בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבי שושן

הזמר והשחקן, בן 57, עלה לארץ מקזבלנקה בגיל ארבע ועד גיל 10 גר באופקים

תגובות

גבי שושן:

המחזמר 'שיער' היה נקודת המפנה לא רק בקריירה שלי אלא גם בצורת הלבוש שלי. כשהגעתי ל'שיער' הייתי כזה ילד סיקסטיז מתוק וחמוד, 'קלין קאט בוי'. הגעתי עם מכנסי טרילין, נעלי לכה עם שפיץ, חולצה מכופתרת עם צווארון בצורת חצי לב, בלורית עשויה בפן וברילנטין, ממש החנון הקלאסי של שנות ה-60. לאט לאט תוך כדי החזרות מכנסי הטרילין הפכו לג'ינסים קרועים והחולצות לטי-שירטים עם הדפסי באטיק. המלבישים היו צוות מלונדון, כל ההפקה היתה מלונדון, והיתה לי חגורת עור עבה עם אבזם ענק שהיתה הסמל המסחרי שלי ובכלל של ההצגה. נתתי לשיער לגדול, והתברר שאם אני לא נוגע בו אני בטבעי אפרו. גם היום אני יכול להגיע לאפרו. אם יש דבר שיש לי ממנו הרבה ולא חסר לי זה שיער.

"כשהגעתי לניו יורק בפעם הראשונה, בשנת 1976, קניתי בחצי מהכסף שהיה לי מגפיים. הסתובבתי במנהטן וראיתי מגפי בוקרים ואמרתי, 'אין מצב שאני לא קונה אותם'. הם עלו 600 דולר. יש לי אותם עד היום והם נראים כמו חדשים. זה הדבר היחידי ששמרתי מהבגדים של אז. איך שחזרתי למלון, אחרי שקניתי את המגפיים, התחיל לי כאב שיניים ובכסף שנשאר הלכתי לרופא שיניים. ככה התחילה הקריירה שלי בניו יורק.

"אחרי 'שיער' התחלתי לקבל חשיפה והזמינו אותי להופיע במלון שרתון בתל אביב. הייתי בן 19 ומאוד שמחתי, הופיעו שם אז להקות מחו"ל והתחיל ליין של הופעות של זמרים ישראלים. באתי עם ג'ינס זרוק ולא נתנו לי להיכנס, אמרו לי: 'ככה אתה לא יכול להופיע פה'. אמרתי: 'מה? זה הסמל שלי, ככה אני מזוהה'. נורא רציתי להופיע את ההופעה הזאת ולא הייתי מוכן להחמיץ אותה בעד שום הון שבעולם, אז עשיתי דבר מאוד מוזר ומאוד נועז - הלכתי לחצר בצפון תל אביב ולקחתי מחבל כביסה חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, לבשתי, הופעתי ואחרי ההופעה חזרתי לחצר ותליתי את הבגדים בחזרה. הייתי חייב. היום אני נזכר בסיפור הזה ואני פשוט המום מעצמי, אני לא ממליץ לאף אחד לעשות דברים כאלה.

"בעצם המוסיקה עיצבה לי את סגנון הלבוש. תמיד הבגדים לקחו חלק חשוב במה שעשיתי ובאישיות שלי. באיזשהו מקום התחלתי לחיות את הדמות של ברגר בחיים - ב'שיער' אני שיחקתי את ברגר וצביקה פיק את קלוד - והפכתי לסמל של שנות ה-70 בארץ. רוב חברי להקות הקצב היו מעדות המזרח, ורוב המועדונים היו מה שנקרא 'דרומיים'. רמלה הובילה ואחריה ירושלים, טבריה ונתניה, אלה היו המרכזים, תל אביב היתה כמעט מחוץ לתמונה. הפנתרים השחורים ניסו לגייס אותי והלכתי איתם לשכונות בעיירות פיתוח. הם רצו אותי כדי להראות שגם מאיפה שאנחנו באים אפשר להצליח.

"את הבגדים שלבשתי בשנות ה-70, ג'ינס צמודים מאוד למעלה ורחבים מאוד למטה וחגורה עבה נצחית והרבה שרשראות עור עם חרוזים, אי אפשר היה להשיג בארץ, רק בלונדון, בקרנבי סטריט, או שהלכנו לכל מיני אנשים שתפרו לנו בגדים מיוחדים. הכי טוב היה קשרים עם דיילים ודיילות שהביאו בגדים מטורפים, מכנסיים עם פסים, נעלי פלטפורמות. גם תקליטים השגנו דרך הדיילים. לצערי הרב לא שמרתי את הבגדים האלה כי גדלתי קצת מאז. להופעה הראשונה של 'אחרית הימים', למשל, שהיתה בצוותא, לבשנו חליפות מבד דמוי זמש עם ניטים, כל אחד בצבע אחר, אני הלכתי על ירוק עם ניטים בצבע זהב. שמרתי אותה הרבה זמן. היום אני מרגיש איזו החמצה על זה שזרקתי ואני לא יכול לשלוף את החליפה הזאת".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו