בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא אתם, זה אנחנו

ערב בתיאטרון שאווה, צהריים בשדות המלפפונים של בית להיה, פגישה עם רעולי פנים במסגד המרכזי: בביקור בן שבוע, מתגלה עזה בעיקר כעיר מיואשת. המשבר הכלכלי המתמשך ומלחמות פתח-חמאס התישו את כולם, ורבים כבר מזמן לא מאשימים את ישראל בכל

תגובות

"מי הרג את ואטאן?" קראו כאיש אחד עשרות הנערים שעמדו על בימת שאווה, התיאטרון הגדול בלב עזה, ואז הפנו אצבע מאשימה לעבר קבוצה של שחקנים בוגרים שהניפו את דגלי תנועות ההתנגדות הפלשתינית: פתח, חמאס, גדודי אל-קודס, עז א-דין אל-קסאם והג'יהאד האיסלאמי. נחשול צבעוני המסמל שנים ארוכות של מאבקים, תקוות, מצוקות ודם. אבל הפעם לא היה שום דבר חגיגי במעמד. שום סיסמה אנטי-ישראלית, שום קריאה מוכרת למאבק נגד "האויב הציוני".

"'ואטאן' מבקש לתפוס את השור בקרניו ולשגר מסר חדש לחלוטין, מהפכני. די להאשים תמיד את הישראלים במצוקות שלנו. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש ולהתחיל להוקיע את אלה מתוכנו הממיטים אסון על עמנו", אומר המשורר-בימאי סעיד סווירקי, בן 37, מחבר המחזה שגרם טלטלה בקרב יותר ממיליון וחצי תושבי "רצועת הייאוש".

"ואטאן", "מולדת" בערבית, הוא שמו של נער בן 12 שנהרג בעזה בעימותים בין חמאס לפתח, אשר הבעירו את הרצועה בשבוע השני של חודש יוני. ההצגה עלתה בראשונה ב-13 באוגוסט. אלפי בני אדם ישבו מרותקים במשך יותר משעתיים, וקטעו את ההצגה במחיאות כפיים סוערות בסצנות הדרמטיות ביותר של מלחמת האחים: שבויים שמושלכים חיים מגגות בניינים של 15 קומות; ירי לברכיים; הטחת דברי שטנה בין אנשי מיליציות, שניצבו לא מכבר באותו צד של המתרס.

המופע מסתיים באי ודאות. הראיות נגד החמושים מוחצות, אבל המסך יורד עוד בטרם חבר המושבעים מספיק לומר את דברו. "רציתי להפוך את הצופים לשופטים. בסוף ההצגה ניתנת לקהל מעטפה שבה יכול כל אחד לפסוק את דינו. אחדים מבקשים להעניק חנינה על סמך הטענות הרגילות בגין הכיבוש הישראלי, אבל הרוב המכריע מטיל את עיקר האשמה על אנשי חמאס ופתח ואומר שהם פושעים, רוצחים, אנשים נטולי חזון לעתיד. הם האשמים האמיתיים במותו של ואטאן. בגללם המדינה שלנו אבדה. מישהו הציע אפילו להוציא אותם להורג מול הכעבה במכה", אומר סווירקי.

תגובות אלה משקפות היטב את הלך הרוחות בקרב תושבי הרצועה, שלושה חודשים אחרי "ההפיכה". רצועת עזה והגדה המערבית הם מאז שני עולמות נפרדים ומופרדים, שנמצאים במצב של מעין מלחמה. זה בולט במיוחד בימים אלה, שבהם אבו מאזן ומנהיגי הפתח הוותיקים ברמאללה מתחרים עם מנהיגי החמאס בעזה בארגון מסע הצליינים הפלשתינאים למכה לרגל חודש הרמדאן. אבל ניתן לראות את עקבות הסכסוך גם במאבק הגובר בין חמאס לפתח על השליטה באמצעי התקשורת האלקטרוניים.

אחרי קרוב לשבוע בעזה, ניתן לזהות בקרב תושביה בעיקר ייאוש עמוק, הסתגרות והרמת ידיים בכניעה. גם בקרב התושבים שהצביעו עבור חמאס בינואר 2006, שוררות עוגמת נפש, התפוגגות התקוות ואובדן הדרך. אולם אין זה אומר בהכרח שהדבר תורם לעלייה בפופולריות של פתח. "האנשים פשוט מאסו בפוליטיקה. יש אפילו כאלה שמקווים לשיבת הכיבוש הישראלי, כדי לחלץ את חמאס מקשיי ניהול הממשלה היום-יומיים ולאמץ שוב את הסטריאוטיפ המעודד של אויב שלו אפשר לייחס את כל האשמה", אומרים ב"רמאתאן", סוכנות הידיעות הפלשתינית בעזה.

תקועים באשדוד

לב לבן של כל הבעיות של עזה הוא המשבר הכלכלי. לעומת הגדה המערבית, שאליה ממשיך הסיוע הבינלאומי לזרום, שבה הייצוא-ייבוא עם ישראל וירדן ממשיך לתפקד, ושבה רמת החיים של יותר משני מיליון התושבים לא ממש השתנתה בשנים האחרונות (למעט המגבלות המתרבות על חופש התנועה), נהפכה עזה לבית כלא ענקי שאורכו 48 קילומטר ורוחבו שמונה קילומטרים.

בנקודה זו ראוי להבהיר שבעזה אין רעבים. אף אחד לא מת מתת-תזונה, השוק המקומי מייצר את המזון הדרוש לאוכלוסייה ומוכר אותו במחירים מצחיקים. בתי החולים ובתי המרקחת פתוחים, ואפשר להשיג את המוצרים החיוניים. אבל האמברגו הבינלאומי שהוטל אחרי הקמת ממשלת חמאס במארס 2006, והסגר הצבאי הקשוח יותר שהטילו הישראלים, הופכים את הקיפאון הכלכלי לבעיה ענקית, מטרידה, שהולכת ומתעצמת. שיעור האבטלה מגיע לשיא של קרוב ל-70%, והעוני מדרדר את מצב ההיגיינה. שביתתם של כאלף עובדי עירייה (שלא קיבלו משכורת במשך חודשים), שיתקה את איסוף האשפה, ועננות של זיהום עולות מריכוזים עירוניים. אזרחים מדליקים מדי פעם את ערימות הזבל ותמרות העשן מזיקות לעיניים ולדרכי הנשימה ומחמירות את המצב.

ביקור בשדות חקלאיים בעיירה בית להיה, מהעשירים ביותר באזור, יכול לסייע להבין את הקשיים. "עד לאביב 2006 גידלנו תות שדה, קישואים, עגבניות מלפפונים ועוד, שאותם ייצאנו דרך חברת אגרקסקו הישראלית לירדן ולאירופה. הרווח החודשי שלנו היה גבוה מ-400 יורו. עכשיו אנחנו שמחים אם הוא מגיע ל-80 יורו. אנחנו יכולים למכור רק בשוק המקומי וזה אסון. אנחנו נאלצים לגדל פחות, הרווחים קטנים בהרבה. על שני קילו תות שדה הרווחנו פעם 10 יורו, עכשיו רק ארבעה", מספרים התאומים ריאד ומוחמד אבו חלימה, בני 26.

הם עמלים שעות על תיקון צינורות השקייה מפלסטיק שניזוקו בפשיטה האחרונה של הטנקים הישראליים. "בעבר, בעקבות נזק כזה היינו מחליפים צינורות. עכשיו זה בלתי אפשרי. הגבול סגור, אנחנו לא יכולים לייבא אותם מישראל ומחירם כאן מרקיע שחקים. עדיף כבר לא לעבד את החלקות האלה".

קריסת הכלכלה בולטת במיוחד באזור התעשייה. דלתות המפעלים מוגפות, אין אות של חיים. משאיות ומכולות חונות בצד הכביש. כמה כלבים שוטים חוצים בעצלתיים את הרחובות השוממים, שעד לפני שנתיים המו תנועה ביום ובלילה. "השיתוק פה מוחלט. אי אפשר להשיג חומרי גלם, אי אפשר לייצא, אנחנו חנוקים", מכריז תייסיר יוסוף אבו עיידה, הבעלים של "עיידה קומפאני", מפעל למלט ובלוקים שהעסיק בימים רגילים 70 פועלים קבועים כשבתקופות השיא נוספו מספר דומה של עובדים זמניים.

בשנת 2000 הוא ייצר 500 מ"ק של בלוקים ביום, אבל במחצית השנייה של 2006, התפוקה ירדה ל-160 מ"ק. עכשיו הוא לא מייצר כלל. "נאלצתי לפטר את כל העובדים שלי. מדי פעם, כשיש עבודה, אני מגייס שוב כ-20 עובדים עבור 10 יורו ביום. הסגר שהטילה ממשלת אולמרט מונע ממני כל אפשרות לעבוד. אין שום סיכוי לפעילות עם מצרים", הוא מסביר.

עבור הסוחרים המצב גרוע אף יותר. עבד א-רחמן יאסין, בן 65, הוא בעליה של החנות הגדולה ביותר למכירה ולתיקון גנרטורים ברצועה כבר יותר מ-25 שנה. במחצית חודש אוגוסט הוא הוצף בהזמנות, אבל דווקא אז היו הפרעות באספקת החשמל במשך כשבוע. "לא נותר לי אלא להתנצל. הגנרטורים שלי, 'רובין' ו'פרקינס', שיובאו מיפאן ומבריטניה, תקועים עכשיו בנמל אשדוד. אין לי אפילו חלקי חילוף או דלק", הוא אומר בתסכול.

המצוקה אינה פוסחת גם על בעלי האמצעים. לפני שבע שנים פתח עומר סקא רשת חנויות יוקרתיות למכשירי חשמל, בציפייה לשגשוג הכלכלי שעוררה בשעתו התקווה לכינון מדינה פלשתינית. "הלוואי שלא הייתי עושה זאת. ב-2006 הכנסותיי היו 40% מהכנסותיי ב-2000. ובשלושת החודשים האחרונים לא מכרתי כלום. אין לי אפילו כסף לקנות דלק לגנרטור. האנשים כבר לא קונים, ובכל מקרה אין לי מה למכור להם. בשנת 2006 עוד קיבלתי שתי מכולות בשבוע מנמל אשדוד. האחרונה הגיע אלי ב-6 ביוני, אבל מאז, שום דבר".

הכסף של פתח

מצוקתם הגוברת של העובדים במגזר הפרטי מתועדת היטב ב"בנק אוף פלשתין", המוסד הפיננסי המרכזי שנותן היום אשראי בשטחים, עם 14 סניפים בעזה ו-15 בגדה המערבית. "הדרמה שלהם נובעת מכך שחמאס ופתח מתחרים ביניהם על תשלום משכורותיהם של עובדי ציבור שמזוהים עם מחנותיהם. אבל אף אחד לא דואג לעובדים במגזר הפרטי", מסביר אחד ממנהלי הבנק, מאמון אבו שאחלה. "יש כ-165 אלף עובדי ציבור בסך הכול, 85 אלף מהם בעזה. אנחנו מקבלים מרמאללה את שכרם של 75 אלף; עשרת אלפים הנותרים מקבלים את שכרם ישירות מחמאס, לא דרכנו.

"אמרנו מפורשות להנהגת חמאס: 'אם אירופה וארה"ב יאשימו אותנו בקיום קשרים אתכם, הם עלולים להחרים אותנו בגלל החוקים נגד טרור ובתוך זמן קצר נאלץ להכריז על פשיטת רגל'". דבריו של אבו שאחלה יכולים ללמד עד כמה מועטה עדיין שליטתו של חמאס בתחום הפיננסי בעזה. אולם בחמאס יודעים שאם הם ינסו להשתלט על כספי עובדי הציבור שנותרו נאמנים לאבו מאזן, התמיכה הציבורית בארגון תצנח עוד יותר.

המצב זה גורם לכך שברצועה מתפתחת תרבות של חשדנות. עבד א-רחמן בסיסו, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, שפוטר בחודש יוני בידי מנהיג חמאס איסמעיל הנייה, בגלל נאמנותו לאבו מאזן, מדגיש שהוא מקבל דרך קבע את 1,500 היורו החודשיים שלו מרמאללה, "וכמוני עוד כ-190 השכירים שעבדו אתי במשרד. רק כ-20 נשארו עם הנייה. אנחנו מקבלים כסף בשביל לא לעשות כלום", הוא אומר.

חוסר אמון וחשדנות עולים גם מדבריהם של תומכי חמאס, המרוצים מיישום החוק האיסלאמי בבית הכלא המרכזי, המאפשר להפחית שנת מאסר מעונשו של כל אסיר הלומד בעל פה חמישה פרקי קוראן. אבל הם עולים בעיקר מדברי הביקורת שלהם על "האיסלאמיזציה הזוחלת" הרווחת בשורות פתח.

בכניסה למסגד המרכזי של עזה, שנבנה על בזילקה ביזנטינית עתיקה, מפיץ חמאס כרוזים המכילים רשימה ארוכה של האשמות נגד "הכופרים הבוגדניים" של פתח. כדברי הבימאי-משורר סעיד סווירקי, אף אחד מהפלגים לא למד את הלקח ממאורעות יוני: "ואטאן שלנו ממשיך למות מדי יום".



עזה, השבוע. קונים בשוק וחמושים רעולי פנים בקרבת הגבול עם מצרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו