בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרגע שלפני

עלילת "על חוף צ'זיל" מתמקדת בזוג אחד בלילה אחד בשנות ה-60 בבריטניה, אבל מעל הרומן החדש של איאן מקיואן מרחף האיום הגרעיני, כפי שאת ספרו "שבת" אפפה החרדה העמומה של המאה ה-21. "השאלה הגדולה היום היא אם נתמיד בחקירה רציונלית של הדברים שאיננו יודעים, או שנוותר ואת מקומה תתפוס אמונה דתית לא רציונלית", אומר הסופר הבריטי החשוב עם צאת ספרו בעברית

תגובות

שני צעירים בני 20 וקצת, שניהם משכילים, שניהם בתולים, מתחתנים בטקס נחמד בכנסיית סנט מרי באוקספורד ונוסעים לחוף צ'זיל לחגוג את ליל כלולותיהם. אף אחד מהם אינו יודע מה עושים במעמד שכזה. השנה היא 1962, רגע לפני מהפכת השחרור המיני, ואין להם אפילו את מי לשאול. פלורנס, נגנית כינור מוכשרת ברביעייה קאמרית, בת המעמד הגבוה, קראה על יחסי מין בספר שקנתה ומוטרדת מאוד מהעתיד לקרות; אדוארד, בן כפר שלמד לתואר ראשון בהיסטוריה בלונדון, נרגש מאוד לקראת האירוע - הוא מצפה לו כבר שנה, מאז הכירו.

כך נפתח הרומן הקצר של איאן מקיואן, "על חוף צ'זיל", שיוצא כעת בעברית (תרגום: סמדר מילוא; הוצאת עם עובד). העלילה מתרחשת במשך שעות ספורות, בליל הכלולות הקריטי הזה על החוף - מפגש מיני שמסתיים במפח נפש.

מקיואן - מהסופרים הבולטים בבריטניה ובעולם כולו - מתאר את אנגליה של תחילת שנות ה-60, רגע לפני השינויים הגדולים. הביטלס כבר מופיעים, אבל עדיין לא כבשו את העולם ועוד נראים כמו צעירים בריטים גזוזי פוני בחליפות מעונבות; הגלולה למניעת הריון היא רק שמועה רחוקה מאמריקה, ובשביל לקיים יחסי מין צריך להתחתן; המפגש הראשון עם הפטיפון הסטריאופוני נרשם כאירוע, והטלוויזיה היא עדיין מכשיר מסתורי וסתום; אלה ימים שבהם הפסיכואנליזה עדיין לא נהפכה לאופנתית ("הבריות עדיין לא התרגלו לחשוב על עצמן כעל תעלומה", כותב מקיואן), ימים שבהם למבוגרים יש יתרון על פני הצעירים. במלים אחרות - זוהי בריטניה הישנה והשמרנית.

לא מתגעגע

"נקודת ההתחלה של הרומן היתה הסיטואציה האינטימית הזאת של ליל החתונה", אומר מקיואן בראיון טלפוני מביתו שבלונדון. "זה נראה לי נושא טוב לרומן קצר; כל העלילה נמשכת בין שעתיים לארבע שעות, וזה גם הזמן שלוקח לקרוא אותו. בנוסף לכך, הייתי סקרן בנוגע לתקופה הזאת של ראשית שנות ה-60. הייתי אז בן 12 או 13, וכבר ספגתי את האווירה שנחשבת אמנם חלק מהסיקסטיז, אבל היה לה יותר במשותף עם שנות ה-50 או שנות ה-30 מאשר עם סוף שנות ה-60 ושנות ה-70. זה היה רגע לפני נקודת מפנה".

אתה מתאר אנגליה תמימה מאוד.

"הדמויות תמימות מאוד, אבל לא בטוח שהמדינה תמימה. צריך לזכור שמלחמת העולם השנייה היתה עדיין חזקה בתודעתם של האנשים. הדור המבוגר יותר שחווה את המלחמה רצה מאוד לקיים אורח חיים רגיל וקונוונציונלי, הם ראו יותר מדי טירוף, מוות וזוועות בחייהם. היתה להם תשוקה גדולה לחיות חיי פרוורים רגילים. הדור שבא אחרי כן, הדור שלי, נולד בשנות ה-40 המאוחרות, 10-20 שנה אחרי המלחמה. בשבילנו, אורח החיים של ההורים שלנו היה מחניק מאוד. לא חווינו את האלימות, לא ראינו את השיגעון, אז יכולנו להרשות לעצמנו להיות קצת משוגעים בעצמנו".

יכול להיות שאתה מתגעגע לבריטניה של תחילת שנות ה-60?

"לא ממש. הפער בין נשים לגברים היה גדול מאוד, גם הפער בין ילדים למבוגרים. היתרון של אז היה אולי העדר אלימות ברחובות. אנשים היו מודאגים מהסדר החברתי ומהכבוד האנושי. וגם חסרה היום הרצינות הזאת, שיש לפלורנס. אבל בסך הכל אני חושב שהשינוי היה לטובה".

על הסט של "כפרה"

מקיואן, בן 59, נהנה היום ממעמד של כוכב בבריטניה. הוא נולד באלדדשוט, אנגליה; אביו היה קצין בצבא הבריטי והמשפחה נדדה בעקבותיו למזרח אסיה, גרמניה וצפון אפריקה. מקיואן למד לתואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת סאסקס ואחר כך המשיך לתואר שני באוניברסיטת איסט אנגליה. יש לו שני בנים מנישואיו הראשונים, וכיום הוא נשוי בשנית לאנאלנה מקאפי, עורכת בכירה ב"גרדיאן".

את ספריו החל לפרסם בשנות ה-70, תחילה קובצי סיפורים נועזים למדי ואחר כך רומנים. בין ספריו שראו אור בעברית: "גן הבטון", "נחמת זרים" (שניהם בהוצאת זמורה ביתן), וכן "כלבים שחורים", "אהבה עיקשת", "אמסטרדם", "כפרה", "שבת" וספרו לבני נוער "החולם בהקיץ", שפורסמו בהוצאת עם עובד, שגם תוציא בקרוב את "התמים" מ-1989.

לאחרונה עלה למסכים בבריטניה הסרט על פי ספרו המצוין "כפרה", עיבוד של הבמאי ג'ו רייט, בכיכובם של קירה נייטלי וג'יימס מקאבוי (גם ספרו "אהבה עיקשת" עובד בעבר לקולנוע). מקיואן היה מעורב בתהליך ההפקה של הסרט, ביקר על הסט, העיר הערות על התסריט. "הם עשו עבודה יפה, נשארו נאמנים למבנה של הרומן, והליהוק מצוין", הוא אומר.

אנחנו האתאיסטים

עלילת ספרו החדש אמנם פשוטה להפליא, אבל מקיואן יודע לכתוב. הוא מנקז אל תוך רגע אחד חיים שלמים של שני אנשים, ואולי גם של תרבות שהיתה ואיננה. אם ב"כפרה" עסק בקורות המאה ה-20 על מלחמותיה וזוועותיה, וב"שבת" טיפל בטרור העולמי ובעולם שאחרי 11 בספטמבר 2001, נראה שבספרו הנוכחי עלילת-העל עוסקת באיום הגרעיני.

שני גיבורי הרומן מכירים במפגש של תנועת מחאה הפועלת למען פירוק הנשק הגרעיני. אדוארד הוא היסטוריון מתחיל שחקר את הכיתות הדתיות בימי הביניים. חותנתו לעתיד מתגרה בו ושואלת אותו, אם החשש משואה גרעינית לא מזכיר במקצת את חזון אחרית הימים של הכיתות הדתיות הללו. האם היום בתחילת המאה ה-21, לדעת מקיואן, נעשים בני האדם יצורים חרדים יותר?

"בשנות ה-90 חיינו בחלום כשחשבנו שהמשטרים הטוטליטריים הגדולים של המאה ה-20 מתו וחלפו לבלי שוב", הוא אומר. "אבל הזרעים לטוטליטריות חדשה כבר היו שם, הפעם בצורת האיסלאם הקיצוני, שחולק הרבה תכונות עם הנאציזם ועם הקומוניזם הסובייטי. באופן אישי אני לא מאמין באלוהים, אבל אני חושב שהשאלות האלה חזרו למרכז הדיון אחרי 11 בספטמבר. המתקפה הזאת נעשתה בידי אנשי אמונה, שדורשים שנכבד אותם. אני בספק אם הם יכולים להחזיר לנו, האתאיסטים, את הכבוד הזה. השאלה הגדולה באמת עכשיו היא אם אנחנו הולכים להתמיד בחקירה רציונלית של הדברים שאיננו יודעים, או שנוותר ואת מקומה תתפוס אמונה דתית לא רציונלית. אני מאוד מקווה שהמרד הזה בחקירה הרציונלית ייפסק, אבל זו עדיין שאלה פתוחה".

פיקציה חשובה מאוד

מוטיב חוזר בספריו של מקיואן הוא הרגע הגורלי האחד שמשנה חיים שלמים. כך קרה לבראיוני ב"כפרה", כך להנרי ב"שבת" וכך גם לאדוארד ופלורנס ב"על חוף צ'זיל". האם מקיואן מאמין שרגע אחד בודד בחייו של אדם יכול להשפיע בצורה כה מכרעת על מהלך חייו?

"זה קורה כל הזמן", הוא אומר, "לפעמים זו יכולה להיות גם תאונת דרכים שמשנה את חייך בשנייה. ברור שככותב רומנים שמחפש נקודות תפנית לעלילה אני נוטה להדגיש רגעים כאלה. גם משום שהרגעים האלה יושבים בזיכרונם של אנשים שונים בצורות שונות, וזה טוב גם לבניית דמויות. קראתי לפני כמה ימים על אדם שהואשם בטעות בגניבה מחנות. התוצאה של הטעות הזאת היתה שהוא איבד את עבודתו, נישואיו התערערו והוא התחיל לשתות. ואז הוחלט שהוא חף מפשע, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילו. כסופר, הרגע הזה מעניין אותי - הרגע שבו הוא יוצא מהחנות, ואז יד נוגעת בזרועו, והחיים מתחילים להשתנות".

עד כמה לדעתך יש לבני אדם שליטה על השתלשלות חייהם?

"הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים. אבל האשליה שיש לנו שליטה מסוימת בחיינו היא חשובה ונחוצה. אנחנו צריכים אותה גם כדי לקיים חיים חברתיים, כדי שכל אחד יקבל אחריות על חייו וינהג בצורה מוסרית. זו פיקציה חשובה מאוד".

מקיואן זכה עד היום בפרסים ספרותיים רבים והיה מועמד כמה פעמים לפרס בוקר. ב-1998 זכה ספרו "אמסטרדם" בפרס זה, וגם השנה נכנס "על חוף צ'זיל" לרשימת המועמדים הסופיים של הפרס. באוקטובר יוכרז הזוכה במקום הראשון. עם זאת, יש לו רגשות מעורבים בנוגע לפרסים ספרותיים. "פרסים כאלה אמנם מעלים את הפרופיל של הספרות ומביאים הרבה קהל", הוא אומר, "אבל יש להם נטייה להפוך את עניין הכתיבה לסוג של מרוץ סוסים".

מקיואן תופש את הכתיבה הספרותית - או את "הפרויקט של הספרות בכלל", לדבריו - כחקירה בלתי פוסקת של הטבע האנושי. מסקנות סופיות עדיין אין לו, אבל העיקר, הוא אומר, זה התהליך. לא פעם הוא מכניס אל תוך הרומנים שלו אלמנטים ארס-פואטיים, מתאר את מעשה הכתיבה, את עמדת הסופר. הוא לא מאמין בכוחה המרפא של הכתיבה, "אני אף פעם לא מתייחס לכתיבה כאל משהו תרפויטי - לא יותר ממה שהמדען יכול להירפא על ידי המחקר שלו", הוא אומר. "אבל אם לנסח את זה בדרך הכי רדוקטיווית וגסה, הכתיבה הספרותית היא עוד דרך לחגוג את המתנה הזאת, של ההכרה האנושית".

זה עתה גמר לכתוב ליברית לאופרה - התנסות ראשונית מבחינתו - ועכשיו הוא מתחיל לעבוד על רומן חדש, "אבל כמו כל הסופרים אני לא נלהב לספר על זה לפני שזה עולה על הנתיב המהיר".

האבנים האסורות מהחוף

בתור סופר-כוכב, מקיואן מושך אליו הרבה אש; התקשורת הבריטית נהנית לדווח על כל דבר שנקשר בשמו. בדצמבר שעבר, למשל, הואשם בגניבה ספרותית לאחר שהתפרסם כי הקטעים מספרו "כפרה", המתארים את הפצועים המאושפזים בבית החולים בלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה, מבוססים על ספר זיכרונות שכתבה לוסילה אנדרוז, שהיתה אחות בתקופת המלחמה. ספרה של אנדרוז אמנם מופיע ברשימת התודות בסוף ספרו של מקיואן, אבל אנדרוז ובעקבותיה העיתונות הבריטית רמזו על פלגיאט.

חודש לאחר מכן נודע כי למקיואן יש אח אובד. ואכן, ב-2002 גילה הסופר שיש לו אח שלא הכיר מעולם, דייוויד שארפ שמו. התברר כי בימי המלחמה היה לאמו מאהב, בזמן שבעלה היה בשדה הקרב. התינוק שנולד בעקבות הרומן נמסר לאימוץ דרך מודעה בעיתון המקומי. הבעל הנבגד נהרג לבסוף במלחמה והאם נישאה למאהב שלה - אביו של מקיואן. כעבור 60 שנה חיפש הצאצא את הוריו הביולוגיים - והגיע אל מקיואן. שארפ לא ידע שאחיו סופר מפורסם, ואת ספריו החל לקרוא רק אחרי המפגש.

וכאילו לא די בכך, חודשיים לאחר מכן הזכיר מקיואן בראיון רדיופוני כי ביקר בחוף צ'זיל שעליו הוא כותב בספרו החדש ולקח משם לצורכי השראה כמה חלוקי אבן. הדבר עורר זעזוע מאחר שהחוף מוגן, והמועצה המקומית איימה לקנוס אותו בכ-2,000 ליש"ט. מקיואן נאלץ להחזיר את האבנים לחוף.

"אני לא חושב שההתעסקות התקשורתית הזאת מועילה לסופר", הוא אומר. "אני לא יודע למה זה קורה דווקא לי. אני חי חיים שקטים למדי ונראה לי שאני קצת מאכזב בתור סלבריטי. בסופו של דבר, מה שאני עושה זה לשבת לבד בחדר כל היום ולכתוב. ההתעסקות הזאת מציקה לי קצת".

איך השפיע עליך הגילוי המסעיר של אחיך האובד? האם חשבת לכתוב על זה?

"עוד לא כתבתי על זה, אבל אולי אעשה זאת בעתיד. תמיד חשבתי לכתוב ממואר, כך שזה בוודאי יהיה חלק חשוב ממנו. האם זה שינה את חיי? יש לי עכשיו יותר משפחה, וזה נחמד מאוד. אחי גר לא רחוק ממני ואנחנו מתראים מפעם לפעם. אבל כן, זו תגלית מאוד מוזרה. מלבד זאת יש לי עוד אח ואחות, וגם בהם יש לי עניין גדול".

הטענה של אנדרוז על גניבה ספרותית השפיעה עליך?

"זה היה לא נעים, אבל כל מי שהאשים אותי אז אומר היום שלא האשים אותי. אני חושב שזה היה עוד אחד מסיפורי העיתונות הבריטית שיוצרת להבה ענקית ואחר כך כולם תוהים מה זה היה. אבל אחד הדברים הטובים שיצאו מזה הוא שהספר של אנדרוז חזר לדפוס. תמיד חשבתי שזה ספר מעניין".



איאן מקיואן: "יש לנו פחות שליטה על חיינו ממה שאנחנו חושבים, אבל האשליה של השליטה היא הכרחית"


קירה נייטלי בסרט "כפרה" על פי ספרו של מקיואן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו