בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סופר קופר

מאז שהתפרץ בשידור על סנאטורית במהלך סיקור ההוריקן קתרינה נחשב אנדרסון קופר לא רק לכוכב הגדול של סי-אן-אן אלא גם למלך הרגש של הגשת החדשות האמריקאית. זה גם לא מזיק שהוא חתיך הורס ובן למשפחת ונדרבילט העשירה ולמודת הטרגדיות ושהוא מסרב לגלות עם מי הוא הולך לישון. דיוקן וראיון עם מגיש החדשות של העתיד

תגובות

השעה היתה 22:01 כשהחלה השיחה בין אנדרסון קופר, המגיש הראשי של סי-אן-אן, ובין הכתב הראשי של הרשת בוושינגטון, ג'ון קינג. קארל רוב, יועצו הכל יכול של הנשיא בוש, התפטר באותו בוקר ולרוחב המסך התנוססה הכותרת הצינית "Bush's Brain Bails" (המוח של בוש נוטש). המסך חולק לשניים. מימין נראו פניו הנאות ועטורות שיער השיבה של קופר, בן 40, משמאל הישיר קינג את מבטו אל המצלמה ופירש בשידור חי את המהלך שהימם את אמריקה.

חדר הבקרה, בקומה השביעית של בניין טיים-וורנר בכיכר קולומבוס במנהטן, היה שקט יחסית לחדר בקרה שמשדר ל-1.5 מיליארד צופים בעולם. אחת הכותבות הראשיות של תוכניתו היומית של קופר, "אנדרסון קופר 360", בדקה את השאלות שישאל המגיש את מרואייניו והכניסה בהן עדכונים אחרונים. הבמאית שאישוניה התרוצצו בין עשרות המסכים שעל הקיר מולה חילקה הוראות ביעילות. המפיק של האייטם הבא נבר במהירות בערימת ניירות שהחזיק בידיו.

קופר קרא את השאלות מהטלפרומפטר וקינג ענה עליהן בבקיאות, אבל אז התעוררה סקרנותו של המגיש, שנמצא באולפן הממוקם שתי קומות מתחת לחדר הבקרה. השאלה הבאה של קופר היתה אלתור על שהוכן בטלפרומפטר. היא לא היתה כתובה בתסריט. אחראית הטלפרומפטר והכותבת הסתכלו במהירות על המסכים. אחד המפיקים גידף בקול רם. "אולי אפשר ליצור פה קצת יותר פאניקה ובלבול", נבח לעברו מפיק אחר. קופר בינתיים אילתר עוד שאלה, לזוועתם של יושבי חדר הבקרה, ואז פנה ישירות אל הקהל שבבית. "שלחו לנו וי-מייל (וידיאו אי-מייל) וספרו לנו מה דעתכם על קארל רוב", אמר והודיע שישוב מיד בתום ההפסקה.

ביציאה מחדר הבקרה למסדרון נוכח קופר כמעט על כל קיר. פולחן האישיות כולל את קופר בג'ינס בג'ונגל, קופר ישוב עם לוחמים שחורים נושאי קלצ'ניקובים במשאית, קופר נושא מצלמת וידיאו ביד על חוף הים בסרי לנקה שאחרי הצונאמי, וכמובן אימג' ה"אנקור-מן" הקלאסי - קופר לבוש במעיל רוח אדום ומדווח מניו אורלינס בעת סופת ההוריקן קתרינה. ליד המעלית, על מעמד גדול, מוצבת תמונה של קופר בחליפה כהה מעל כיתוב על העימותים בין המועמדים לנשיאות - פרויקט משותף לסי-אן-אן ולאתר יו-טיוב.

אבל כשהמעלית נעצרת בקומה החמישית, נעצר גם הפולחן. ציפיתי שהכוכב הבלתי מעורער של הרשת יהיה מוקף בעוזרים אישיים, מפיקים, מאפרים ושלל אנשי צוות, חשבתי שכוכבותו הניבטת מהמסדרונות ומשלטי הפרסומת הענקיים במרומי כיכר קולומבוס תחלוש גם על האולפן, אבל לא. מלבד קופר נמצאים באולפן העצום והקפוא רק מנהל האולפן וארבעה צלמים. אוזנייה שתחובה באוזנו של קופר מחברת אותו לאנשים שנמצאים שתי קומות מעליו ולאנשים שנמצאים אלפי קילומטרים ממנו. קופר מדבר איתם, אבל עד שאני מקבל אוזנייה משלי אני שומע רק אותו. הוא נראה ממוקד אבל גם תלוש. בביוגרפיה שכתב בשנה שעברה הוא מדמה את עצמו לכריש שכדי לשרוד חייב להיות בתנועה מתמדת. באולפן הוא נראה יותר כמו זאב בודד, כמעט מיוסר.

הפריצה מניו אורלינס

בעידן שלאחר דן ראדר, טום ברוקאו ופיטר ג'נינגס - המגישים הכריזמטיים של הרשתות הגדולות, סי-בי-אס, אן-בי-סי ואיי-בי-סי - מסתמן קופר כיורש היחיד, זאת על אף שבשידורי סי-אן-אן יכולים לצפות רק מנויי כבלים. לקופר יש כל מה שצריך כדי להצליח בתפקיד המגיש הכל-אמריקאי החדש: הוא נאה, רהוט, חריף, אמיץ ומעורר אמפתיה כמעט מיידית בקרב צופיו. זה גם לא מזיק שהוא חיית שטח. בניגוד למגישים אחרים סיקר קופר כמעט כל מלחמה, רצח עם ואסון טבע שהתרחשו בעולם מאז תחילת שנות ה-90. גם הסגנון שלו שונה מזה של המגישים המסורתיים. התוכנית שקופר מגיש היא מהירה, פמיליארית ובעיקר לא חוששת להביע רגש, אבל בתוך כך מתרחקת מ"חדשות רכות".

"אני חושב שהרעיון של המגיש המסורתי היודע-כל שמדבר מלמעלה מתפוגג", הוא אומר במשרדו. "אני חושב שאתה צריך להיות עצמך ולהיות אמיתי ולהודות במה שאתה לא יודע. אני נוטה להתחבר לאנשים בטלוויזיה שהם פשוט עצמם, לטוב ולרע, הרבה יותר מאשר למישהו ששם על עצמו סוג של מסיכה. אני לא מפחד להודות שאני לא יודע משהו. אנשים אומרים לי שרואים בי משהו אמיתי".

הפריצה של קופר לסטטוס הנדיר של סלב חדשות התרחשה לפני שנתיים בדיוק. קופר הגיע למיסיסיפי ולניו אורלינס כדי לסקר את הנזק האדיר שזרעה קתרינה באזור. לאחר כמה ימים שבהם דיווח על החורבן ועל חוסר היכולת של הרשויות להתמודד מול ממדי האסון, הוא העלה לשידור חי את הסנאטורית מראי לנדריו מלואיזיאנה. כשהסנאטורית פתחה את השיחה בתשבוחות לפוליטיקאים אחרים "שעוזרים ככל יכולתם" לתושבי האזור, איבד את סבלנותו. "סליחה שאני קוטע אותך סנאטורית", הוא אמר, "אבל אני לא שמעתי על כל זה בגלל שבארבעת הימים האחרונים ראיתי גופות מתגוללות ברחוב פה במיסיסיפי. אני חייב לומר לך שלשמוע פוליטיקאים מודים זה לזה ומחמיאים זה לזה גורם להרבה מאוד אנשים פה להתעצבן".

קופר בקונגו ב-2006. מקומות שהם חיים ומוות הם אמיתיים מאוד
בניגוד לפוליטיקאים ישראלים המורגלים בשכאלה, היתה הסנאטורית האמריקאית המומה. היא לא הספיקה לענות כשקופר הטיח בה בקול סדוק ובמבט זועם: "רק אתמול ראיתי ברחובות העיר שבה אני נמצא עכשיו גופה של אשה שעכברושים התחילו לכרסם בה בגלל שאף אחד לא טרח לפנות אותה משם במשך 48 שעות".

ב"דיווחים מן הקצה", האוטוביוגרפיה שיצא לאור בשנה שעברה ונהפכה מיד לרב מכר, כותב קופר שמיד בסיום הראיון הוא הרגיש שקרה משהו לא טוב. המפיקים סביבו שתקו במבוכה והוא אמר לעצמו שייתכן שחצה את הגבול. אבל התגובות שהחלו לזרום לאתר סי-אן-אן הוכיחו שהוא טעה. "כל הכבוד לאנדרסון קופר על כך שחשף את הבולשיט של הסנאטורית לנדריו", כתב צופה אחד וסיכם את רוח הדברים. בימים שלאחר מכן התייחסו אליו תושבי ניו אורלינס כאל מין גואל - האישיות הממסדית היחידה שקשובה לשוועתם ומבינה מה שעברו. באותו זמן ניהלה התקשורת האמריקאית דיון ער בשאלה אם קופר מעל בתפקידו.

כשהשיטפון שקע התברר שהתקרית שנמשכה לא יותר משתי דקות הפכה לרגע הדפיניטיווי בקריירה של קופר. אתר התקשורת MediaBistro.com הכתיר אותו כמלך ה"אימו-ג'ורנליזם" (עיתונות רגשנית), מועדוני מעריצים צצו בזה אחר זה ואפילו ב"סטרדיי נייט לייב" נוסדה פינה שבה עיתונאי בן דמותו עוסק באובססיוויות רגשנית בשיקומה של ניו אורלינס. כוכב נולד.

מנהלת מגמת התקשורת האלקטרונית בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, אן קופר (אין קשר משפחתי), אומרת שסגנון ההגשה של קופר מסמן שינוי חד מהמודל שיצר וולטר קרונקייט. "לפני קופר היה נדיר מאוד לראות הבעת רגשות אצל מגישים", היא אומרת. "בגלל זה אחד הרגעים המפורסמים ביותר בקריירה של קרונקייט היה כשהוא העז להראות מעט רגש - וחס וחלילה לא בכי - כשדיווח על רצח קנדי. הצופים באותה תקופה היו המומים מזה.

באולפן. מחובר לרגשות שלו ונוח לו עם זה
"כשקופר התפרץ על הסנאטורית ההיא הוא שיקף את מה שהוא ראה ושמע", היא ממשיכה. "הוא לא הרגיע את הצופים בבית אלא חימם אותם, ואנשים ממש התחברו לזה. אני חושבת שזה היה בסדר גמור כי בעוד שהוא הראה רגשות, הוא עשה זאת בצורה אמיתית מאוד. עוד סיבה לפופולריות שלו היא שהוא בחור שמחובר לרגשות שלו הרבה יותר מגברים אמריקאים אחרים ונוח לו עם זה. זה דבר שפונה אל הרבה מאוד אנשים. ובנוסף", היא מחייכת, "אי אפשר להתעלם מההופעה החיצונית שלו".

לא לוח חלק

קופר הוא מה שנהוג לכנות חתיך הורס. יש לו תווי פנים מפוסלים, עיניים כחולות מטאליות עם מבע חכם וחודרני, שיער לבן שמקנה לו ארשת של מכובדות בגילו הצעיר וגוף שהוא מטפח בשעות רבות במכון כושר. הוא טוען שגובהו 1.78 מטר אבל הוא נראה נמוך יותר. כשהוא מגיע לראיון בג'ינס, נעלי התעמלות וחולצת טריקו ירוקה קצרה שמבליטה את זרועותיו השריריות, עוקבים אחריו מבטיהם של נשים וגברים כאחד.

קופר הרווק הוא ידוען מהליגה הראשונה. דיווחים על מקומות שבהם נצפה ותיאור פרטני של מה שאכל, קנה או לבש מופיעים כמעט כל יום באתר Gawker Stalker. הוא כבר חשף חלקים רבים ואישיים מאוד בחייו, אבל על שאלת השאלות, נטייתו המינית, הוא מסרב להשיב. הוא בוודאי יודע שהוא הוכתר על ידי המגזין "Out" כ"הומו השני הכי חזק באמריקה" (אחרי דיוויד גפן), אבל מנסה ליצור רושם שזה לא מעניין אותו.

"אני מבין שאנשים מתעניינים בי ובחיים האישיים שלי", הוא אומר. "אנשים רוצים לדעת יותר על כל בן אדם שהם רואים בטלוויזיה, אבל זה לא משהו שאני רוצה להשתתף בו. תראה, אני יודע שככה התרבות הזאת עובדת, אבל אני לא חושב שזה עסקו של מישהו. הייתי רוצה להיות לוח חלק ככל שניתן. לא הייתי רוצה לעזור למישהו למכור את העיתון שלו או להעלות את הרייטינג. זו לא העבודה שלי".

בכל זאת אתה עושה את זה, מדורי הרכילות מדווחים עליך בקביעות.

"אני לא קורא שום דבר על עצמי. זו העצה היחידה שאמא שלי אי פעם נתנה לי לגבי הקריירה שלי ואני חושב שזו עצה מצוינת, כי אם אתה מתחיל לקרוא על עצמך אתה נהיה אובססיווי. אם אתה שומע דברים טובים מאנשים אתה מתחיל להאמין בהם".

לומר שקופר בא לעולם עם כפית זהב בפה יהיה האנדרסטייטמנט של העשור. הוא נולד ב-1967 לסופר וייאט קופר ולאמנית, מעצבת, סופרת, אשת החברה ובעיקר היורשת גלוריה ונדרבילט. הפטריארך הדורסני של שושלת ונדרבילט, קורנליוס, הקים במהלך המאה ה-19 אימפריית ספנות ומסילות רכבת אדירה שבמותו היתה שווה, בערכים עכשוויים, כ-143 מיליארד דולר. הוא היה האמריקאי השני בעושרו בהיסטוריה, שני רק לג'ון ד' רוקפלר. במותו, ב-1877, הוא הוריש 95 מיליון דולר לבנו וויליאם (ורק 500 אלף דולר לכל אחת משמונה בנותיו). גלוריה ונדרבילט, אמו של קופר, היא בתו היחידה של רג'ינלד קלייפול ונדרבילט, נכדו של וויליאם.

הודות למעמדה ועושרה יוצא הדופן, תמיד סוקרה משפחת ונדרבילט בהרחבה בתקשורת האמריקאית, אבל תשומת לב כמו זו שמיקדה אליה אמו של אנדרסון כבר בהיותה פעוטה היתה יוצאת דופן אפילו במושגים המשפחתיים. לאחר שירשה, בגיל 15 חודשים, קרן נאמנות בשווי ארבעה מיליון דולר בעקבות מותו של אביה מהרעלת אלכוהול, עמדה גלוריה הפעוטה במרכזו של מאבק משפטי אכזרי בין אמה הילדותית והבזבזנית לדודתה הקשוחה, גרטרוד ואנדבילט וויטני.

בסיומו של משפט שערורייתי שייצר ב-1934 כותרות בסיטונות, קיבלה ויטני את גלוריה הפעוטה לחזקתה. גלוריה התחנכה בניו יורק ובקונטיקט ולמדה אמנות, ובגיל 18 בדיוק - כשקיבלה לרשותה את הכסף שהופקד בידי דודתה - עזבה את הבית, קנתה מעיל מינק ונסעה להוליווד. זמן קצר לאחר מכן היא התחתנה עם סוכן שחקנים.

הנישואים החזיקו מעמד ארבע שנים ולאחר מכן המשיכה ונדרבילט הצעירה במסעה לצמרת. הדרך שסללה לעצמה עברה דרך מיטותיהם של הווארד יוז, פרנק סינטרה ומרלון ברנדו, רשימה חלקית. בעלה השני היה המנצח ליאופולד סטוקובסקי ובעלה השלישי היה הבמאי סידני לומט. את מעלליה הרומנטיים באותה תקופה תיעדה ונדרבילט, בת 82 היום, בספר "It Seemed Important at the Time" (זה נראה חשוב אז) שהתפרסם לפני שנתיים.

"אני חושב שזה מגניב שבגיל 80 היא כתבה ספר על האהבות שלה. עזרתי לה לערוך אותו", מצחקק קופר. "ברור שהיו לה חיי מין פעילים ומעניינים וחיי פנטזיה מפותחים". לעתים יש בספר "יותר מדי מידע", הוא מודה. "אתה יודע, מי באמת רוצה לחשוב על חיי המין של אמא שלו? ניסיתי לגרום לה להוריד פסקאות מסוימות, למשל על מישהו שהיא כתבה עליו שהוא הניז'ינסקי של הקונילינגוס, אבל היא רק צחקה".

עם בעלה הרביעי, הסופר-מחזאי-תסריטאי קופר שגדל בעוני במיסיסיפי, התחתנה ונדרבילט ב-63'. הם התגוררו בבניין בן חמש קומות באפר איסט סייד של מנהטן והיו מאושיות החברה הגבוהה בעיר בשנות ה-60 וה-70. ב-65' נולד להם קרטר ושנתיים לאחר מכן נולד אנדרסון.

שני הילדים גדלו כשהם חשופים לתקשורת. כתינוק צולם אנדרסון על ידי דיאן ארבוס ותמונותיו הופיעו במגזין "הארפר'ס בזאר". כשהיה בן שלוש הופיע עם אמו ב"טונייט שואו" של אן-בי-סי, ובמשך שלוש שנים, החל מגיל 10, דיגמן עבור ראלף לורן, קלווין קליין והכלבו מייסי'ס. בספרו הוא מספר שעיתונאים וצלמים היו אורחים קבועים בדירת המשפחה. אבל החיים המושלמים הגיעו לסיומם ב-78', דווקא לאחר שוונדרבילט הקימה אימפריית אופנה שהתבססה על הג'ינסים המעוצבים שלה. בימים הראשונים והקפואים של השנה נכנס וויאט קופר, בן 50, לניתוח לב פתוח ומת על שולחן הניתוחים.

ונדרבילט מעולם לא התחתנה שוב. קופר מספר שהמשפחה נדדה במשך שנים מדירה לדירה, כשאמו מנסה נואשות להקים מחדש בית חמים לה ולילדיה, אך לשווא. כשגמר את לימודיו בתיכון, בגיל 17, הוא יצא לבדו למסע ארוך באפריקה שבו חלה במלריה ואושפז בקניה. "אפריקה היתה עבורי מקום שיכולתי לשכוח ולהישכח בו", הוא כתב בספרו.

לאחר הטיול הוא חזר לארצות הברית ולמד באוניברסיטת ייל. אחיו קרטר סיים בינתיים את לימודיו בפרינסטון, כתב ביקורות ספרים ועבד כעורך במגזין "American Heritage". השניים היו ביחסים טובים אך לא היו קרובים במיוחד. כשאנדרסון היה בשנה השלישית ללימודיו, שקע קרטר בדיכאון. הוא עזב את דירתו, עבר לגור עם אמו בפנטהאוס באפר איסט סייד וניסה להתאושש. "אף פעם לא שאלתי אותו שאלות עמוקות במיוחד ולא התעניינתי בו במיוחד כשהוא היה בדיכאון אחרי שנפרד מחברתו", כותב קופר בספרו. "לא נפרדתי באותה תקופה ממישהו שאהבתי ולא הערכתי את הכאב שבפרידה כזאת... כשראיתי אותו חלש ופגיע זה הרגיז אותי".

לתקופה קצרה נראה היה שקרטר מתאושש. הוא חזר לדירתו, החל טיפול פסיכולוגי ושב לעבודה. אולם שלושה חודשים לאחר מכן, ביולי 88', הוא שוב הגיע לבית אמו וביקש לעבור לגור איתה. הפעם, היא סיפרה מאוחר יותר, הוא נראה מבולבל ומוטרד מכפי שהיה בעבר.

ונדרבילט ניסתה להרגיע את בנה ושלחה אותו לנמנם. היא מספרת שבשעה 7 בערב הוא התעורר ונראה מבולבל. "מה קורה פה? מה קורה פה?" הוא שאל. "שום דבר לא קורה פה", היא ניסתה להרגיעו. אבל אז קרטר החל לרוץ. טיפס במהירות במעלה המדרגות, דילג לחדרו הריק של אנדרסון, דחק הצדה את דלת הזכוכית שהפרידה בין החדר והמרפסת שבקומה 14 וזינק על המעקה הנמוך. "מה אתה עושה?" צרחה אמו.

כשקיבל אנדרסון את הבשורה המרה, הוא נסע לניו יורק ושהה עם אמו במשך תקופה. "אני לא ממש יודע למה הוא עשה את זה אבל יש שאלות שאין עליהן תשובות", הוא אומר. הוא נוטה לחבר את האסון האישי עם האסונות שסיקר בחייו המקצועיים. "למה אנשים מבצעים רצח עם? למה אנשים עושים דברים איומים ונוראים זה לזה? לפעמים יש תשובות פשוטות או מסובכות ולפעמים לא. אני מנסה להתקיים בעולם ללא 'מדוע?' אני זוכר שברואנדה ניסיתי להבין מדוע רצח העם שם קורה ובסופו של דבר זה כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמך. אתה לא תמצא תשובה שתעזור לך לישון בלילה. כך שאני לא יודע מדוע אחי התאבד. אני יודע שהוא היה מדוכא ושהיו לו התנהגויות אימפולסיוויות ושהוא נפרד מחברה שלו כמה חודשים קודם לכן ושהוא הרגיש מבודד, אבל האקט עצמו לא נשמע לי הגיוני והיה לחלוטין בלתי צפוי מבחינתי. הוא לא השאיר פתק, או הסבר. אני חושב שזה היה דחף שהוא לא הצליח לעצור אותו", הוא מסכם ועיניו בוהות בנקודה מרוחקת.

מגיש החדשות של העתיד

לאחר שסיים את לימודיו ניסה קופר ללא הצלחה למצוא עבודה ברשת איי-בי-סי. בסופו של דבר הועסק כמאמת עובדות ב-Channel One ששידר לתלמידי תיכון ברחבי ארצות הברית. אחרי חצי שנה, וללא תיאום עם המפיקים, עזב את ניו יורק, נסע לוויטנאם ופתח בקריירה של כתב טלוויזיה ללא כל הכשרה.

אמנם היה לו הון התחלתי כמעט בלתי מוגבל, אבל הוא עבד קשה. "כבר בהתחלה הסיפור הזה מימן את עצמו. נסעתי לוויטנאם וזה עלה לי משהו כמו 2,000 דולר להחזיק את עצמי שם לחצי שנה, אבל כשהבאתי לתחנה סיפור מבורמה הם שילמו לי עליו משהו כמו 2,000 דולר. צילמתי שם עוד חמש כתבות וזה הכניס לי עוד 10,000 דולר וכך מימנתי את הנסיעה לסומליה". אחרי שסיקר את הרעב בסומליה ב-92' וצילם זוג הורים ששוטפים ומכסים את גופת ילדם האחרון, עוררה הכתבה תגובה רגשית קשה בקרב הצופים הצעירים והוא קיבל חוזה בן שנתיים ככתב.

החיים החדשים שהמציא לעצמו לא היו קלים. בן 24, הוא עבד לגמרי לבד - שלח את החומר המצולם לארצות הברית בצירוף תסריט שכתב. הוא לא עבד באולפן אלא עשה הכל בחדרי מלון וצפה בחומר הגלם על המסך הזעיר של המצלמה הביתית שלו. "הייתי נורא בודד. זה לא היה כיף. נסעתי לבדי ולא היתה לי שום תמיכה. לא היה לי איזה משרד ולא היה אף אחד שיעזור לי. כשעצרו אותי באיראן והחזיקו אותי למשך שלושה ימים הבנתי שאני לגמרי לבד. לא היתה שום חברה מאחורי ולא היה אף אחד שחיכה לשמוע ממני. ביליתי שבועות שלמים במלונות מחורבנים באפריקה כשאני מחכה לוויזות ולא דיברתי עם אף אחד במשך ימים רבים".

מה משך אותך לסבל? בהמשך הגעת לישראל ולסרייבו, לניז'ר ולרואנדה.

"רציתי להיות קרוב לאנשים שהבינו מה זה אובדן. זה חלק מהשיח איתם והיה לי קל לנסוע לסרייבו ולהתחבר למה שקרה שם במלחמה יותר מאשר להסתובב בלוס אנג'לס וללכת למסיבות קוקטייל. לא הרגשתי שאני מתאים שם. רציתי להיות במקומות שבהם חיים ומוות אמיתיים מאוד עבור אנשים. מעבר לזה רציתי ללמוד פשוט איך לשרוד. לא הרגשתי שאני צריך להוכיח משהו למישהו".

אחרי שנתיים בצ'אנל 1 הוא היה לכתב של איי-בי-סי ושם התבלט כוורקוהוליק שיעשה הכל כדי להיות בכל מקום בכל זמן. הוא הגיש במשך זמן מה את מהדורת חדשות הלילה של הרשת וב-2000 חצה את הקווים לבידור והנחה את תוכנית הריאליטי "החפרפרת". לאחר שתי עונות קלילות ואירועי 11 בספטמבר הוא שוב הרגיש בדחף לעסוק בחדשות. הוא התקבל לסי-אן-אן אבל אומר שלא נקלט בה היטב ומעמדו נחלש בעקביות. "לפני חמש שנים הייתי בדרך החוצה מסי-אן-אן. הרבה אנשים לא אהבו אותי ולא ממש ידעו מה לעשות איתי. התחלתי את הדרך שלי פה בתור מגיש בתוכנית הבוקר, וזה היה אסון. הבנתי שאני בצרות כששלחו אותי לאפגניסטאן בלי צלם ומקליט. כשהתקשרתי למשרד שלי מגיש אחר הרים את הטלפון. כך הבנתי שהחליפו אותי. הייתי בדרך החוצה".

התגובה לאפשרות הפיטורים היתה טיפוסית. "החלטתי פשוט לעבוד קשה יותר מאנשים אחרים. כל יום שישי הייתי טס למשרדי סי-אן-אן באטלנטה ומשם מגיש שמונה שעות ביום שבת ושמונה שעות ביום ראשון. הייתי מגיש 16 שעות בכל סוף שבוע, שזה פחות או יותר מה שוולף בליצר היה מגיש במשך כל השבוע. זה הציל אותי כי אנשים שמו לב לזה וככה גם גילו ברשת שאני יודע להגיש מבזקי חדשות מיוחדים".

ב-2003 הוא החל להגיש תוכנית לילה בת שעה בשם "אנדרסון קופר 360". 2005 היתה שנת השיא: תחילה סיקור הצונאמי, אחר כך סיקור מותו של האפיפיור ולבסוף קתרינה. לאחר קבלת התגובות ונתוני הרייטינג מניו אורלינס המוצפת הוחלט להאריך את תוכניתו של קופר לשעתיים והיא הפכה לתוכנית הדגל של סי-אן-אן. "אנדרסון קופר הוא מגיש החדשות של העתיד", אמר עליו נשיא סי-אן-אן ג'ונתן קליין. בשנה האחרונה דווח ששכרו השנתי הועלה משניים לארבעה מיליון דולר.

במסגרת התוכנית מדלג קופר בין האולפן בניו יורק לאזורי אסון וקונפליקט בכל מקום בעולם - עיראק, אפגניסטאן, עזה. הוא באמת מתקשה להפסיק לזוז. לצופים הישראלים הוא מוכר בעיקר ממלחמת לבנון השנייה שאותה סיקר מישראל ומלבנון במשך חודש. "אני שמח שנשארתי באזור כל כך הרבה זמן, יותר מכתבים אחרים", הוא אומר. "בכל תחילת שבוע היו שואלים אותי אם אני רוצה לחזור הביתה אבל לא רציתי לעזוב. רציתי ללוות את המלחמה עד הסוף".

אתה עדיין מרגיש שאתה חייב לעשות את זה כדי לשרוד?

"פעם הרגשתי ככה, היום פחות. כתבתי בספר יותר על התקופה שבה התחלתי את הקריירה שלי - סראייבו, סומליה, רואנדה. באותו זמן הרגשתי שאני חייב כל הזמן להיות בתנועה. אני חושב שקצת נרגעתי עם הזמן. בדיוק חגגתי עכשיו 40 ואני מרגיש נוח יותר להיות במקום אחד".

נו. יום לפני הראיון הוא חזר מחופשה בת שבוע, שבילה במדינה האפריקאית הענייה ניז'ר. "מקום קצת מוזר לחופשה", אני אומר. "בעצם נסעתי לשם כדי לעשות כתבה ל'60 דקות' של סי-בי-אס", הוא מסביר. "התחלתי לא מזמן לעבוד בשבילם, אבל החוזה שלי עם סי-אן-אן אומר שאני יכול לעשות דברים עבורם רק אם הם לא מתנגשים בעבודה שלי פה, אז למעשה הייתי צריך לקחת חופש כדי לעשות את העבודה עבורם. רק טכנית הייתי בחופשה".

שום פרק לא נסגר

קופר מתעורר מוקדם. עובר על שמונה עיתונים, הולך לחדר כושר וב-11 מנהל שיחת ועידה עם צוות התוכנית שלו ומתעדכן בנושאים שיטופלו בעשר בלילה. למשרדי סי-אן-אן הוא מגיע בסביבות 1 בצהריים ועוזב אותם, בגמר השידור, בסביבות 1 בלילה. בסופי שבוע (ובחופשותיו) הוא עובד עבור "60 דקות", מצלם כתבות לסי-אן-אן וכותב מדי פעם למגזין "Details". לניו אורלינס הוא מקפיד להגיע מדי שבועיים-שלושה, כדי לעקוב אחר המצב בעיר. "אני אהיה שם ביום שישי הקרוב למשל ויכול להיות שגם אצלם שם משהו לאופרה (ווינפרי). אני עובד גם בשבילה לפעמים".

אתה לא יודע להגיד לא.

"לא, לא יודע, מקסימום לראיונות כמו זה. אני ממש אוהב מה שאני עושה. אני אוהב לצאת ולספר סיפורים, ואם אתה מרגיש שאתה יכול להגיע למקומות שאנשים אחרים לא יכולים או לא רוצים להגיע אליהם, אתה מוכרח להמשיך לעשות את זה. אם לא הייתי נוסע לניז'ר בשבוע שעבר '60 דקות' לא היו עושים את הסיפור הזה, ואני חושב שזה סיפור חשוב".

בקיצור, אתה לא מרגיש נוח במקום אחד.

"אני יודע, אני יודע. אני תמיד אומר שאפחית לחץ, אבל אני לא עושה את זה בסופו של דבר. אבל עכשיו אני רציני בקשר לזה ובאמת אעשה את זה. מתישהו".

כמה שבועות אחרי שסיים לסקר את חורבן קתרינה הוא החל לכתוב את ספרו. "היה משהו בשנה הזאת (2005), ובמיוחד אחרי קתרינה, שגרם לי לחשוב הרבה על אובדן. זה ספר אישי, אבל בעיני הוא פחות עלי ויותר כמו יומן שעוסק באובדן והישרדות. חשבתי שזה מעניין שנוצר לי במוח ערבוב בין החדשות שעליהן דיווחתי לבין מה שחוויתי. היו דברים שהעליתי על הכתב על אח שלי אבל אף פעם זה לא נראה לי כמו הזמן הנכון ואז פתאום זה נראה לי כמו הזמן האפשרי היחידי לעשות את זה".

זה עזר לך?

"לא ממש. אתה יודע, בגרסה הטלוויזיונית של חיים של אנשים, כתיבת ספר זה אקט קתרטי שמאפשר לך לסגור פרק בחיים. אבל אני לא ממש מאמין שדבר כזה אפשרי. במובנים מסוימים זה עזר, אני מניח, כי קשה לי עדיין לדבר על קרטר וזה בטח לא דבר טוב. כתיבה היתה כנראה הדרך שלי לעשות זאת. אבל אני לא בטוח שזה עזר יותר מדי לקדם אותי אל גרסת הטלוויזיה של החיים שלי".



אנדרסון קופר. לפניו היה נדיר מאוד לראות הבעת רגשות אצל מגישים


קופר (משמאל) עם אמו, גלוריה ונדרבילט, ואחיו, קרטר. יש שאלות בלי תשובות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו