בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזמנה לשכתב את ההיסטוריה

הוא בן למשפחה חרדית, בגיל 16 זרק בקבוק מולוטוב על משוריין ירדני, אחר כך השתתף בפעולות תגמול, היה שחקן תיאטרון, מורה להתעמלות, קצין מבחן במשרד הסעד, ורק אז החל ללמוד באוניברסיטה. פרופ' מרדכי רוטנברג, אבי הפסיכולוגיה היהודית ואויבו המושבע של פרויד, מציע לשפץ את הביוגרפיה במקום לחטט בפצעי העבר

תגובות

4 שנים אחרי שפרש מעבודתו באוניברסיטה העברית, שם לימד בבית הספר לעבודה סוציאלית, במכון לקרימינולוגיה ובחוג לפסיכולוגיה, התבקש פרופ' מרדכי רוטנברג לחזור. "35 שנה הייתי מאושפז באוניברסיטה, ולא חשבתי שארצה לחזור", הוא אומר בהומור האופייני לו. "אמא שלי תמיד אמרה, 'כשתגמור את השיעורים תלך לשחק', ואני כבר גמרתי את השיעורים ורציתי לשחק. פתאום נזכרו להחזיר אל הדגל יהודי בן 75. אז למה חזרתי? כי אמרו לי 'משעמם פה בלעדיך'".

רוטנברג, אבי הפסיכולוגיה היהודית, עוד לא בטוח מה הוא. האם הוא פרופסור מכובד באקדמיה, או הליצן של החבר'ה מהנח"ל? האם הוא דתי שוחט פרות קדושות, או חילוני שומר מסורת? האם הוא ילד פרחים פרוע ומזדקן, או פילוסוף פוסט מודרני מקורי? רוטנברג שונא להחליט, ועל כן שומר לעצמו את כל האופציות פתוחות, כי העבר, מבחינתו, הוא לא בלתי הפיך.

זה שנים רבות רודף אותו הסיוט של כל פרנואיד: אף אחד לא באמת רודף אחריו וזה משגע אותו. רוטנברג, שרואה בעצמו את אויבו המושבע של פרויד, המציא אסכולה פסיכולוגית שזוכה להכרה בעיקר בחו"ל. ספריו תורגמו לאנגלית (ונמכרים היטב בארצות הברית), יפנית, צרפתית ופורטוגלית. יש לו תלמידים ממשיכים, הוא זכה בפרסים (פרס ירושלים, פרס פולברייט), עכשיו אף נפתח מכון ללימודי תעודה במכללת "בית מורשה" ללימודי יהדות בירושלים, שם ילמדו את הפסיכולוגיה היהודית שלו, ואילו באוניברסיטה העברית שוקלים לפתוח בשנה הבאה מסלול התמחות לתואר שני על פי גישתו ("אם יימצא לזה תקציב", מסייגת פרופ' גייל אוסלנדר, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית). אבל הזרם המרכזי של הפסיכולוגיה בישראל לא ממש מתעניין בו, וממילא גם לא ניסה לתקוע לו מקלות בגלגלים.

פרופ' גרי בורנשטיין, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, שם רוטנברג עבד, לא כל כך יודע במה מדובר. פרופ' גיורא קינן, ראש החוג באוניברסיטת תל אביב, בקושי ידע מי זה רוטנברג. "אני אשם בזה", אומר רוטנברג. "מצד אחד לא דרכתי על יבלות של אף אחד ומצד שני לא ממש עשיתי לעצמי יחסי ציבור, והם מצדם לא עשו מאמצים מיוחדים לקבל אותי. אני לא מאשים אותם, העולם תפוס, והם די התעלמו ממני, ולא השמיצו אותי מספיק. חיפשתי אויבים שינסו להילחם בי עד חורמה אבל לא נמצאו כאלה. במידה מסוימת זה גם עלבון".

פרופ' יורם בילו, אנתרופולוג פסיכולוגי מהאוניברסיטה העברית, אומר שרוטנברג קצת נופל בין הכיסאות והסיבה לכך היא שהפסיכולוגיה התרבותית אינה מפותחת כאן כמו במקומות אחרים בעולם. "יכול להיות שהפסיכולוגיה היהודית נופלת לאותה משבצת".

יתכן שהוא מקדים את זמנו?

"יכול להיות".

פרופ' ישראל אור-בך מאוניברסיטת בר אילן מכיר את השיטה של רוטנברג וחושב שהוא איש רציני מאוד.

אז למה מתעלמים ממנו?

"אנשים חוששים מחידושים ולכן יש להם נטייה להימצא בעמדת הגנה על הישן תוך פסילת גישות חדשות. חוץ מזה, עד ששיטה חדשה מתמסדת לוקח הרבה זמן. אבל אני לא חושב שיש התעלמות ממנו. עד כמה שאני יודע הוא די מוערך בקרב האנשים שמכירים את השיטה שלו".

המודל היהודי

לפסיכולוגיה היהודית שלו, אומר רוטנברג, אין קשר לדת. "אני לא רוצה לגייר את הפסיכולוגיה", הוא מדגיש. להיפך. הפסיכולוגיה שלו הרבה יותר הומנית, לטענתו, והרבה פחות דתית מהפסיכולוגיה של זיגמונד פרויד. זוהי פסיכולוגיה אלטרנטיווית, טרנדית, בניחוח ניו-אייג'י. אל ההארה הגיע תוך כדי עבודתו על הדוקטורט, בברקלי. "בשנות השישים", הוא אומר, "כשהסטודנטים באמריקה עלו על בריקדות נגד כל דבר ממסדי, הם טענו גם נגד הפסיכיאטריה, אמרו שהיא קנוניה של הממסד לסגור אנשים עם תווית סכיזופרנית במוסדות של המדינה. ואז התחלתי לגרד ומצאתי שמאחורי הפסיכולוגיה המערבית מסתתרת תיאולוגיה נוצרית, שם כל אדם נולד מקולל בגלל החטא הקדמון".

מהי המשמעות המעשית של זה?

"שצריך קודם למות ורק אחר כך להיוולד מחדש. הפסיכולוגיה הקלאסית אומרת שאי אפשר לשנות דברים, צריך רק לקבל אותם. יש בה משהו מאוד דטרמיניסטי ופסימיסטי, והמקור של כל זה הוא דתי. כל החיים הם יום הדין. אני חשפתי את הסוד הזה ואת ערוותם של הפסיכולוגים, כתבתי והרציתי על זה והתחילו להזמין אותי לכנסים של החברה הפסיכולוגית. עשיתי מזה קריירה, וכך דרך כוכבי והתנהל סביבי ויכוח גדול".

ומה אומרת הפסיכולוגיה היהודית?

"התחלתי לחפש אם גם מאחורי התיאולוגיה היהודית מסתתרת פסיכולוגיה ומצאתי שכן, ופיתחתי מתוך המסורת היהודית את רעיון התשובה, לא במובן הדתי אלא במובן של חזרה שיש בה יסוד מעגלי. שובו בנים. אדם יכול להיכנס אל הפסיכולוג שלו ולהגיד 'באתי כדי שבעתיד יהיה לי עבר יותר טוב'. זה אפשרי. אצל הפסיכולוג הקלאסי אתה לא יכול לתקן את העבר, אלא רק למות. זה הפתרון היחיד שקיים בנצרות ואצל האדם האדיפלי של פרויד. אדיפוס היה צריך להרוג את אביו כדי להתפתח. זו תפיסה דיאלקטית מובהקת, כמו התפיסה ההגליינית והמרקסיסטית. אני אומר שאתה כל הזמן יכול לתקן.

"המודל היהודי בנוי על מתח בין דורי בין האברהמים ליצחקים. אברהם רוצה לחסל את יצחק, כמעט היתה עקידה, אבל ברגע האחרון יש רה-ארגון ונמצאה פשרה והבטחה להמשכיות היהודית, והקשר בין האברהמים ליצחקים נמשך. זה נמצא בכל מקום בספרות שלנו, איך לתקן את העבר. הדוגמה הטובה ביותר היא שלום עליכם, 'אשרי יתום אני'. יתמות זה דבר עצוב, אבל הוא כורך אותה באופטימיזם וקורא אותה קריאה מחודשת.

"על הבסיס הזה המצאתי את המושג רה-ביוגרפיה, לקרוא מחדש את הביוגרפיה כך שיהיה אפשר לחיות עם הטקסט. כל החיים זה טקסט, ואני מציע מושג חדש, שילחון, לכתוב מחדש את מנגינת החיים. לא צריך למחוק את העבר, אבל אפשר להלחין אותו מחדש, ואני מביא לכך דוגמאות מהגמרא".

מה למשל?

"על דוד המלך כתוב בטקסט שהוא נאף עם בת שבע, ואילו הגמרא אומרת 'כל האומר כאילו דוד חטא, אינו אלא טועה' ועכשיו מתחילה אקרובטיקה, קריאה מחודשת של הפסוקים. אומרים שם שכל מי שיצא למלחמות דוד הפקיד גט לאשתו - במקרה שלא יחזור, היא לא תישאר עגונה, ואז ממילא אוריה החתי הפקיד את הגט ובת שבע כאילו היתה גרושה. אתית זה לא נשמע טוב, אבל זה מודל איך אפשר לקרוא טקסט אחרת".

מתכון לתפוחי אדמה

את הקריאה המחודשת של הטקסט מציע רוטנברג הלכה למעשה בחדר הטיפולים. שם הוא מבקש מהמטופלים לספר לו את הסיפור שלהם, את הסיבה למצוקה, ומחפש נקודות אחיזה חיוביות. למשל, אשה שבאה אליו לטיפול בארצות הברית ולא היתה לה מלה טובה אחת לספר על עצמה. רוטנברג שאל אותה מה יש לה בשקית שהיא מחזיקה ביד והיא השיבה "תפוחי אדמה". משם התגלגלה השיחה למה שאפשר לבשל מתפוחי אדמה והאשה סיפרה על מתכון שאמה היתה מכינה והטיפול קיבל תפנית מפתיעה ואופטימית. האשה זכתה למעט חסד בביוגרפיה שלה, שקיבלה באופן לא צפוי, משמעויות חיוביות.

אחת הטכניקות, אומר רוטנברג, היא כתיבה והיפוך מלים. "אני מבקש מזוגות או יחידים לכתוב משפט על הבעיה שלהם. ואז אני מציע לקחת מלה, למשל 'ניתוק', ולשנות את האותיות ויוצא 'תיקון', ואז אני מבקש מהם לקרוא שוב את המשפט, שמקבל משמעות שונה, ואם זה מקובל עליהם, אני יכול להתחיל לעבוד איתם".

זאת לא פסיכולוגיה, זו מיסטיקה.

"האפשרות לקרוא את הביוגרפיה שלך מחדש עם אותן עובדות ואותן אותיות, מתחילה באמת בקבלה, שם יש עניין של צירופי אותיות. אין לי עם זה בעיה. גם אם מדיטציה עוזרת לאדם באופן קונקרטי לקרוא מחדש את העובדות של חייו, אז מבחינתי זה בסדר. אני מוציא מהמיסטיקה הזאת עיקרון פסיכולוגי פעיל ויעיל. בא אלי זוג חרדי, הוא משווייץ והיא מבני ברק, והם היו במתח איום וכתבו את המלה 'אכפתיות' ואני אמרתי להם שצריך לחתוך את המלה לשניים, ל'אי כפייתיות'. עבדנו על איך לא לכפות, זה על זה, את הדתיות שלהם, וזה עבד. באה אשה שאמרה שאחותה הקטנה כל הזמן קינאה בה. לקחתי את ה'קינאה בה' ויצרתי מזה 'קן אהבה' וזה עבד כבמטה פלאים".

זה מה שהסלבריטאים מחפשים בקבלה?

"חסר בחיים שלהם הצד האמוציונלי, המיסטי. קרל מרקס צדק כשאמר שהדת היא אופיום להמונים, אבל הוא לא הבין עד כמה ההמונים זקוקים לאופיום הזה. כמה שהניטשיאנים לא יהרגו את אלוהים, האדם ימציא אותו מחדש, כי הוא צריך לתקשר עם הבלתי נודע".

מה ההבדל בינך לבין פרויד?

"פרויד לא עסק בריפוי אלא בפסיכואנליזה. לקח את הפציינטים שלו מההווה הדפוק אל העבר כדי למצוא שם את האשמה האדיפלית. כמה אנרגיה הוא ביזבז בהושבת ההורים על ספסל הנאשמים? לפי פרויד אי אפשר לשנות את העבר, אלא להרוג אותו כדי לבנות עליו הווה חדש. יש כאלה שזה עוזר להם, ואני לא שולל את זה, אלא מציב אלטרנטיווה; אומר שאפשר לשנות את העבר, על ידי קריאה מחודשת, כך שתוכלי לחיות איתו".

זה נשמע כאילו אתה נותן לגיטימציה לאי רציונלי?

"נכון. עבדתי עם אנשים שבאו מארצות שבהן מי ששומע קולות, למשל, סוגרים אותו במוסד. ואני אומר שאפשר לנרמל את זה. טיפלתי באשה שהיה לה בגיל צעיר מאהב והיא נשארה כל השנים רווקה. אחרי שפיטרו אותה מהעבודה היא נקלעה למצוקה נפשית, ושמעה את המאהב מדבר אליה. ואני אמרתי לה שבמסורת היהודית יש מושג 'לשמוע בת קול', ושגם אני שומע קולות, ולימדתי אותה להתייחס לזה בשוויון נפש ולא כמשהו יוצא דופן. וזה עבד".

הילד עם הבקבוק

רוטנברג נולד בברסלאו שבגרמניה (היום ורוצלב בפולין) לאב מוורשה, בן משפחה של מייסד חסידות גור, הרב יצחק מאיר אלתר, ולאם מגליציה. לאביו היו בברסלאו בית דפוס גדול והוצאת ספרים. ב-1939, ברגעים האחרונים ממש לפני המלחמה, הצליחה המשפחה לעזוב והגיעה ארצה, והאב הקים בית דפוס קטן בירושלים. רוטנברג גדל במשפחה חרדית למהדרין עם שלושה אחים ואחות, אבל נחשב חריג בנוף החרדי בירושלים. "תמיד הייתי 'הכבשה הלבנה' במשפחה", הוא אומר.

בבית הספר היסודי, חורב, הוא הצטרף לפעילות מחתרתית של הגדנ"ע ומגיל 14 בערך הפסיק בכלל ללמוד. "הבית היה קשה מאוד", הוא אומר. "פחדתי מאבא שלי, הייתי רב איתו, ואז גיליתי שאחי הגדול לומד בישיבה עם פנימייה. הלכתי גם אני ללמוד שם, כי ככה יכולתי ללכת בלילות לאימונים. זאת היתה בשבילי קייטנה אחת גדולה".

הקייטנה נגמרה עם פרוץ מלחמת העצמאות. רוטנברג, במסגרת הגדנ"ע, השתתף בהגנה על ירושלים. בין היתר בנה מחדש עמדות שהירדנים פוצצו והעביר ידיעות מעמדה לעמדה. באחד מימי הלחימה מצא את עצמו במנזר נוטרדאם. "זה היה בסביבות 15 במאי", הוא אומר. "מצאתי שם ארגז עם בקבוקי מולוטוב, נבהלתי נורא, והחבאתי אותו. הירדנים ניסו בכל דרך לפרוץ לירושלים ובאותו יום הגיעו משוריינים, דרך שער שכם, והתקדמו מתחת לחלונות המנזר. מישהו צעק מלמטה 'ילד, איפה הבקבוקים?' ואני לא ידעתי מה לעשות אז הוא הסביר לי איך לזרוק, וזרקתי מהחלון בקבוק על המשוריין הראשון שמיד נדלק והירדנים עשו אחורה פנה. אחר כך כתבו שהבקבוקים האלה הצילו את ירושלים, כי אחרת הם היו נכנסים לעיר וכובשים אותה. אני די שכחתי את זה, אבל יום אחד שמעתי שמורי דרך מספרים על הילד עם הבקבוק ואז יצאתי מהארון ואמרתי 'אני הילד'".

אחרי המלחמה עבד רוטנברג אצל אביו בבית הדפוס והתגייס למחזור הראשון של הנח"ל, שהקים את הקיבוץ הדתי שעלבים. בחלק משירותו הצבאי השתתף בפעולות תגמול. "זאת היתה תקופת המערב הפרוע", הוא אומר וזוכר במיוחד פעולה אחת שממנה כמעט לא יצא חי. "את הספר שכתבתי, 'שכול והאגדה החיה', הקדשתי לחמישה חיילים, חברים שחילצו אותי מלינץ' ועזרו לי ליצור את אגדת חיי", הוא אומר. "באחת הפעולות הירדנים חשפו אותנו והתחילו לירות מכל הכיוונים. החיילים שלנו ברחו ואני נשארתי לבד. כדי להרים את המורל התחלתי לרדוף אחרי כמה רועים והעדרים שלהם. המשמר הירדני התחיל לצלוף עלי מהגבעות וחמישה חיילים ראו את זה ונתנו לי חיפוי. אם לא הם, הייתי הופך ללהקת כוורת. גררתי אחרי את העדר לארץ והיה שמח, ועדת שביתת הנשק אמרה שגנבנו עדר".

רוטנברג, גבוה ותיאטרלי, עם זיק שובב בעיניים, מסרק את קצות שפמו בגנדרנות כלפי מעלה כמנהג הקולונלים הבריטים. בעבר היה שחקן תיאטרון. בבית הספר היסודי ואחר כך בנח"ל נחשב לליצן הרשמי של כל חג ומועד וממקימי התיאטרון בשעלבים. "הייתי סטנד-אפיסט עוד לפני שידעתי מה פירוש המלה", הוא אומר. "כל יום שישי הייתי נותן רפלקציות על כל השבוע והחבר'ה התפוצצו מצחוק. היינו מעלים גם הצגות ותיאטרון הבימה שלח לי במתנה תלבושות. אפשר להגיד שלהקת הנח"ל קמה על גופתי. שמואל בונים, כשרצה להקים את הלהקה, הציע לי להצטרף, אבל אני הייתי פייטר שהשתתף בפעולות תגמול וללכת לשיר עם בנות לא נראה לי מספיק גברי. אחרי הצבא המשכתי להופיע בכל מיני מסגרות, עשיתי חיקויים, פעם הופעתי ביום העצמאות עם יפה ירקוני".

אחרי הצבא התלבט. הוא נמשך לתיאטרון אבל פחד מאביו. חשב על לימודים, אבל לא ידע איך להתחיל, כי לא למד יום אחד בבית ספר תיכון ולא היתה לו תעודת בגרות. "אף פעם, בכל ימי חיי, לא הלכתי בשום תלם", הוא אומר. "כבר בגן ילדים זרקתי כדור על הראש של הגננת והיא רדפה אחרי ברחובות וזרקה אותי מהגן".

הוא למד חינוך גופני בקורסים של מה שלימים היה מכון וינגייט ועבד לפרנסתו כמורה להתעמלות בבתי ספר בירושלים. באותו זמן התחיל ללמוד בערב לבגרות ואת חיידק הבמה ניתב לתסכיתים בקול ישראל, שם היה הדב ב"פו הדב" וקצין המשטרה ב"פול טמפל". "מישהו אמר לי, 'אם אתה רוצה להיכנס לאקדמיה תעבור מטמורפוזה ותפסיק להיות ליצן', אבל בעיני עצמי נשארתי ליצן עוד הרבה זמן".

אל האקדמיה הוא הגיע במקרה ("אין יצורים כמוני באוניברסיטה"), למד שנתיים בבית הספר לעבודה סוציאלית ועבד במשרד הסעד כקצין מבחן. תוך כדי העבודה החליט לנסות להתקבל לאוניברסיטה. "אז קיבלו מי שהיו לו ארבעה מקצועות בבגרות, בהנחה שישלים בהמשך את השאר, ואני השלמתי".

רוטנברג למד באוניברסיטה העברית סוציולוגיה ופסיכולוגיה חינוכית לתואר ראשון. לאחר שסיים, ב-1960 נסע לעשות תואר שני בעבודה סוציאלית וקרימינולוגיה באוניברסיטת ניו יורק. ואז גם הוריד סופית את הכיפה. אבל לא בדיוק התפקר. "אני אף פעם לא עזבתי שום דבר", הוא אומר. "את הכיפה הורדתי ברגע שהיא הפכה לסמל מפלגתי או פוליטי. אז הרגשתי שאני לא יכול ללכת איתה, ולא יכול לסבול שזה מסמן אותי ואני כבר לא יכול להגיד את מה שאני רוצה. אני כל השנים שומר מצוות אנטי דתי. לא מאמין באלוהים ומצד שני לא מאמין שאין אלוהים.

"הרעיון הרליגיוזי הורג אותי, כי כל המלחמות נעשות בשם הדת. אללה אכבר, זאת אומרת שהאל שלי יותר גדול מהאל שלך, כלומר המונותאיזם נכשל. אני מסתובב במזרח אכול קנאה, שם הכל הולך, הם פלורליסטים יותר מהמונותאיסטים".

אולי תסדר לי

ב-1962, לאחר שהשלים תואר שני, הוא חזר לישראל ועבד במשרד הסעד כמפקח על מוסדות סגורים לנוער עבריין. בין היתר טיפל כקצין מבחן בשני חברי כנסת לעתיד: צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו, עוד לפני שהם היו פנתרים. "מרציאנו היה עבריין קטן, צ'רלי ביטון היה אגוז יותר קשה", אומר רוטנברג. "הוא היה מנהיג מלידה".

קציני מבחן באותם ימים ישבו במשרד, הוא מספר, ו"הפציינטים" היו צריכים להתייצב אצלם פעם בשבוע. "אני אמרתי שצריך לצאת לשטח וככה גיליתי שבשטח ההפקר, בין מוסררה לעיר העתיקה, היתה מערה, ביטון היה הבוס, והם היו מחביאים שם כל מיני אוצרות ואף אחד לא העז להיכנס לשם. הם הסתדרו עם הירדנים, היו עורכים להם ערבי שירה והירדנים היו זורקים להם תפוחים. אחר כך, כשצ'רלי כבר היה חבר כנסת, פגשתי אותו יום אחד, הוא היה קומוניסט, והיתה איזו לוויה ברוסיה. שאלתי אותו למה הוא לא נוסע, והוא אמר, 'כבר הייתי שם הרבה פעמים', אז לחשתי לו באוזן: 'אולי תסדר לי איזה נסיעה?' אז הוא אמר: 'אתה זוכר שפעם אני הייתי מבקש ממך 'תסדר לי'?"

את המחקר לדוקטורט בברקלי ("הזהות בין 'התפקיד' לבין 'העצמי' של האסירים") עשה רוטנברג בכלא סנט קוונטין. הוא נמשך באופן לא מודע לשוליים החברתיים וגיבש תיאוריה, בעקבות הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שקבע כי אפשר ללמוד על החברה דרך הסוטים שלה. "השאלה הגדולה שטיפלתי בה היתה מה היה קורה אילו היו זורקים אדם כמוני לבית סוהר, האם הייתי שורד? מההיכרות שלי עם עבריינים חשבתי שהייתי בטח משחק את המשחק של הקשוח כדי לשרוד, אבל מי אומר שזה האני האמיתי שלי?"

רוטנברג בדק את המושג "האחר המשמעותי", ביחס לאופן שבו האדם תופס את עצמו, והראה שבמשחקי תפקידים בחרו אסירים לגלם פושעים כשבקהל ישבו חבריהם הפושעים, ועובדים סוציאליים חמודים מול קהל של סטודנטים. מסקנתו היתה שאין פושעים מלידה, אלא שחקנים לכל עת.

בהשראת הקבלה הוא פיתח את מושג הצמצום והחיל אותו על היחס של החברה היהודית לסוטים. "כשהיהדות היתה במשבר, בגלל השבתאות ופרעות חמלניצקי, דרך על במת ההיסטוריה הבעל-שם-טוב שאמר 'העיקר להתפלל בדבקות', ואת זה כל אחד יכול לעשות. זאת היתה מהפכת עניים שהצליחה להפוך את 'עם הארץ' לשווה ערך מבחינת הגשמת האידיאל היהודי. המערכת היתה צריכה להצטמצם ולתת מקום ל'עם הארץ' להיכנס פנימה. אין נחותים וקסטות של מנודים בחברה היהודית. כל סוטה יכול להגשים את עצמו בדרכו, לא רק הקפיטליסט העשיר".

כשחזר לישראל ב-1970 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית. ב-1980 מונה לפרופסור מן המניין. רוטנברג נשוי לנעמי, אחות במקצועה, ואב למיכל, בת 49, פסיכולוגית; יעל, בת 45, עוסקת בהוראה; ועמי, בן 42, ראש כולל ההלכה בישיבת מרכז הרב. יש לו 18 נכדים ושלושה נינים, "ואני לא תמיד יודע מי הם ושל מי הם", הוא צוחק. "אני סנדוויץ', אבא שלי היה רב והבן שלי רב".

איך נפלו גיבורים

לפני 19 שנים נהרג בנו הצעיר בועז (על שמו נקרא המכון החדש שנפתח ב"בית מורשה"), שנפגע מ"אש ידידותית" בעת שירותו הצבאי ביחידה מובחרת בצנחנים. אבל רק לפני שנתיים יצא לאור ספרו, "שכול והאגדה החיה: לא המעשה העיקר, אלא המעשייה" (הוצאת משכל). "אנשים, סטודנטים שלי, לחצו עלי לכתוב על השכול", הוא אומר. "בהתחלה אמרתי, 'אני לא שכוליסט, לא רוצה לעשות מזה קריירה'. אחרי ה'שבעה' דבר ראשון הלכתי לרפול ואמרתי לו 'תעזור לי, אותך לא מזהים עם השכול', איך עושים את זה? והוא עזר לי".

איך?

"הוא אמר שהצליח לשדר לאנשים שהאבל הפנימי הוא פרטי ולא קשור לשום דבר שקורה בחוץ. 'אתה רוצה לדבר איתי? דבר ישר לעניין ואל תתלחשש מאחורי גבי' - זה תמצית העניין שרפול לימד אותי, וזה עזר לי בשיח עם האנשים".

גם אב שכול יכול לקרוא מחדש את העבר כדי ללמוד לחיות איתו?

"כאן הייתי נזהר. אני לא רוצה לשנות את העובדות, אבל בניית הגשר בין האמוציונלי לרציונלי מאפשרת לאנשים להמשיך לחיות. אפילו אם מדובר במיסטיקה, כי המת כבר לא יספר את סיפורו, ולכן חשובה, לאלה שנשארים, האגדה החיה שנבנית סביבו. דוקטורנטית שלי עשתה דוקטורט על יוצאי שואה ומצאה שאנשים שהצליחו לחבר לעצמם סיפורים שיכסו על החורים השחורים, הצליחו לחיות טוב יותר מאלה שלא הצליחו".

עוד דבר עשה רוטנברג מיד אחרי שבוע האבל. הוא ביקש מרבני העדה החרדית שיתפללו גם למען חיילי צה"ל. הרבנים כמובן סירבו והוא יצא למתקפה נגדם, פירסם ב"מעריב" מאמר חריף, "משא עלוקות", שבו קרא למרי אזרחי נגד החרדים ודרש ממוסדות המדינה לגייס את כולם לצבא ולהחרים אותם עד שיתרצו.

בספרו על השכול עושה רוטנברג מעשה נועז: הוא מדרג את יוקרת מעמדם של הורי הנופלים בצבא על פי סוג המוות. בראש הסולם ניצבות אגדות: גוני (הרניק) ויוני (נתניהו). "זאת הקטגוריה הכי מכובדת", אומר רוטנברג, "איך נפלו גיבורים בקרבות מזהירים וזכו למיתוס נצחי. יש קטגוריה פחות נוחה, אלה הנופלים מאש כוחותינו, כמו בני, והכי קשה הוא מעמדם של הורי המתאבדים. להם אין סיפורי גבורה. כל מה שנותר להם היא הבושה על חולשתו של הבן".

זה עזר לך באופן אישי?

"במידה מסוימת. המרכז הזה שאני מקים עכשיו על שמו, אני מנסה לעשות מזה אגדה".*



פרופ' מרדכי רוטנברג (במסגרת מאחוריו תמונת בנו בועז, שנהרג בשירותו הצבאי). לא השמיצו אותי מספיק, במידה מסוימת זה גם עלבון


מרדכי רוטנברג (מלמעלה): חייל באחת מפעולות התגמול בשנות ה-50; ראשון מימין בשורה האחורית, עם משפחתו ב-1939; בהופעה על במה בשנות ה-70; מורה להתעמלות בירושלים בשנות ה-50). הוזמנתי להצטרף ללהקת הנח"ל, אבל ללכת לשיר עם בנות לא נראה לי מספיק גברי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו