד החזק שלי בעריכה זה המחיקה", היא אומרת. "אני אלופת המחיקות. הכל תלוי בטקסט - יש טקסטים שצריך להתערב בהם עד כדי הוצאת דמויות או סצינות שלמות. אגב, לתמהוני גיליתי שהוצאות מסוימות סבורות שלערוך את הספר ולערוך אותו לשונית זה בכלל שני מקצועות נפרדים, כמו שיש רופא לנחיר הימני ורופא לנחיר השמאלי. מבחינתי, עריכה של ספר כוללת גם עריכה לשונית".

בין ספרי המקור שערכה בשנים האחרונות ובהם היא גאה: "זה עם הפנים אלינו" ו"שרה, שרה" של רונית מטלון, "זמן אלול" של דב אלבוים וספריה של יעל הדיה. מירסקי עוקבת אחרי ספרות המקור הישראלית וסבורה שהיא טובה.

בשנים האחרונות יש פחות ספרות מקור ב"ספרייה לעם".

"זה תלוי במה שמגיע אלינו באותה שנה. אנחנו יכולים לעשות הכל חוץ מלכתוב את הספרים בעצמנו. זה גם מקרי, כי יש שנה שגם מאיר שלו וגם יהושע קנז מפרסמים, ועוד כמה ספרי ביכורים יוצאים, ואז יש חגיגה של ספרות מקור. עד כמה שאני רואה, יש ספרות מקור טובה. אם יש סופר ישראלי צעיר בעל פוטנציאל אנחנו מחויבים להוציא אותו, הרבה יותר מאשר להוציא סופר ברמתו מחו"ל.

"לזכות עם עובד ייאמר שהעורכים נהנים מחופש מרנין נפש כל השנים ולא עומדים למבחן המכירות. נכון שבשנים האחרונות אנחנו עושים יותר צנזורה עצמית, שוקלים בינינו לבין עצמנו איזה סיכוי יש לספר להצליח, אבל זה לחץ של המציאות, לא של ההנהלה. פעם מי חשב על זה בכלל".

תה חזק עד מריר

הטרנזיסטור הקטן במטבח פועל, משדר חדשות, מוסיקה, שיחות עם מאזינים. מירסקי מעודכנת בכל פרט מחיי היום-יום השוטפים של המדינה. היא אמנם ניתקה את עצמה בשנים האחרונות מהסצינה הספרותית המקומית, ממעטת להתחכך, ואף על פי כן היא תמיד יודעת איזה שיר נכנס לפלייליסט של גלגל"צ. "אני אדם חולה תקשורת ואינפורמציה", היא אומרת. "לא מזמן היתה ישיבת מערכת בעם עובד, הזכירו שם איזה שיר, ואני עידכנתי את כולם שזה נכנס לפלייליסט - כולם נתנו בי מבט של 'מה לך ולזה'?"

מירסקי חיה לבד, עובדת בלילות, ישנה עד מאוחר, לא עונה לטלפון לפני שתיים בצהריים. יש לה חתול נחבא אל הכלים שקוראים לו פושקין. היא לא שותה קפה, רק תה, ורצוי חזק עד מריר. היא גם לא אוהבת לקרוא על עצמה בעיתון, בוודאי לא פרטים אישיים מהסוג הזה.

בשנים האחרונות היא גם מוותרת על המפגשים עם אנשי הסצינה הספרותית. "פעם אהבתי לצאת מהבית והייתי אשת רעים להתרועע, אבל בשנים האחרונות איבדתי כל חשק לזה. אני לא אדם שמתעמק בתהליכים שעוברים עליו, לכן קשה לי להסביר, אבל עובדה שזה קרה. הגיעו הדברים עד לידי כך, שאפילו כשמשיקים ספר שערכתי אני מעדיפה להימלט מכולם. אני אמנם מעודכנת במתרחש, אבל מהמפגש עם אנשים בעולם, במציאות - מזה אולי קצת עייפתי".

ללכת עד הסוף

היא מדברת על הצורך לתרגם מחדש לעברית יצירות קלאסיות, בעיקר משום שהעברית מתיישנת מהר - מהר יותר משפות אחרות. "זאת ארץ הגירה, הרבה אנשים מדברים עברית בלי שהם יודעים אותה היטב ומתרחשים כל מיני תהליכים, חלקם לא מלבבים. כשהייתי ילדה לא קרה שילדים אמרו 'אני ידבר אתו מחר', כמו שאומרת היום שרת החוץ שלנו, במו אוזני שמעתי אותה אומרת את זה".

אחרי כל כך הרבה תרגומים, הצלחת לפצח את חידת הנפש הרוסית?

"צריך להיזהר מהכללות, כמובן, אבל אני כן חושבת שעמים מאופיינים בתרבות ובשפה ייחודיות להם. השפה היא סוג של נשמה, שגם איננה ניתנת לתרגום בעיקרון. תרגום משפה לשפה זה בכלל רעיון שטותי. בנוגע לנפש הרוסית, דוסטויבסקי אמר פעם שהנערים הרוסים תמיד צריכים לדון בשאלות הארורות: אם יש או אין אלוהים, ומהו המשטר הנכון לחיות בו. יש לרוסים נטייה ללכת עם הדברים עד הסוף, גם בהקרבה, גם באכזריות, גם בחלומות אוטופיים, זה עם באמת קיצוני".

ולמי ששאלו את עצמם מתי ייצא סוף סוף התרגום החדש שלה ל"האחים קרמאזוב" של דוסטויבסקי, התשובה היא: ייקח עוד זמן. מירסקי כבר תירגמה כמחצית מהספר, אבל עליה לערוך את הרומן החדש של רונית מטלון, ואת הרומן הראשון של המאייר ירמי פינקוס, ורק אחר כך תחזור לתרגם את דוסטויבסקי.

יש לך שאיפות לכתוב משהו משלך?

"מילא ששואלים אותי את השאלה הזאת כל הזמן, אבל השואלים לא מתקררת דעתם כשאני אומרת לא. לא התחשק לי לכתוב, לא מתחשק לי, המגירות ריקות. אם כבר, אני פסנתרנית מתוסכלת. אני אדם נורא פאסיווי בדברים האלה, ונהנתני מאוד, ואין לי שום דחף יוצר. יש לי דחף מבצע. יש משהו דומה בין העבודה של מתרגם לעבודה של פסנתרן - אצל שניהם זו עבודה מבצעת, פה יש תווים ושם טקסט, וכל אחד מוסיף לזה את הפרשנות שלו".



נילי מירסקי: "תרגום משפה לשפה זה רעיון שטותי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו