בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כפוף נכנס, כפוף יצא

על מי נאמר ש"הסתלק לגנזי מרומים", ומי "שתה מכוס התרעלה"? האם עדיף להיזכר כמי ש"הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות", או כאחד "משיירי כנסת הגדולה"? מדריך למודעות האבל עמוסות המליצות של ירושלים החרדית

תגובות

אחד ממסלולי ההליכה המעניינים ממערב ירושלים למזרחה עובר דרך רחוב גאולה ושכונת מאה שערים. זהו מרכז חייה של האוכלוסייה החרדית בירושלים, ולכל אורך הדרך אפשר לקרוא את מודעות הקיר הגדולות, שמודבקות כמעט בכל פינה. אחרי שעוברים את בניין הטלוויזיה וחולפים על פני החומה של מחנה שנלר, מגיעים לכיכר השבת ואחריה - קיר חשוף של שורת בניינים, ללא חנויות וללא כניסות לחדרי מדרגות. כל הקיר כולו, לאורך כמה עשרות מטרים, משמש לוח מודעות גדול. רובן מודעות אבל, המספרות על מותו של אחד מבני הקהילה.

מי שאיננו בקי ברזי המנהגים והלשון של עולם התורה עומד משתאה נוכח ריבוי המודעות וסגנונן. יש בהן אוסף מגוון ועשיר מאין כמותו של מליצות, שמות תואר ומטאפורות הלקוחות מכל ספרות הקודש: מהתורה, מחז"ל, מהגמרא ומעולם הקבלה, לעתים קרובות בארמית. מי שאיננו תלמיד חכם לא יבין זאת.

בשבועות האחרונים, כשעברתי שם, החלטתי לרשום כמה מהתיאורים. אספתי בנקל קרוב למאתיים שמות תואר ומליצות, שמהם אפשר ללמוד מי היה הנפטר, מה היה מעמדו וכיצד מת. הכל נאמר במודעות בעזרת דימויים מעולם התורה, שלעתים קרובות מהווים מעין קודים נסתרים.

עוברים ושבים עזרו לי לפענח חלק ממודעות האבל. אבל מי שמבין בהן, בוודאי לא פחות ממי שכותב אותן, הוא פרופסור מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר אילן. פרידמן, חוקר החברה החרדית, עומד לסיים מחקר על מה שהוא מכנה "ספרות הקיר" של "אנשי המודעות".

אחת הקביעות המעניינות של פרידמן היא שמודעות הקיר בכלל, ומודעות האבל בפרט, הולכות ונעלמות מהנוף של העיר הישראלית המודרנית, שאינה חרדית. משפחת הנפטר מדפיסה בדרך כלל שתיים-שלוש מודעות ומדביקה אותן בכניסה לבית המשפחה, כדי לכוון את המבקרים בימי השבעה. לפעמים מדביקים עוד מודעה אחת ליד המרכז השכונתי ובמקום העבודה של המת.

לא כך ברחובות צפון ירושלים ובני ברק, שם המודעות ממשיכות לשחק תפקיד חברתי ותרבותי ראשון במעלה. מודעות האבל בחברה החרדית הן כלי תקשורת חשוב, שמלכד את הקהילה סביב הערכים העליונים של מה שפרידמן מכנה "חברת הלומדים".

ונמס כל לב

תופעה ראשונה בולטת לעין היא שלמודעות האבל ברחוב החרדי אין מסגרות שחורות. מסגרות כאלה יש בעיתונים החרדיים, אבל לא ברחוב. במודעות המתפרסמות ברחוב נחשבות המסגרות השחורות חיקוי לתרבות הגויים (וכך גם הנחת זרים בבית הקברות). כמו כן, על גברים כותבים בדרך כלל ז"ל או זצ"ל (זכר צדיק לברכה). על נשים אף פעם לא נכתבים דברים כאלה. עליהן כתוב רק ע"ה (עליה השלום).

ההבדל ברור, אם כי לא בטוח שז"ל מכובד יותר מע"ה. חיפשתי וחיפשתי, ולא נתקלתי מעולם במודעת אבל שבה מופיעה המלה מת. המוות מסתתר מאחורי דימויים כמו "הסתלק לגנזי מרומים", "נאסף לישיבה של מעלה", "הסתלק לשמי רום".

לעתים מתגנב לתיאור זה גם רמז לסיבת המוות. גורמי המוות העיקריים כיום הם, כידוע, התקפי לב ומחלת הסרטן. במודעות האבל של העיתונים הנפוצים ("הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות") כתוב לפעמים כי אדם שמת מהתקף לב מת באופן פתאומי. על מחלת הסרטן כותבים "מת לאחר מחלה קשה". פורמן, איש הדפוס הוותיק של "דבר", נהג לומר, בזמן שעימד את מודעות האבל, שהן "נותנות חיים לעמוד". לדעתו לא היה צורך להודיע שמישהו מת ממחלה קשה, מפני שממחלה קלה אף אחד עוד לא מת.

במודעות החרדיות, מכל מקום, אין "באופן פתאומי" ואין "בטרם עת". על אדם שמת מסרטן נאמר "הזדכך בייסורים מרים, וקיבלם באהבה", על מי שמת בהתקף לב נכתב: "נלקח מאתנו בחטף". מישהו ברחוב אמר לי שלפעמים גם הביטוי "עלה בסערה השמימה", במודעות, מכוון למוות פתאומי. אבל נראה שהכוונה היא יותר להעלות את המת למעלתו של אליהו הנביא (מלכים ב', ב').

ביטויי הצער על הנפטרים רבים מני ספור. למתבונן מהצד, כמוני, הביטויים נראים דרמטיים ומליציים עד כדי השתאות. רבים עומדים ברחוב וקוראים אותם. שאלתי תלמיד ישיבה שקרא במודעות מדוע תיאורי הצער דרמטיים כל כך. הוא ענה בשאלה: ומה אתה חושב, המוות לא דרמטי?

יש במודעות הרבה אוי-ויי, והנה כמה דוגמאות שהופיעו בחודש האחרון ברצף בשלוש מודעות: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", "אוי לספינה שאבד קברניטה", "ציון במר תבכה וירושלים תיתן קולה", "תרדנה עינינו דמעה ועפעפינו ייזלו מים", "תדמע כל עין וייאנח כל לב", "נדווה ונכאב עלי שבר אשר הושברנו", "גדול כיס שברנו, ונמס כל לב, אוי מה היה לנו", "שבורים ורצוצים, דוויים וסחופים, על השריפה אשר שרף ה'", "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה".

ענוותן כהלל

ככל שהאיש היה גדול בתורה, מכובד וחשוב יותר, כך המודעה תהיה גדולה יותר והביטויים שופעים ועשירים. ביטוי נפוץ המופיע בדרך כלל באופן בולט בראש מודעת אבל הוא: "ניצחו אראלים את מצוקים" (כלומר, מלאכי מעלה גברו על גדולי מטה ולקחו אליהם את הנפטר). לכך מוסיפים, "ונשבה ארון הקודש" (במלחמה עם הפלשתים, ד"ר). בשכונת ילדותי בירושלים היה ילד בשם מאיר, שכל עולמו היה כדורגל ובית"ר ירושלים. סיפרו עליו שכאשר ראה את הכותרת "ניצחו אראלים את מצוקים" - שאל: "כמה כמה?"

העושר הלשוני הגדול ביותר במודעות האבל הוא בדברי ההספד על הנפטר. אם מדובר ביהודי פשוט, נאמרים עליו דברים כמו: "השכים והעריב בבתי כנסיות ומדרשות". כלומר, הוא הלך לבית כנסת. מהליכה לבית כנסת אי אפשר לעשות עניין גדול. לכן מוסיפים לכך "תפילתו זכה, כבן המתחטא בפני אביו" (מלשון חיטוי), או "דבק בקונו", "מושלם במדרגותיו", "דחיל חטאין" (ירא מחטא, בארמית), "אוי, מי ייתן לנו תמורתו". לפעמים יוצא, במתכוון או שלא, חרוז: "הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות".

את השבחים לראשי ישיבות, לעסקני הקהילה, לבעלי ממון ולגדולי התורה אפשר לחלק לשני סוגים. בראשון מדובר באופיו של האיש, כלומר במידותיו הטובות. עיון במודעות מלמד שהתכונה החשובה ביותר שבה מצטיינים הנפטרים היא הענווה. כמעט על כולם כתוב "ענוותן כהלל" או "שפל ברך", ובצמוד לכך מובא גם הפסוק בארמית ממסכת סנהדרין: "שייף עייל ושייף נפיק, גריס באורייתא תדירה, ולא מחזיק טיבותיא לנפשי". התרגום: "כפוף נכנס וכפוף יצא, למד תורה באורח תדיר ולא החזיק טובה לעצמו".

פרופסור פרידמן אומר שענווה היא תכונה רחבה במיוחד של אדם המוחל על כבודו, והיא כוללת קשת רחבה של מעלות. אפשר לצרף אליה גם את הסגפנות, שמקבלת ביטוי בפסוקים כמו "מאס בכל תענוגות העולם הזה". במקרה אחד ראיתי שמוסיפים לכך: "עד שלא הסתכל אפילו בצורת מטבע".

במודעות של חרדים קיצונים, שאותם מספידים במלים "מנקיי הדעת בירושלים", נאמר גם: "לא נהנה משום הנאה של ממשלת המינים", כלומר דחה את התקציבים שממשלת ישראל נותנת לישיבות. יש כינויים ברורים השמורים לעשירים שתרמו לקהילה ולבתי המדרש, כמו "הטפסר המרומם" (טפסר במקרה זה איננו מפקד במכבי האש, אלא נכבד ומנהיג). הנדבנים זוכים עוד לכינויים כמו "שר הצדקה והחסד", "אביהם של נדכאים, ומעודד לבבות נשברים", "נדיב ושוע, ומוכתר בכתר שם טוב".

מו"מ בתורה

ברור שמי שכתוב עליו "אוד מוצל מאש", או "אשר שתה את כוס התרעלה", הוא מניצולי השואה. ואחת המעלות הגדולות של הנפטר היא כאשר קושרים אותו לדורות גדולי התורה של ימי העבר. לדוגמה: "משרידי הדור הישן", או "דמות הוד מדור העבר", ובארמית: "כהד מקמאי" (הד מראשונים). אולם הכינויים הנפוצים ביותר של מי שממשיך את דורות העבר הם "משיירי כנסת הגדולה" (הגוף העליון של היהדות בראשית ימי בית שני) וכן: "משרידי דור הדעה וממעתיקי השמועה", כלומר מי ששמע והעביר לנו את תורתם של ענקי העבר.

בשמות התואר הנשגבים ביותר זוכים במודעות "חברת הלומדים", אלה שהלכו לעולמם והיו גדולים בתורה. אין גבול לשבחים שמשבחים אותם. משווים אותם לעמודי המקדש "יכין ובועז" או ל"ארז הלבנון", מכנים אותם "נר ישראל", "עמוד הימיני", "פטיש החזק" (הכינויים שכינו תלמידי יוחנן בן זכאי את רבם) או "הארי שבחבורה", "מעוז ומגדול", "תל תלפיות", "מפענח צפונות ומגלה תעלומות", "המאור הגדול לממשלת התורה" ו"שר צבא בממלכת התורה".

מי שידע ללמוד היטב, כתוב עליו "מו"מ בתורה", כלומר ידע לנהל משא ומתן עם חבריו ללימוד. הכינויים הנפוצים ביותר הם: "סיני, עוקר הרים וטוחנם זה בזה", או "צלל במים אדירים". הכוונה, כמובן, איננה למי ששירת בשייטת - אלא לאדם שצלל בים התלמוד.

לקורא המודעות, שאיננו שייך לעולם החרדי, נראים הכינויים הללו מוגזמים מאוד, עד כדי גיחוך. מנחם פרידמן מסביר שהמוות מעורר אימה, ודורש כנראה הגזמות. ובחברה החרדית מתייחסים מאוד ברצינות לסדר הפרשות מספר ויקרא: "אחרי מות, קדושים, אמור".



לוח מודעות במאה שערים. מסגרות שחורות נחשבות חיקוי לתרבות הגויים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו