בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא הייתי נכד

התחלתי את תשס"ז עם נכד אחד, ועד סוף 2007 יהיו ארבעה. לאט לאט אני לומד מה זה להיות סבא

תגובות

זה זמן מה שאני חש אי-בהירות דורית. אני יודע שאני דור שלישי בטלפון, ודור שני לשואה (שואה לייט, אני אומר לעצמי; הורי היו בשנות המלחמה בברית המועצות). בארץ אני כנראה דור אפס, או אפילו מינוס אחת, מכיוון שהועליתי עם הורי ואחותי ב-1957. במשפחה מעולם לא הייתי דור שלישי: לא הכרתי את ההורים של הורי (ובכך אני לא שונה, כמובן, מרבים מבני דורי). הם נספו בשואה, וזיכרונותי מהם מסתכמים בתצלומים מעטים. היחיד שחי בתודעתי קצת יותר הוא סבי מצד אבי, שהיה גם סופר ומתרגם (והשאיר אחריו ספרים) וגם מורה לעברית, ותלמידיו (יותר מאבי, בנו) סיפרו לי מעט עליו.

במשך 23 שנים הייתי רק דור שני, בן, ועוד 24 שנים הייתי דור ביניים, גם בן וגם אב. הענפים המשתרגים ממני, שני בני ובתי, היו הדור השלישי להורי, דור שני לי (ולבת זוגי שתחיה), ודור ראשון בארץ.

לילה ראשון עם סבא

ב-15 ביולי 2005, ברגע אחד שקדמו לו שבעה חודשים (הנחה למקדימים), זכיתי שיהיה לי דור שלישי. אורי אברהם (על שם אבי) נולד, בנם של בני יונתן ואשתו שירלי. החזקתי את המגש שעליו שכב כשהוכנס בבריתו של אברהם אבינו. התרגשתי, כמובן, מהמעמד, אבל בתוך-תוכי ידעתי שאני עוד לא מבין מה זה להיות סבא.

ומנין לי לדעת? אף פעם לא הייתי נכד. אני אמנם מחובר לא רע לחלקים הנשיים שבי, ונהניתי להחליף לו חיתול (למי שהחליף לילדיו חיתולי בד, חיתולי נייר הם משחק ילדים), אבל אמרתי לעצמי שעם כל החום שהפקתי, ללא מאמץ, לא ייווצרו בינינו יחסים של ממש עד שנוכל להחליף מלים. בינתיים אני דיברתי אליו כל הזמן, לא יודע על מה בדיוק. הייתי מרכין לעומתו את ראשי ומפנה אליו את קרחתי הבוהקת, והוא היה מלטף.

כבר אז היה בעיניו החומות זיק שובב וחינני של מי שעוד רגע יעולל משהו. מכיוון שאני מודע מאוד, מסיבות כאלה ואחרות, למה שהגוף האנושי יכול (ובעיקר לא יכול) לעשות, המעקב אחרי אורי הלומד ללכת היה בית ספר לעבודה העדינה של הגוף על שריריו, איבריו ומנגנוני שיווי המשקל שלו.

הוא היה כמובן הנסיך, הנכד הבכור, אבל כל זה היה יותר תיאוריה מאשר פרקטיקה עד לסוף שבוע אחד לפני כשבועיים, כשאורי בא, לראשונה בחייו וחיינו, לבלות לילה בבית סבו וסבתו. לא אכחיש שהיו חששות, אם כי אני, הידוע בהדחקותי, לא חלקתי אותם אפילו עם עצמי. אבל אורי התנהג כמו גדול; כלומר, כמו קטן.

הוא מתחיל עכשיו את תקופת ה"לא" שלו, אבל לזכותו ייאמר שזאת איננה תגובה אינסטינקטיווית לא מבוקרת, כפי שיעיד הדו-שיח הבא: "אורי, אתה רוצה לאכול ארוחת ערב?"; "לא" (שהייה קצרה) "כן". הוא אכל בתיאבון, והוא כבר יכול לבד, אבל יותר נהנינו שנינו כשהובלתי את הכפית לפיו, פעם אחת כרכבת ("צ'ו-צ'ו-צ'ו-צ'ו"), פעם כמכונית ("ברררררר") ופעם כסוס ("דן-דיגי-דן-דיגי-דן"; הצלחה גדולה).

אחר כך הוא הלך לישון, לא לפני ששיחק שעה וחצי במיטה הארעית שלו עם הפאזלים והספרים שלו. הוא ישן לילה שלם בשקט, לא במיטה שלו (אבל עם כל הדובים או ה"בודים" שלו). הביקור נרשם כהצלחה גדולה לסבא ולסבתא. מי היה מאמין שאהיה גאה כטווס על שלמחרת לקח אורי אתו לגן את המכונית הקטנה ש"סבא קביים" (זה כינויי בפיו) נתן לו במתנה.

נרדמה עם סינטרה

ב-23 בינואר השנה נולד יאיר חיים (על שם שני הסבים שלו), בנם של בתי אנה ובן זוגה חיליק. הוא היה, כמובן, כמו בן דודו לפניו, התינוק הכי מוצלח בעולם. כשהובא למקום חדש, ראיתי אותו סוקר את הסביבה בסקרנות, ראשו מסתובב כפריסקופ של צוללת, קולט נתונים ללא הרף. עיניו הכחולות והגדולות נראו כמבינות היטב את מה שאומרים לו. אבל למרות חנו הוא נותר ברגשותי נכד כמושג; אהוב ומעורר גאווה, אבל.

אם זה היה תלוי רק במישהו אטי רגשית כמוני, שלא השקיע מספיק בצבירת "שעות נכד", אולי זה לא היה קורה בכלל. אבל ב-29 ביולי נוספה לדור השלישי שלי נעה פרנציסקה ג'וזפין (שני השמות הנוספים על שם השם השני של שתי סבתותיה), בתם של בני אדם ואשתו אנה, החיים באנסחדה, הולנד. נסענו להולנד אל הנכדה פחות משבוע אחרי הלידה. יאיר, עם הוריו, הצטרף אלינו כמה ימים אחר כך.

בילינו בצוותא שלושה סופי-שבוע; זכיתי להחזיק את נעה בזרועותי שעות ארוכות ולשיר באוזניה את כל הרפרטואר שלי (שירי ערש בעברית, מבחר הרפרטואר של סינטרה, קצת שירים של זונדהיים) והיא גילתה טעם טוב להפליא ולא מחתה. גיליתי שאם אני עושה "שששששששששש" ארוך, זה מרגיע אותה. צבע עיניה עוד לא מוגדר ובינתיים הן אינן אומרות הרבה, אבל בזמן שליטפתי את עור התינוק של זרועותיה, הפנמתי את נוכחותם הרגשית בחיי של אורי ויאיר.

התברר שיאיר, שנחשף לראשונה בחייו להמון אנשים, אוהב קהל. עיניו הכחולות הגדולות ושערו המסורק למשעי מעל מצחו הרחב גרמו להמון נשים לחייך אליו. לזה הוא חיכה: הוא פיזר חיוכים, לכל מחווה קולית השיב בגעגוע נלהב, פלירטט במרץ, בלי בושה ובהנאה גדולה. התקשורת בינינו מסתכמת בינתייים בכך שאני נוקש בלשוני והוא מחייך חיוך רחב-רחב. אבל כשהוריו חזרו מסיור בעיר אל סבא שהתנחל בבית קפה עם כוסית ועם ספר, יאיר היה מוכן להצניח את ראשו העייף על כתפי, כאילו שנינו רגילים לזה שנים. אחר כך התחבט ארוכות בין השד של אמו לכוס הבירה שעל השולחן.

באותו שבוע, כשיאיר ראה צעצוע לפניו, הוא התרומם על ידיו וברכיו, אבל במקום למשוך את ברכיו קדימה, מתחת לבטן, החליק אחורה, ולתדהמתו הצעצוע התרחק ממנו. בכספת הדיגיטלית בביתנו אפשר למצוא תצלומים של הסבא של יאיר, על ארבע, מנסה להדגים לנכד איך זוחלים קדימה. מאז שחזרנו ארצה, כך שמעתי, הוא למד לזחול קדימה, אבל לא לפי השיטה שניסיתי ללמד אותו, אלא ב"זחילה אינדיאנית". לך תדבר עם נכדים.

עכשיו אני ממתין בסקרנות ללידתה הצפויה של אחותו של אורי (השם המיועד שמור במערכת, אבל זאת המערכת של ההורים שלה והם לא מגלים). התחלתי את תשס"ז עם נכד אחד, ועד סוף 2007 יהיו לי ארבעה.

כשאורי ישב ובנה מגדל, במיומנות וסבלנות, לגובה רב, והמגדל נפל אמרתי מיד "אוי! אין דבר!" ופתאום הבנתי שבשבילו נפילת הקוביות זה בכלל לא "אוי!" אלא עוד פרק ביחסים בינו לבין העולם. כך, כנראה, צריך להתייחס לנכדים, גם כשהם עוד לא מדברים. לבנות ולא להתרגש אם זה לפעמים נופל (לא הנכד או הנכדה, כמובן; מטאפורית). זה כנראה גם היחס הנכון לעולם. תמיד ידעתי שסבים הם אנשים חכמים.



מיכאל הנדלזלץ עם יאיר (למעלה), אורי ונעה התינוקת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו