בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוסטויבסקי ואני

שבע שנים ארכה משימת חייה של נילי מירסקי - תרגום יצירתו המונומנטלית של פיודור דוסטויבסקי, "האחים קרמאזוב". כעת יכולה כלת פרס ישראל להישען לאחור ולהסביר מדוע לדעתה רשתות הספרים הגדולות מתועבות, כיצד רוב העלייה מברית המועצות נגועה בחשיבה בולשביקית ולמה היא מעדיפה למות לפני שליברמן יהיה ראש ממשלה

תגובות

היא אוספת בקשת שחורה את שערה הנוצץ זהב בשמש הצהריים ונזכרת בצרחות. "היתה לי בעיה לא פשוטה", מספרת המתרגמת והעורכת נילי מירסקי. קולה חרישי אם כי חד ופסקני. "ברוסית אפשר לצרוח בהיסטריה מבלי לחרוג מהשפה התקנית. יש בשפה הרוסית המדוברת אוצר מילים פעיל גדול מאוד, שהוא עשיר לאין-שיעור מהעברית המדוברת. העניין הזה יוצר קושי בתרגום, כיוון שאם אתרגם לעברית באופן תקני מישהי שצורחת מיני רגשות קיצוניים, מלאי כעס, זעף ועלבון - הדבר עשוי להישמע לא אמין וזאת מהסיבה הפשוטה שבעברית, מי שצווח בהיסטריה לא ישתמש בלשון תקנית. לכן, לא היתה לי ברירה ויצרתי שעטנז בין גבוה לנמוך, משהו מלאכותי שלא קיים אבל נשמע נכון. קפצתי לתהום אבסורדית לגמרי, מתוך ידיעה שאפשר שארסק את העצמות והגולגולת".

הקפיצה שלה לתהום הסתיימה כמובן בטוב ובשבוע הבא ייצא לאור תרגום חדש שלה ל"האחים קרמאזוב", יצירתו האחרונה של הסופר הרוסי פיודור מיכאלוביץ' דוסטויבסקי (בהוצאת עם עובד). "מקובל לראות ביצירה הזאת, שהתפרסמה לפני 131 שנה, את פסגת היצירה שלו", אומרת מירסקי, מי שהיתה העורכת המיתולוגית של סדרת "ספריה לעם" בעם עובד, ויצאה לאחרונה לגמלאות. "בספר הזה אוסף דוסטויבסקי את כל הנושאים שהעסיקו אותו לאורך ימיו ומביא אותם לביטוי המורכב ביותר. 'האחים קרמאזוב' הוא ספר קיצוני, בדומה לדוסטויבסקי עצמו, שהיה אדם מאוד קיצוני. אם יש פשעים ביצירה שלו, אז פה מדובר ברצח אב, אם יש בכתיבתו יצרים גועשים, אז פה אב ובן מתחרים על אותה אשה. אגב", היא מציינת פתאום, "דוסטויבסקי היה ג'ינג'י".

גם היא אדמונית וקל לה להתרחק בשטף דיבור מהיר לכל כיוון, לנוע לפתע בזמן, כמו למשל לאביב של 1847 בסנט פטרבורג. היא מזכירה שאז הצטרף דוסטויבסקי לקבוצה מהפכנית חשאית שבראשה עמד מיכאיל פטרשבסקי, בן אצולה רוסי שדגל בסוציאליזם. "אותה קבוצה חשבה כיצד להפיל את המשטר הצארי ברוסיה", מספרת מירסקי. "מהסיבה הזאת, יום אחד נעצר דוסטויבסקי ונידון למוות בירייה. יחד עם חברים נוספים בקבוצה, הוא נלקח לכיכר העיר, שם המתינה כיתת יורים.

"כמה ימים לפני כן, החליט הצאר ניקולאי השני לחוס עליהם. למרות זאת, הוא בחר לביים פסאודו הוצאה להורג. דוסטויבסקי היה בטוח שהוא הולך למותו. נושא ההוצאה להורג, אותה תחושה שמרגיש מי שמובל לגרדום, בא לידי ביטוי גם בספר. הוא מתאר אותה בצורה מקפיאת דם", היא אומרת בפרץ של התרגשות. "עצם הידיעה והציפייה להפסיק להיות מעוררות חרדה שמשתגעים ממנה".

שבע שנים עמלה מירסקי על מלאכת תרגום הספר שנכתב על ידי דוסטויבסקי במשך שנתיים בלבד. ב-2009 הצהירה בראיון עיתונאי שאם לא תשלים את מלאכת התרגום עד סוף השנה "אתלה את עצמי". "היו כל מיני עיכובים", היא מסבירה השבוע ומציינת שיש לה נטייה להשתמש לעתים במילים חזקות מדי. "במהלך השנים האלה חליתי והיתה הפסקה בעבודה. מעבר לזה, המשרה שלי בהוצאה לא כללה תרגום, זה עניין שהתעקשתי עליו. התפקיד שלי היה להשתתף בעריכת סדרת 'ספריה לעם', שבמסגרתה קראתי אינספור טקסטים בעברית ובשפות שונות. יחד עם שני הקולגות שלי, מוקי רון ותרזה בירון-פריד, קנינו זכויות לספרים וטיפלנו בתרגומם. טיפחנו כמובן גם ספרות מקור. סיבוך נוסף היה ההחלטה שלי לתרגם באמצע את 'בעולם נהדר ואכזר' של אנדריי פלטונוב. אני רואה בו את אחד מגדולי סופרי המאה ה-20 ועד שהוא יצא, נפש חיה לא שמעה עליו כאן. זה מה שהיה".

דחפים מקומיים

בבית קפה הנבלע בקצה הדרומי של גן מאיר בתל אביב, מירסקי, כלת פרס ישראל לתרגום לשנת 2008, יושבת מול מאוורר מחליד ולוגמת מכוס תה קר. קשה שלא להתרגש מנוכחותה של האשה שמשכה אלינו בשתי ידיה, בכישרון אדיר וחריצות מעוררת הערצה, את הפסגות הגבוהות של ספרות העולם. בין שלל הספרים שתירגמה לעברית אפשר למנות את "אנה קרנינה" של טולסטוי, "אידיוט" של דוסטויבסקי, "ילדות" של גורקי, "הגווארדיה הלבנה" של בולגאקוב, "חיל הפרשים - סיפורי אודסה" של באבל, "תריסר רוסי" של נבוקוב, "סיפורים אוקראיניים" ו"סיפורים פטרבורגיים" של ניקולאי גוגול, "סיפורים מן הפרובינציה" של צ'כוב, "מוות בוונציה" ו"בית בודנברוק" של תומאס מאן ו"סיפורי הופמן" של גאון הרומנטיקה הגרמנית א.ת.א. הופמן.

במובן זה, "האחים קרמאזוב" מצטרף באיחור-מה לרשימת ספרי מופת שנכללים במפעל התרגום הבלתי רגיל של מירסקי, שתחגוג בדצמבר הקרוב 69 חורפים. "אני לא אדם שעושה תוכניות", היא מסבירה ושוקעת בכורסת עץ מרופדת בד בהיר. "כל פעם מתגלגל משהו. פתאום היה לי מצב רוח לתרגם את גוגול אז תירגמתי אותו. כשאמהות פנו אלי בבקשה לתרגם את 'אנה קרנינה' כדי שהבנות שלהן יוכלו לקרוא את הספר, החלטתי לתרגם אותו. אין לי תוכנית סדורה, כל מיני דחפים מקומיים מניעים אותי. אחרת, אולי הייתי מתחילה עם 'האחים קרמאזוב', מה שלא עשיתי וטוב שכך. צריך הרבה ניסיון כדי להתמודד עם הבעיות שהטקסט מעלה".

הספר תורגם לעברית לראשונה ב-49' על ידי משה אליהו ז'ק ויעקב עדיני, אחר כך ב-65' על ידי מ"ז ולפובסקי וב-93' על ידי צבי ארד. ההחלטה לתרגם אותו שוב נפלה לפני שמונה שנים, במהלך ביקור ראשון של מירסקי ברוסיה. "נסעתי לשם יחד עם מי שהיה בעלי, סיומה מירסקי", היא מספרת כשמעליה מזדקפים ברושים חדים וציפורים מתלחששות בתוך שרשרת עצי פיקוס עצומים. "היה לי כמובן את הספר בבית, אבל בפונט מאוד קטן וצפוף, שאולי נוח לקריאה, אבל בוודאי שלא מתאים לתרגום. לכן חיפשתי ספר שכתוב באותיות גדולות ובמהלך אותו טיול אמרתי לסיומה: 'בוא ניכנס לחנות ספרים ואקנה את הספר שממנו אתרגם'".

הספר שרכשה מונח עכשיו לפניה, עב כרס, עטיפתו כהה וממנה ניבט דיוקנו של דוסטויבסקי. מירסקי מתבוננת בו ברגשות מעורבים. "אני מוכרחה להגיד שהדבר שהקשה מאוד על העבודה, דווקא בספר הזה, היה ההיחשפות לסטיות הנפשיות המזעזעות של דוסטויבסקי", היא אומרת בסלידה. "יש לו בספר תיאורים של התעללות והתעמרות בילדים קטנים. זה בא כמובן במסגרת של התמודדות עם שאלות גדולות כמו למה יש רוע בעולם, ועדיין, הוא מעלה סיטואציות אנושיות שלא ברא השטן. הוא כותב מתוך דמות בעלת נפש שרוצה רק בטוב אבל הקריאה היא קשה. מתוך האינטימיות עם הטקסט, חדרתי לתוך ראשו וההרגשה היא שהיה לו איזה תענוג סדיסטי-פדופילי. ששפתיו נטפו ריר במהלך הכתיבה. הוא היה עסוק בדברים נוראים והיה קשה להיכנס לסטייה.

"הרי התרגום הוא לא עניין טכני, אני כותבת בשפה שלי, מחדש, מבפנים. כדי להתקרב לדמות אני חווה איתה סוג של הזדהות טוטאלית, הולכת איתה יחד. יש בזה לפעמים אלמנט מפחיד".

יש בטקסט תחושה של בהילות, לפעמים סוג של אי סדר.

"דוסטויבסקי לא ישב וציחצח את סגנונו כמו גוסטב פלובר, שהקדיש את חייו לחיפוש אחר 'המילה הנכונה'. את דוסטויבסקי לא עניינו המילים הנכונות ולכן גם אפשר לגלות בכתיבה שלו רישולים. הסגנון שלו נשמע מתנשף ומתנשם, ולא פעם נדמה שהמספר עומד על סף היסטריה. הגיבורים גם הם נמצאים על גבול ההיסטריה או בתוכה. הכל נכתב מהר. יש מקרים שדוסטויבסקי שוכח מה שכתב שלוש שורות קודם. אפילו כשהוא עוסק בתעלומה בלשית ובזירת הרצח מוצאים מעטפה קשורה בסרט - הסרט הזה הוא פעם אדום ופעם ורוד. לא נראה שהוא הקדיש תשומת לב רבה לקריאת הטקסט המוגמר. הרבה פעמים המילים הן רק ליד. המילה הנכונה לא נבחרה".

ועדיין, כל זה לא מוריד מהעוצמה המרהיבה של הספר.

"מול העוצמות שיש בטקסט הכל בטל בשישים, אם לא בשש-מאות".

החנות של סבא

מירסקי, בתם הבכורה של משה ובבה בולסלבסקי, ציונים נלהבים שעלו לארץ ישראל מקייב, נולדה ב-43' בתל אביב. אבי אביה, יהודה בולסלבסקי, היה אחד ממוכרי הספרים המוכרים והמוערכים שפעלו בעיר משנות ה-50. "היתה לסבא חנות ספרים רוסיים שבה נהגתי לבלות שעות רבות", היא מספרת. "סבא החל לסחור בספרים כבר באוקראינה, אחר כך בליטא ובהמשך בתל אביב. הייתי קטנה ואהבתי נורא את החנות, לשהות בה, להסתתר מתחת לדוכן המכירה ולקרוא. הייתי ילדה לא חברותית, לא כל כך שיחקתי עם ילדים", היא מעידה על עצמה בלי שמץ של צער. "הייתי תולעת ספרים אמיתית. למדתי לקרוא לבד בגיל ארבע".

לא פעם, לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר העממי טשרניחובסקי, עוד בטרם הגיעה לביתה ברחוב המלך ג'ורג' - בו היא מתגוררת עד היום בשכנות לאחותה הצעירה ממנה, ימפה בולסלבסקי - המשיכה מירסקי לחנות הספרים המשפחתית שנמצאה ברחוב אלנבי 62. "אני זוכרת שעל נייר המכתבים של סבא היה כתוב: 'יהודה בולסלבסקי מו"ס', כמו מנדלי מו"ס", היא אומרת. "מקצועו היה חלק מהותי באישיותו. הוא וסבתא חיה הכירו את כל הקונים שלהם. החנות היתה מעין בית-ועד בו אנשים היו מדברים, נפגשים ומכירים. מקום מאוד ערני מבחינה חברתית. אחד הקונים הקבועים שפקד את החנות היה המלחין סשה ארגוב, שלימים אף נכנס כשותף בעסק. הוא ואשתו, ניוסיה, היו ידידים קרובים של הורי".

סבתה של מירסקי היתה זאת שהובילה את נכדתה הצעירה במשעולי התרבות הרוסית. "משום מה היא מזכירה לי תמיד את הסבתא של גורקי, כפי שהיא מתוארת בספרו האוטוביוגרפי 'ילדות', שתורגם בידי לאה גולדברג ואני חידשתי לפני 15 שנה", נזכרת מירסקי בהנאה גלויה. "הוא מתאר שם את סבתו, כיצד היא מפזרת את שערה הארוך הסמיך ומסתרקת. ככה גם היתה סבתא שלי. היתה בה אצילות שכזאת. היא ישבה ליד הקופה בחנות הספרים כמו מלכה מיוחסת. הודות לה אני יודעת בעצם רוסית. בניגוד להורי, בוגרי אותו גימנסיון עברי בקובנו שלמדה בו גם המשוררת לאה גולדברג - סבתא לא דיברה עברית בכלל. רק רוסית".

בשנות ילדותך "בולסלבסקי" היה מותג. מאז, כמו חנויות ספרים פרטיות אחרות, הוא נדחק ונשכח. תופעת היעלמות חנויות הספרים הפרטיות מהנוף שלנו היא עניין שעדיין מטריד אותך או תופעה שיש להשלים איתה?

"אוי, על זה אני יכולה לבכות ולא להפסיק. עולמות שלמים נעלמו. אני זוכרת שסבא היה מזכיר את שמו של יחזקאל סטימצקי באי-נחת. אלה היו שנים שסטימצקי רק החל לייבא עיתונים וז'ורנלים, הוא עוד אפילו לא היה אימפריה. לצערי, עכשיו, כשאני בתוך הברנז'ה של המו"לות, אני מזכירה את השם סטימצקי בהרבה יותר אי-נחת מסבא שלי. סטימצקי וצומת ספרים הן זוועה ואסון בעיני. חנויות הספרים שנמצאות בבעלות הרשתות הללו נראות לי כמו איזה סופרמרקט, אין שם שום דבר אישי, זה סרט נע שמעורר בי תיעוב. קשה להשלים עם התופעה הזאת".

לאיזה חנויות ספרים את נכנסת?

"תולעת ספרים בתל אביב היא חנות הספרים שלי. מבחינתי היא חנות הספרים הקרובה ביותר לחנות של סבא. האווירה חשובה לי, וגם עצם העובדה שהמוכרים מכירים את הקליינטורה שלהם. אני פוגשת שם ידידים וגם מכירה באופן אישי את בעלות החנות. לצומת אני בכלל לא נכנסת וקורה שאני חוטאת ונכנסת לפעמים לסטימצקי, רק כיוון שיש סניף מאוד קרוב לבית שלי. אבל החנויות האלה די מעציבות, הן הפכו לשדה קטל לספרים שעוברים בהן ואחר כך נעלמים".

פרופ' חנן חבר, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, טען לאחרונה בראיון ב"הארץ", שהירידה במעמד הסופרים בישראל קשורה למגמת הפופולריזציה של הספרות העברית. לרשתות הספרים יש לדעתך חלק באותו תהליך?

"בהחלט. כל ההנחות והמבצעים שהרשתות מובילות הביאו לידי זילות של הספר וכוננו קשר רע בין הקוראים לספרים וסופרים. מדובר בהרס נורא. באותה רשימה, שאותה כמובן קראתי, אמר מנחם פרי, עורך הספריה החדשה, שאת מעמדו של הסופר היום קובעות הרשתות. הוא אמר שאילו הסופרים המרכזיים, כמו עמוס עוז, א.ב יהושע, מאיר שלו ודויד גרוסמן היו אוסרים למכור את הספרים שלהם באותן רשתות, שוק הספרים היה משתנה. לדעתו, הרשתות האלה היו מתות תוך שבוע. הייתי רוצה לראות את זה".

התערבות אישית של אותם סופרים עשויה היתה לדעתך להציל את חוק הספר, שאמור היה להציע פתרון לבעיות יסודיות שמהן סובל שוק הספרים בישראל, אבל נקבר בוועדת השרים לענייני חקיקה?

"ברור שזה לא היה מזיק. אני יודעת - ולא שבוער לי להלל את שרת התרבות לימור לבנת - שהיא פעלה בעניין זה ללא לאות. אבל מה אני מבינה בכלל במסדרונות השלטון המצחינים האלה? עובדה שהחוק נתקע. השתלטו עלינו טייקונים ומתנחלים. לפוליטיקאים כאן אין שום יחס לעשייה התרבותית שמתרחשת פה. זה לא מעניין אותם וגם לא מזיז להם".

כמי שקרובה לתרבות הרוסית, מפריע לך שאביגדור ליברמן יצר בפוליטיקה ובתרבות הישראלית חפיפה בין הקול הרוסי וקיצוניות לאומנית?

"לא ליברמן יצר את החפיפה הזאת, החפיפה נוצרה כי אין כמו ליברמן לייצג את המנטליות המאפיינת מלכתחילה את חלק הארי של העלייה הרוסית. רוב העולים מברית המועצות לשעבר מביאים איתם תבניות חשיבה נוקשות, שמלכתחילה אין בהן שום מקום לתפיסה דמוקרטית ופלורליסטית. ככה חינכו אותם. הפרדוקס הוא בכך שעם כל שנאתם לקומוניזם, דרך המחשבה שלהם היא בולשביקית לחלוטין. זו הסיבה שברגע שהם רק התחילו להגיע אמרתי שהם יביאו עלינו אסון. לצערי הגדול לא התבדיתי, כפי שמוכיחים כל החוקים ההזויים שהועברו במושב האחרון של הכנסת - ועוד היד נטויה. ואני, משום שבאתי מן התרבות הרוסית - באופן מטאפורי כמובן - מאוד מתביישת ברוסים האלה, בהומו-סובייטיקוס הזה".

חלק גדול ממצביעיו של ליברמן הם ישראלים שנולדו פה.

"מדובר בפשיסטים לאומנים צרי-מצח. בתחילת דרכו פנה ליברמן רק אל העלייה הרוסית, שמתוכה התגבש הגרעין הקשה של ישראל ביתנו. אבל אחר כך, מתוך הבנה שלמפלגה סקטוריאלית אין שום סיכוי להצמיח מתוכה ראש ממשלה - וליברמן הרי נושא עיניו אל כס ראש הממשלה - הוא התחיל לחפש דרכים לפנות אל כולם".

את מעלה בדעתך את האפשרות שהוא יכול להיות ראש ממשלה?

"אני מקווה למות קודם".

לא מהמצטנעים

אל מלאכת התרגום הגיעה מירסקי במקרה, "בלי שום כוונות יתרות, איכשהו, מתוך ברירת מחדל, בצורה מאוד אטית ודי אקראית", כהגדרתה. עם סיום לימודיה בתיכון חדש בתל אביב, פנתה ללמוד בחוגים לפילוסופיה ולספרות אנגלית, באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה שנה, עוד לפני שמלאו לה 19, נישאה לסיומה מירסקי, עולה טרי מברית המועצות. שנתיים לאחר נישואיהם, מבלי שהשלימה את לימודיה, יצאו השניים לגרמניה, שם החלה מירסקי ללמוד באוניברסיטת מינכן את שאהבה נפשה - תולדות האמנות והיסטוריה של מזרח אירופה. שם גם רכשה את השפה הגרמנית.

"החלום הגדול שלי היה ללמוד תולדות האמנות, אבל בתקופה שלי לא היה קיים חוג כזה בארץ", היא אומרת בשעה שמטוס גוחן על העיר בשריקה כבדה. "הנסיעה התגלגלה במקרה, לאחר שקראתי מודעה בעיתון שבה נכתב שמחפשים אנשים בעלי ניסיון כתיבה ששולטים בשפות רוסית ואנגלית למשרה ב'ארץ אירופית'. המודעה לכדה את עיני כיוון שהיתה כתובה באנגלית. אני זוכרת שאמרתי לסיומה: 'תראה איזו הזדמנות'. עד אז לא נסעתי מעודי לחוץ לארץ. זה לא היה נהוג. אני זוכרת שפעם אבא שלי יצא לחו"ל מטעם חברת החשמל, הוא הביא מהמטוס שקית עם מלח ופלפל וחשבתי שזה אוצר. בכל אופן, סיומה הסתכל עלי ואמר: 'אני חושש שאם הם לא מציינים את שם המדינה, ייתכן שמדובר בגרמניה'. אמרתי לו: 'למה אתה צריך לחשוב מחשבות כאלה רעות, למה להגיד גרמניה. אני לא מתכוונת לנסוע לגרמניה', הודעתי מיד. כמו חץ מקשת".

אבל בעלה צדק ולמרות ההצהרה החד משמעית של אשתו כי כף רגלה לא תדרוך על אדמת גרמניה, הוא התמודד ואף זכה במשרה - עיתונאי בתחנת הרדיו האמריקאית "אירופה החופשית". "התחנה שידרה ממינכן ושידוריה הופנו נגד המשטר הסובייטי", ממשיכה מירסקי, שמשפחת אמה נספתה בשואה. "למרות הלבטים, מבחינתי זאת היתה הזדמנות לצאת מהארץ ולראות במציאות יצירות אמנות של הרנסנס וימי הביניים שמילאו לי את הראש. עד אז ראיתי אותן רק בספרים, אלבומים שנמצאו בבית וגלויות שאספתי מאז ילדותי. זה היה מעשה קצת מוזר, כי לא נסעתי לאיטליה, ערש הרנסנס, אבל גם לא חשבתי שאני נוסעת ממש לגרמניה. הרגשתי שאני נוסעת לאירופה".

הם התגוררו במינכן שלוש שנים וחצי ואחריהן חזרו ארצה לתקופה בה השלימה מירסקי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, בחוגים לספרות אנגלית ולתורת הספרות הכללית. בתום לימודיה, בתחילת שנות ה-70, חזרו בני הזוג מירסקי למינכן. "בשנים האלה המשכתי ללמוד באוניברסיטה ספרות רוסית בחוג ללימודים סלאביים", היא מוסיפה ועוצרת לשנייה את שטף הדיבור המהיר. "אחרי ארבע שנים קיבלתי תואר 'מגיסטר' וחזרתי שוב ארצה. סיומה לא חזר איתי. חשבתי לעצמי שאבלה חצי שנה פה וחצי שנה שם, אבל בסופו של דבר נפרדנו. דרכינו התפצלו, אבל הקשר נשאר".

עם שובה לישראל החלה ללמד ספרות רוסית וספרות גרמנית בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. בשלב זה, כשהיא בת 30, פנה אליה מנחם פרי, שייסד יחד עם מאיר ויזלטיר את כתב העת לספרות "סימן קריאה". פרי הציע לה לתרגם עבורו והיא נענתה מיד. לצד שירים של נתן זך, יונה וולך, דליה רביקוביץ ודוד אבידן, הופיע בתרגומה של מירסקי סיפורו של הסופר הגרמני היינריך בל, "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה". "פרי הוא זה שפתח לי למעשה את הדרך לעיסוק בתרגום", היא אומרת ולוגמת בתנועה עדינה מהתה. "למרות שהעבודה הזאת היתה בשבילי בהתחלה סוג של שעשוע, התרגומים שלי עוררו הדים והמשכתי בהם".

העבודה באוניברסיטה לא הביאה לה נחת ונדמתה בעיניה לשגרה חבוטה. "למרות שהשתדלתי לגוון בשיעורים ועברתי בין נושאים כמו הרומן הרוסי במאה ה-19, סמינריון על צ'כוב ושיעור על גתה - הרגשתי שאני חוזרת על עצמי לעייפה. למרות שהנושאים השתנו וצ'כוב הוא לא תומאס מאן, שמעתי כל הזמן את הקול שלי ונמאס לי מעצמי. תוך כדי כך, כיוון שלימדתי באוניברסיטה על תקן מדריך, הופעל עלי לחץ להמשיך בלימודי דוקטורט. מהסיבה הזאת נסעתי לפאריס, לשם בינתיים עבר סיומה במסגרת העבודה שלו. חשבתי שבפאריס יהיה לי את השקט למצוא נושא לדוקטורט".

אבל במקום לשקוע בספרות ולנסח שאלות מחקר בהירות, מצאה עצמה מירסקי מנגנת במשך שעות בפסנתר שעמד בדירה. "אמנם הייתי אמורה לקרוא ולחשוב על נושא לדוקטורט שלי, אבל לא עשיתי את זה", היא מודה. "לא היה לי חשק. במשך כמעט שנה לא עשיתי כלום חוץ מלנגן. יום אחד, בזמן שאני דבוקה לפסנתר, קיבלתי טלפון מהוצאת עם עובד, שהציעה לי משרת עריכה ותרגום במסגרת 'ספריה לעם'. העורך היה אז אברהם יבין והוא שלימד אותי בעצם את מלאכת התרגום. עד היום אני תמהה על אותה הצעה ולא מבינה בזכות מה היא הגיעה לי אז. חידה היא ותהי לחידה", היא מדגישה ומסננת חיוך שובב, "מן הביטויים החביבים עלי, אגב".

היא החליטה לעזוב את החיים האקדמיים ולהתמסר לתרגום. בעשותה כן, מצאה לפניה דרך סלולה שנכבשה בידי מתרגמים גדולים כמו שלונסקי, ולפובסקי, לאה גולדברג ואחרים, שהניחו, כפי שתיארה בעבר מירסקי בעצמה, תשתית לשונית שהקלה מלכתחילה על המעבר מרוסית לעברית. "למרות זאת", היא אומרת, "ידעתי שאני נכנסת לנעליים גדולות, חשבתי על זה הרבה. בתחילת הדרך אמרתי לעצמי 'אוי ואבוי, פעם תירגמו גדולי הדור והיום אני'. הרגשתי שהולך ופוחת הדור, בכל הרצינות. אני לא אומרת את זה מהצטנעות, אני לא מהמצטנעים".

יצירה מקומית

מירסקי מרבה להדגיש כי היא נעדרת כל דחף יוצר ולהבדיל מהסופר, היא אמן מבצע, "כמו פסנתרן שמנגן תווים שנכתבו לו". אבל הפעם היא מצטנעת, כיוון שהיא יודעת היטב שניחנה בכישרון עצום ושעבודתה הוסיפה נדבך חשוב לאופייה של הספרות העברית החדשה. "יש לי דימוי של נילי עם היד על עור רוטט של חיה", אומרת הסופרת רונית מטלון. "החיה היא השפה והיד של נילי כל הזמן על העור. נילי מרגישה את החום שלה, את הצמרמורות. יכולת ההמצאה שלה בשפה, בהבנה עמוקה של העברית, מעוררת אצלי תדהמה. היא אמן גדול, לא רק בזכות היכולת לתרגם מתרבות אחת לאחרת, אלא מאינסטינקט שיש לה לקצב, למוזיקה, לדיאלוגים ומעברים בטקסט".

מטלון, שמספר מספריה נערכו בידי מירסקי, מדברת על "מורתה הגדולה" בהערצה. "אני רואה אותה בהרבה מובנים", היא ממשיכה. "היא אדם שאני חבה לו הרבה. היא אף פעם לא היתה בפוזיציה של העורך שמחזיק את העט האדום. לא היה רגע אחד במהלך הקשר איתה שהיתה לה עמדה של פקיד-תרבות, של ראש קטן. מאחורי כל הערה שלה עומד תמיד עולם שלם של עקרונות, אמונות, להט וטעם ספרותי. אני מרגישה שבתרגום שלה יש משהו חד פעמי, במובן זה שהיא לא פחות מאמנית. היסוד של האדם בתרגומים שלה הוא מאוד דומיננטי וחזק. עבורי, התרגומים של נילי הם חלק מהפרוזה המקומית שנכתבת פה. כך אני תופסת את הספרים, כיצירה מקומית".

"יצירה היא לא חלק מהחוויה שלי", מתעקשת מירסקי, "אם כי אני שמחה לשמוע מילים טובות שגורמות לי להשמין מנחת", היא מוסיפה בטון מתרפק. "יחד עם זאת, ברור לי שלתרגומים יש תפקיד תרבותי מרכזי, כשנוצר צורך ליצור שפה ספרותית חדשה. הדוגמה הכי ידועה היא תרגום התנ"ך לגרמנית של מרטין לותר, שיצר את השפה הגרמנית החדשה מתוך שלל דיאלקטים מקומיים. דוגמה יותר קרובה אלינו היא הרוסית הספרותית, שנולדה מאוחר מאוד יחסית. במאות ה-18 וה-19, האצילים ברוסיה דיברו וכתבו צרפתית. ברוסית נכתבה ספרות דתית בלבד. הרוסית הספרותית התחילה להיווצר דור אחד לפני פושקין, ומי שהרגישו מחויבים לה היו בראש וראשונה המתרגמים דווקא. הם טענו שהרוסית המדוברת, אין בה כדי לבטא את פיתולי הרגש הדקים כפי שהם מופיעים ברומנים הצרפתיים".

איזה צורך ממלאה עבודת התרגום בחייך שלך?

"החיים כשלעצמם הם תכופות משעממים ומונוטוניים למדי, ולכן אני אוהבת את מה שמעבר להם. זה גם הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב ואני עושה אותו בחדווה גדולה. כשאני עסוקה בתרגום ספר, במיוחד בטקסט ארוך כמו 'האחים קרמאזוב', הדמויות הופכות לחלק מהחיים שלי. אני אוהבת את הנפשות הפועלות ונהיית קשורה אליהן, חייהן הפנימיים ודרך ההסתכלות שלהן בעולם מרתקים אותי. בעולם הזה, הבדיוני, אני מרגישה כמו דג במים. כיף לי שהאנשים האלה גרים אצלי בבית. לא פעם אני מוצאת את עצמי אפילו משתמשת במילים שלהם".

מעבר לדרמטיות ולקיצוניות שיש ב"האחים קרמאזוב", ישנו גם עיסוק בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות על מקומו של הרע בעולם לעומת חירותו של האדם, ואיך יכול להיות אלוהים כשיש כזה רוע. שאלות כאלה מעסיקות אותך?

"ועוד איך. דוסטויבסקי, שהיה נוצרי-פרבוסלאבי אדוק, מנסה ב'האחים קרמאזוב' להעמיד את האמונה שלו במבחן ולהעביר אותה דרך הניסיונות הכי קשים. באמצעות דמותו של איוואן קרמאזוב הוא מתריס כלפי שמים ושואל איך אפשר להאמין באלוהים לנוכח הזוועות שמתרחשות בעולם - ואיוואן גם מתעקש למנות את הזוועות האלה אחת לאחת, בצורה מצמררת מאין כמותה. תשובתו של דוסטויבסקי עומדת כולה על עניין אחד: חירות הבחירה. הרוע הנורא מכל חייב להתקיים בעולם כדי שהבחירה בטוב תהיה בחירה חופשית באמת. מי שתובע לו את החירות לבחור בטוב, אין לו אלא לחייב גם את החירות לבחור ברע".*

coby.bs@gmail.com



נילי מירסקי. התרגום הוא לא עניין טכני, אני כותבת בשפה שלי, מחדש, מבפנים


פיודור דוסטויבסקי. נידון למוות בירייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו