בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ר לאוניד אידלמן: המרתוניסט

זה היה צריך להיות הרגע הגדול שלו. אחרי שסיכן את עצמו בשביתת רעב ממושכת התברך ד"ר ליאוניד אידלמן בהסכם שלדעתו מציל את הרפואה הציבורית בישראל. אבל אז הוא גילה שרבים מחייליו נוטשים אותו ואף מאשימים אותו בדיקטטורה ובניהול משא ומתן במחשכים. בראיון איתו הוא מחזיר מלחמה וטוען שמהפכות כלל לא טובות לרפואה

תגובות

ביום שישי בלילה, לאחר יממות ארוכות ללא שינה, ד"ר ליאוניד אידלמן נכנס סוף סוף למיטה ונרדם. אך אל תטעו בו. אידלמן התעורר למחרת מוקדם בבוקר, לבש בגדי ספורט, חבש כובע מצחייה ויצא לאימון ריצה ושחייה בים. אידלמן, מתברר, חובב מרתון וביאטלון (האח הקטן של הטריאתלון, המשלב שני ענפי ספורט במקום שלושה). עד לפני חודשים ספורים, כשעוד היה לו פנאי, היה אידלמן רץ בקלות 10-15 קילומטרים. הבוקר, הוא מספר בעצב בשבת, גופו בגד בו. "בקושי עשיתי שני קילומטרים ושחיתי רק כמה דקות. אני מרגיש שאחרי הצום הארוך הגוף שלי לא חוזר לעצמו".

כשפקידי האוצר נכנסו עם אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, למשא ומתן על הסכמי השכר של הרופאים לפני יותר משנה, הם לא ידעו לקראת מה הם הולכים. את ההכשרה לתפקד במצבי לחץ קיצוניים ובמצבי עייפות קשים הוא קיבל בשנים של עבודה בחדרי טיפול נמרץ וחדרי ניתוח. אידלמן, מומחה ברפואה דחופה ובהרדמה, מנהל זה 14 שנה את מחלקת ההרדמה של בית החולים בילינסון. ודבר נוסף, הוא אומר, הוא תמיד נלחם עד הרגע האחרון. "אני רגיל להילחם על החולים שלי עד הסוף. גם כשהמצב נואש, וגם כשאחרים מרימים ידיים, אני לא מוותר".

את הנחישות הזאת הוא הביא עמו אל חדרי המשא ומתן. וכך, לאחר 158 ימים של סכסוך עבודה, שביתות, עיצומים, משברים, לחצים, הפגנות, שביתת רעב אחת ו-1,000 מכתבי התפטרות, נחתם ביום חמישי שעבר הסכם היסטורי בין ההסתדרות הרפואית ובראשה אידלמן לבין האוצר, הסכם שעלותו הכוללת 2.7 מיליארד שקל. ואידלמן יכול להיות מרוצה. לדבריו, כך גם אנחנו, הציבור: לאחר מסע ארוך ורצוף מהמורות, הוא השיג הסכם אמיץ, הסכם חברתי, הסכם שממנו הציבור מרוויח. הוא לא חשש מזעם המתמחים, שרצו יותר כסף בשכר הבסיס ועמד נחרצות אל מול הרופאים הבכירים ומנהלי בית החולים החזקים במרכז, שרצו לראות בהסכם הזה גם את השר"פ (שירותי הרפואה הפרטיים), שהתנגדו נחרצות להחתמת שעון הנוכחות והתקשו להשלים עם זליגת הכספים לפריפריה, במענקים מכובדים לרופאים שיעזבו את המרכז לטובת בתי החולים בדרום ובצפון, שרופאים התרחקו מהם כמו ממחלה.

יותר מדי אמוציות

השבת הביאה עמה את השקט והמנוחה. גם הטלפונים, לכמה שעות, נדמו. הדירה בשיכון ל' בתל אביב מלאה זרי פרחים. עד כניסת השבת הטלפון לא הפסיק לצלצל. אבל לא כולם צילצלו. ככה זה, אומר אידלמן, אי אפשר לרצות את כולם. הם עוד ילמדו שההסכם הזה טוב.

זוהי הקדנציה הראשונה שלו כראש ההסתדרות הרפואית, תפקיד שאליו נבחר לפני שנתיים. לפני כן היה סגן יו"ר ההסתדרות הרפואית והיה מעורב בהליך הבוררות בין הרופאים לאוצר שהסתיים ב-2008. "כשנבחרתי ליו"ר", הוא אומר, "ידעתי שהאתגר שעומד לפני הוא גיבוש הסכם קיבוצי חדש. ידעתי שזה ייקח זמן, אבל אני מודה שהיו לא מעט הפתעות בדרך".

פריצת הדרך באה לאחר שפרופ' יצחק פטרבורג, סמנכ"ל בחברת התרופות טבע ולשעבר מנכ"ל שירותי בריאות כללית, נקרא לדגל ולקח על עצמו את משימת הגישור, בעקבות התערבות נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. פטרבורג, בשבוע אחד של דיונים, כמעט ללא שינה, עשה את הלא ייאמן והביא את הצדדים לקו הגמר. הרבה אמוציות היו שם. הרבה טינה שהצטברה במשך חודשי העימות. גם ביום האחרון, זמן קצר לפני החתימה, חזרו להתעכב על הפרטים הקטנים. רגע לפני החתימה התברר לרופאים כי המענקים שיועמדו לטובת רופאים שיעברו לפריפריה מוגדרים בהסכם "הלוואה עומדת" המחויבת במס גבוה יותר מ"מענק". לאחר עוד סבב של ויכוחים (שלא לומר צעקות) הסכימו באוצר לשנות את הנוסח למענק.

"היו הרבה אמוציות", אומר אידלמן. "לטעמי זה היה יותר מדי רווי באמוציות. היו הרבה התפרצויות. משני הצדדים. זה היה יותר מדי. אפילו הצליחו להוציא אותי מהכלים הרבה פעמים. עד היום האחרון. כל יום היו פיצוצים, אנשים צעקו, צרחו, וזה נמשך עד הרגע האחרון".

איזה בית חולים ציבורי האזרח יפגוש מחר?

"האזרח יפגוש רופאים פחות עייפים, פחות מתוסכלים ועם יותר ידע. אנחנו מדברים על אלף תקנים שיתווספו, שזה יותר רופאים בשטח, זה אומר שכל רופא יהיה פחות עייף. דאגנו גם לאופק קידום, שזה מאוד חשוב לרופאים בכירים ואז הרופאים יהיו גם פחות מתוסכלים. דאגנו לעידוד להשתלמות בתנאים יותר טובים וכך רופאים יידעו יותר. מבחינתי כל מה שהשגנו זה לטובת הרופאים ולטובת המטופלים כאחד. החולים ייראו את השינויים עם הזמן. מדובר בתהליכים שדורשים זמן. ייקח גם זמן עד שהרופאים יבינו, ויתחילו להתגייס ולהשקיע יותר ברפואה הציבורית. זה לא יהיה מהיום למחר. אני חושב שההסכם הזה מאפשר לשנות את הדינמיקה לחיזוק הרפואה הציבורית".

לקחי י"ז בתמוז

לא כך נראים הדברים בעיני רבים מצעירי המקצוע - מומחים, מתמחים וסטודנטים לרפואה. בשבוע הבא, החל מ-4 בספטמבר, ייכנסו לתוקפם מכתבי ההתפטרות שהגישו כאלף רופאים מתמחים בבתי החולים ברחבי הארץ, שאליהם הצטרפו גם כמה עשרות מומחים. במסיבת עיתונאים שכונסה ביום ראשון הצהירו המתמחים שהם נחושים להמשיך במאבק. עיקר טענתם היא שהתוספת למשכורתם הבסיסית תישחק במשך תשע שנות ההסכם ובסופן תהיה גדולה רק במידה מזערית מן העלייה הצפויה במדד. תוספות השכר הנוספות המובטחות להם בהסכם נובעות מעבודה נוספת של כוננויות ותורנויות.

אל מאבק המתמחים הצטרפו גם מאות סטאז'רים, שהודיעו כי לא יחליפו את עמיתיהם בבתי החולים כאשר ההתפטרויות ייכנסו לתוקף. אידלמן זועם על המתמחים: "בי"ז בתמוז נסדקה חומת ירושלים ובי"ז בתמוז השנה נסדקה אותה חומה שמחזיקה את מקצוע הרפואה אלפי שנים - וזאת ההיררכיה של המערכת", הוא אומר ומתכוון ליום שבו המתמחים נטשו בספונטניות את בתי החולים ויצאו לרחובות, להפגין, עם היוודע פרטים על ההסכם המתגבש.

"רפואה בנויה מהיררכיה וזה החזיק את עצמו אלפי שנים", הוא מסביר. "היום, לצערי, יש בפירוש ערעור של ההיררכיה וזה מאוד מדאיג אותי. זה תוצר לוואי שלא רציתי להגיע אליו. נסדקה יראת הכבוד. ואמרתי לאנשים, כבר לפני שבועות, כשהתחילו הפעולות הבלתי מאורגנות: 'אנחנו צריכים להיזהר מפעולות של י"ז בתמוז'. הצעדים של המתמחים היו טובים אולי למהפכות, אבל לא לרפואה. כבר בימים הראשונים כשראיתי איך העסק הזה מתפשט זה הדאיג אותי. שמעתי סטאז'רים שחיים בתחושה שהם מנהלים בתי חולים. היתה סטאז'רית שאפילו אמרה לי שצריך להרוס את ההיררכיה ברפואה. רפואה זו מערכת היררכית, לומדים מהספרים אבל גם מהאנשים שמעליך, וזה נסדק".

הפרדוקס הוא שדווקא ההסתדרות הרפואית, שהציבה את מצוקת המתמחים בראש המאבק והשכילה להשתמש במצוקתם כדי לזכות באהדת הציבור (הרי אין היום ישראלי שלא יודע כמה שעות נמשכת תורנות של מתמחה), חטפה את הבומרנג.

המתמחים רוצים עוד כסף למשכורת הבסיסית. איפה טעיתם?

"אני חושב שמאבק כל כך ארוך, וכשמדברים על צעדים כל כך משמעותיים בתקופה של הפגנות גדולות, גרם לכך שהציפיות התנפחו. חלק מאותם מתמחים ורופאים צעירים פיתחו ציפיות לא ריאליות. אנשים התחילו לדבר איתי על כך שמתמחה צריך להשתכר 40 אלף שקל על עבודת בוקר, שמונה שעות, בלי תורנויות. זו היתה דרישה אולטימטיבית, וזה היה לא ריאלי. אנשים גם חשבו שמאבק כל כך גדול יביא לשינוי דרמטי בכל דבר.

"יש רופאים ששינו את היעדים. היעד שלנו היה ברור: חיזוק הרפואה הציבורית, כך שמי שעובד יותר משתכר יותר, והדגש היה על פריפריה. היו רופאים שחשבו שצריך לשנות את היעד, כך שרופא שעובד ברפואה ציבורית, שמונה שעות, צריך לקבל שכר מאוד מכובד. אני מסכים שצריך לעשות את זה, אבל זה לא היה היעד של המאבק.

"אנשים אמרו לי שאם לא נשלם משכורות בסיסיות גבוהות, הצעירים יעזבו את הרפואה. אני מאמין שרפואה זה שליחות ואנשים רוצים לעבוד ברפואה. אני הלכתי ללמוד רפואה לא כדי להיות עשיר אלא כדי לטפל ולעזור באנשים, ועד היום, כשאני מציל אנשים זה הסיפוק הכי גדול שלי. ואני מאמין שרוב הרופאים הם כך ולכן רובם יישארו ברפואה הציבורית".

רוח המהפכה של רוטשילד משפיעה על הרופאים הצעירים. הם הניפו מולך את נס המרד.

"אנחנו היום בתפיסה של מהפכות חברתיות - וזה בעייתי. מהפכות ואנשים שחושבים שאפשר להפוך את הפירמידה לא עוזרים לעבודה שלנו כרופאים. אני פריק של היסטוריה. למדתי דבר אחד: מהפכות גורמות להרבה נזק. אני מאמין באבולוציה, בהתפתחות אטית והדרגתית. אלה שעושים מהפכות הם אלה שבסוף סובלים מזה. בעולם הרפואה מהפכות זה דבר מסוכן".

מחאת המתמחים

אידלמן מתנער עכשיו מהשפעת המחאה של המתמחים, אבל נראה שהוא עצמו ניצל אותה כדי לכופף את ידם של אנשי האוצר, בעיצומו של המשא ומתן. ב-20 ביוני פירסמו כלי התקשורת את פרטי ההסכם המתגבש בין ההסתדרות הרפואית לאוצר. כשעל השולחן כבר 17 עמודי טיוטה נטשו המתמחים את בתי החולים, יצאו לרחובות, הפגינו, אירגנו אסיפות והציפו את הפייסבוק במסרים עוינים. במפגש עם רופאי איכילוב, יומיים לאחר הנטישה, מול אולם מלא רופאים חדורי רוח קרב, נראה אידלמן מותש ועייף. הוא ניסה להסביר את המורכבות, אמר שהם פוגעים במאבק, אבל הרופאים הצעירים רצו מלחמה.

כאשר מנהל בית החולים, גבי ברבש, אמר ש"תהיה בעיה ליישם את ההסכם ולהרגיע את השטח", הוא זכה למחיאות כפיים סוערות. הרופאים דיברו בלהט. אחד מהם אף הטיח באידלמן שלקה בתסמונת שטוקהולם והוא היום מזדהה עם דרישות האוצר במקום עם דרישות הרופאים.

אידלמן התעשת מהר. הוא הבין שהוא נשאר מנהיג בלי עם. הוא הודיע שהוא לא חותם על ההסכם ומאמץ את דרישות המתמחים ובראשן תוספת לשכר, התנגדות לחובת ההחתמה של שעון נוכחות ולהחזרת מומחים לסבב התורנויות. וכך, אחרי 129 ימי מאבק, פתח אידלמן בשביתת רעב ובצעדת מחאה לבית ראש הממשלה בירושלים.

היום, בשיחה, טוען אידלמן כי לא המתמחים והלחץ מבית שהופעלו עליו גרמו לו לפוצץ את המשא ומתן. "היו 17 עמודים של הסכמות על נושאים חשובים מאוד, אבל לא על נושאים קריטיים. כל המשא ומתן התפוצץ בגלל הנושאים הקריטיים שהיו עלות ההסכם ולוח הפריסה. בעניין העלות, היה פער גדול בינינו לבין האוצר. על פריסה ניתנה הצעה אחת של האוצר, וזה לא היה מקובל עלינו. היינו רחוקים מהחתימה, מבחינתנו זה היה צריך להתנהל אחרת. החלה דינמיקה בשטח שהיתה קשורה לאינטרסים שונים של אנשים".

המתמחים נהנו מרוח גבית של מנהלי בתי חולים ורופאים בכירים?

"ברור שאלה לא היו רק המתמחים, כי היו שם עוד גורמים עם אינטרסים. טוב מאוד שיש אינטרסים, זה לגיטימי. אבל אנחנו הגדרנו את היעד של המאבק כחיזוק הרפואה הציבורית, לא חיזוק הרפואה הפרטית, דבר שחלק מהרופאים רצו לראות בתוך ההסכם".

ובאותו רגע אמרת "עצור". חששת שאתה נשאר מנהיג בלי ציבור?

"אנחנו היינו בבית הדין ארצי לעבודה. ניהלנו משא ומתן. היה לילה והיה ברור שבנושאים הקריטיים יש פער גדול ואין אפשרות לגשר. אחרי שקיבלנו את ההחלטה של בית הדין הארצי (שהוציא צווי מניעה נגד עיצומי הרופאים המתמחים), בסביבות שלוש-ארבע לפנות בוקר, היה ברור שאנחנו ממשיכים במאבק. החלטתי באותו לילה שצריך לתת למאבק צורה אחרת".

עד כמה השפיעה על החלטתך ההתלהטות של המתמחים?

"לא ידעתי מה קורה בחוץ. הייתי בדיונים והגיעו אלינו שמועות. היה ברור שיש משהו בשטח, אבל גם ידעתי דבר אחד - אנחנו חייבים להקצין. היתה בחירה ברורה: או שאני מכריז על שביתה ללא הגבלת זמן ואז החולים סובלים, או שאני מסכן את עצמי. החלטתי לסכן את עצמי".

בשטח, לאורך כל התקופה, היה המון דיסאינפורמציה שהתסיסה את הרופאים. האם כשלתם בהסברת ההסכם?

"המשא ומתן נוהל בחסות בית הדין לעבודה וזה היה חסוי. חלק מהדברים שהוצגו לאנשים היו מעוותים לגמרי, חלק מהדברים היו קרובים אבל לא נכונים. ההתעוררות של המתמחים יצאה בצורה לא מתוכננת מבחינתנו".

תמיכה ציבורית נדירה

לרגע החזיק אידלמן שוב במושכות ההנהגה. התקשורת התאהבה ברופא גבה הקומה, בעל המבטא הרוסי, הצועד בנחישות, בחום הקיץ, אל מעון ראש הממשלה. בכל מקום קיבלו אותו במחיאות כפיים. אבל אידלמן לא ידע אם כוחותיו הפיזיים יעמדו לו. "רוב שובתי הרעב ששמעתי עליהם אמנם לא אכלו, אבל שכבו או ישבו כדי לשמר אנרגיה. אני לא אכלתי, צעדתי ב-38 מעלות חום וניהלתי משא ומתן".

באותם ימים הוא נראה עייף וחיוור. דיבורו היה אטי. "אני הולך עד הסוף", אמר שוב ושוב לסובבים אותו. את הצעדה החל כל בוקר בשש. לעתים עשה הפסקה קטנה והיה מתיישב בצד הדרך. הברכיים הרגו אותו. בסביבות עשר בבוקר היה מפסיק את הצעדה ונוסע ברכב לירושלים, להמשך המשא ומתן, ואחר הצהריים היה חוזר לנקודה שבה הפסיק לצעוד וממשיך משם. רופאים מכל הארץ עלו אליו לרגל: מתמחים, מנהלים, בכירים. בינתיים גם פרצה המחאה החברתית ומאבק הרופאים ואידלמן בראשם נישאו על גליה. כל ערב לן ביישוב אחר, באוהל קטן, ירוק. התושבים חיבקו אותו בחום, הזמינו אותו למקלחת, הוציאו כיבוד, הפצירו בו שיפסיק את שביתת הרעב.

"בצעדה הזאת גיליתי את עם ישראל", הוא מספר, "אנשים נהדרים והמון תמיכה. אחד שעבר לידנו, נסע וחזר עם אבטיח, השני הביא אוכל, השלישי הזמין לנוח אצלו בבית. אנשים היו מוכנים לתת הכל ובעיקר תמיכה. אנשים ציפצפו מהרכבים, צעקו לנו מילים חמות. זה חימם את הלב, חיזק, אבל גם הפתיע אותי מאוד. אנשים היו מאוד מחוברים למאבק. אנשים תמכו במאבק הרופאים וזה לא דבר פשוט ומובן מאליו, זה אפילו די נדיר".

הוא מציין בהתרגשות את שיחת הטלפון עם נשיא המדינה שמעון פרס. "נשיא המדינה התקשר אלי כשהתקרבנו לירושלים, ואמר דווקא דברים רפואיים מאוד נכונים. הוא אמר: 'לא צריך לעשות שני דברים יחד: צעדה וצום'. והוא צודק. אמרתי לו שאני מבטיח לו להפסיק את הצעדה מחר, ברגע שאגיע לירושלים. הפגישה איתו בהמשך היתה מאוד מרגשת".

אבל גם התמיכה הציבורית לא מנעה את ההתמוטטות. "יום אחרי שהגענו לירושלים, לא הצלחתי לקום מהמיטה", הוא אומר. "הגעתי באפיסת כוחות. היה לי ברור שיש סיבה. סירבתי להתפנות לבית חולים וסירבתי לקבל עירוי. אבל הסכמתי לעשות בדיקות דם. הבדיקות גילו שאיבדתי הרבה מלחים, ואז התחלתי להוסיף למים שאני שותה נתרן ואשלגן וזה אושש אותי. זה היה סבל פיזי לא קטן. אבל הסבל הפיזי פחות הפריע לי, הייתי מודאג מכך שאנחנו לא מגיעים להסכם".

אשתו דאגה לשלומו ובאה לאוהל המחאה. "היא ביקשה ממני להפסיק", הוא אומר. "היא היתה צריכה לנסוע לחו"ל לנסיעה משפחתית חשובה והיא לא נסעה. היא כל הזמן ביקשה שאפסיק".

היו לך נקודות שבירה?

"ממש לא. לא היה רגע אחד כזה. הייתי מוכן נפשית להמשיך בשביתת הרעב עוד הרבה ימים. אמרתי לסובבים אותי שאני ממשיך עד שאראה חלקים של הסכם או שעד שאני מאבד את היכולת לנהל משא ומתן. אמרתי לחברים במזכירות הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל) שאם הם מזהים שאני לא מסוגל לנהל משא ומתן, כי יש איזו השפעה על היכולת הקוגניטיבית שלי - שיגידו לי, וביקשתי מממלא המקום שלי שבמקרה כזה יחליף אותי".

בזמן שביתת הרעב, לאחר יותר מ-130 ימי מאבק, ניאות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להיפגש עם אידלמן. בחשאי. וזאת לאחר קריאות רבות מצד הרופאים להתערבותו. "רחמילביץ' (פרופ' אליעזר רחמילביץ', רופאו האישי של נתניהו) דיבר איתי ועם ראש הממשלה ובתיווכו התקיימה הפגישה במעון ראש הממשלה", מספר אידלמן. "הוא בעיקר התעניין בבריאות שלי. הוא שמע על הצרכים שלנו ואמר שהוא מעוניין שהמשא ומתן יתקדם. מיד אחרי הפגישה נסענו למשרד האוצר, היה מאוד מאוחר, ושם ניהלנו שוב משא ומתן וניסינו להתקדם".

הישג חסר תקדים

אבל הרגיעה ביחסיו עם המתמחים היתה זמנית בלבד ולמראית עין. לאחר 11 יום, בעקבות פריצת דרך דרמטית במשא ומתן, שבה הסכימו הצדדים על תוספת של 1,000 תקנים והפחתת מספר התורנויות של המתמחים משמונה לשש בחודש, הפסיק אידלמן את שביתת הרעב שלו. ואז שברו המתמחים את הכלים והפתיעו גם את הנהגת המאבק כאשר הגישו את מכתבי ההתפטרות שלהם, במחאה על כך שמשכורתם הבסיסית לא הועלתה מ-27 שקל לשעה ל-50 שקל. אילן לוין, הממונה על השכר באוצר, שניהל את המשא והמתן מול אידלמן, קרא ליו"ר להשתלט על הארגון שלו.

ההסכם שהושג בסופו של דבר מתגמל את מי שיעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות ויעשה תורנויות וכוננויות. רופאי המרכז יקבלו תוספת שכר רוחבית, בסיסית, והם לכאורה המפסידים הגדולים בקרב הזה. על פי ההסכם יקבלו הרופאים תוספת שכר של 49 אחוז (שתיפרש לאורך תשע שנים), כאשר 24 אחוז הם תוספת אחידה לכל הרופאים במערכת וכל השאר תוספות דיפרנציאליות גבוהות שיינתנו לרופאים בפריפריה ולרופאים במקצועות שיש בהם מחסור חריף - רופאי פגייה, כירורגים. מרבית התוספת, 70 אחוז מהסכום, תינתן בשלוש השנים הראשונות להסכם.

המתמחים והרופאים המומחים בפריפריה יקבלו הרבה יותר. מענקים נדיבים הנעים בין 300 אלף ל-500 אלף שקל יוקצו למי שיעתיק את מגוריו מהמרכז לאזורים אלו. ההסכם נותן מענה גם לרופאים מומחים שרוצים להתקדם; רופאים אלה יוכלו להתמנות ל"מנהלי שירות" ויקבלו דרגת שכר חדשה, גבוהה יותר. על פי ההסכם, רופאים מומחים יחזרו לעשות תורנויות על פי דרישת מנהל המחלקה - עד שתי תורנויות מלאות למומחים חדשים, והוותיקים - חצי תורנות, עד 23:00 בלילה. תמורת התורנויות יקבלו תשלום נאה. העניין עורר התנגדות עזה בקרב המומחים, שלא ששים לחזור למשטר תורנויות המחייב אותם לעבוד יום-לילה-יום בלי הפסקה, אך מצד שני מאפשר להם להגדיל את שכרם. לציבור החולים זה בוודאי הישג, כאשר יימצאו רופאים מומחים בבתי החולים הציבוריים גם בשעות הערב והלילה.

נטען שאילו ההסתדרות הרפואית היתה משתפת את המתמחים במשא ומתן מול האוצר, הייתם מגיעים לאותן תוצאות - אבל עם שקט מצד המתמחים.

אידלמן: "אני לא חושב שזה נכון. בתחילת ההליך, לפני שהגשנו את הדרישות שלנו לאוצר, פנינו במייל לכל רופא ורופא במערכת, לאלפי רופאים, ושאלנו, באופן אישי, מה לדעתו אנחנו צריכים לדרוש מהאוצר. זה היה חסר תקדים. למתמחים לקח חודשים רבים עד שהתחילו להבין ולהיכנס לפעילות. כשזה קרה, מתמחים ומומחים צעירים רצו לקחת חלק במשא ומתן, אנחנו בפירוש צירפנו אותם. נבחר נציג המתמחים והרופאים צעירים, ד"ר מאיר מזרחי, והוא הצטרף לדיונים. בשלב מסוים, וחבל שכך קרה, אותו רופא שנבחר החליט לפרוש בגלל שהוא שמע שיש גם פורומים שאליהם הוא לא הוזמן. במשא ומתן כזה יש אין סוף דיונים בכל מיני פורומים. ד"ר מזרחי היה בפורומים חשובים שבהם מתקבלות החלטות. אם הוא לא היה עוזב הוא היה יושב באותה קבוצה שעבדה אחרי שהגישור החל והביאה להסכם. הזמנו לישיבות מזכירות עוד רופאים צעירים, שמענו את הדרישות שלהם, והם שמעו איך דברים מתנהלים".

הופתעת מהגשת מכתבי ההתפטרות שלהם דווקא אחרי שורה של הישגים?

"זה לא הפתיע אותי כמו שזה מאוד איכזב אותי. היה לנו הישג חסר תקדים, תוספת 1,000 תקנים ולא פחות חשוב, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הרופאים נקבע כי הרופאים יעשו שש תורנויות בחודש. ונקבעו גם כלים ואכיפה, כדי שזה לא יישאר על הנייר בלבד. אני על ההישגים האלו הפסקתי את שביתת הרעב. אף אחד לא הצליח לשכנע אותי ולהסביר לי את ההיגיון למה הם הגישו את מכתבי ההתפטרות דווקא בתזמון הזה".

ואולי דווקא בזכות מרד המתמחים הגעתם להישגים שהגעתם?

"אני לא חושב שהם עזרו. אני לא חושב שלארגון כלשהו עוזר כשמפצלים כוחות".

גם היום מתמחים דיברו איתי על משבר אמון. הם לא מאמינים להסכם, לא מאמינים ביישומו.

"גם לי אומרים 'אני לא מאמין שזה יקרה'. איך אני יכול לשכנע אותם להאמין? יש הסכם, בהסכם יש כלים ויש מנגנון, זה המקסימום שאפשר לעשות. אי אפשר לעשות אחרת. אדם שלא מאמין, אי אפשר להתווכח איתו. אתה לא מאמין? אל תאמין".

פגיעה ביוקרת המקצוע

ביום ראשון, לאחר חופשה ארוכה ללא תשלום, שאליה יצא מהרגע שהחליט לשבות רעב, יחזור אידלמן אל מחלקתו, מחלקת ההרדמה בבית החולים בילינסון. "כבר מחכים לי", הוא אומר בהתרגשות. גם הוא מחכה. הוא בן 59, נשוי ללנה, רופאה פנימית. לזוג שני ילדים והוא סב טרי לנכד. "לצערי", הוא אומר, "נכשלתי כישלון חרוץ ולא הצלחתי לשכנע את ילדי ללמוד רפואה. אני משוכנע שרפואה זה המקצוע הכי טוב שיש. זה עולם שלם עם הרבה סיפוק. הבת שלי עובדת בחברת היי-טק והבן עורך דין. אבל רציתי מאוד שהם יהיו רופאים".

הוא נולד בריגה, לטביה, ולמד שם רפואה. הוא עלה ארצה ב-87' לאחר שהיה מסורב עלייה וקידומו בעבודה שם עוכב. עם עלייתו התקבל לעבודה בבית החולים הדסה בירושלים. "למרות שבריגה הייתי כבר רופא בכיר התחלתי כאן התמחות מחדש. חשבתי שזה יותר נכון כי הרפואה המערבית שונה. בברית המועצות, מעשית, הרפואה היתה מפגרת".

בהדסה המשיך כרופא בכיר ולפני 14 שנה התמנה למנהל מחלקת ההרדמה בבילינסון ועזב את הבירה אל המרכז. ב-2003 נבחר ליו"ר ועד הרופאים בבילינסון ומשם המשיך בפעילות הציבורית בהסתדרות הרפואית. זה תפקיד כפוי טובה, הוא יודע. והמחיר אולי יהיה גם אישי. רופאים בכירים רבים, במרכז, לא אוהבים את מה שהם רואים בהסכם. העדיפות לפריפריה, המענקים שימשכו מתמחים לבתי החולים המרוחקים, שעון הנוכחות מרגיז אותם, וכמובן - הוויתור על דרישתם של בכירים רבים להכניס שר"פ, שירותי רפואה פרטיים, לבתי החולים הציבוריים.

שר האוצר יובל שטייניץ, במסיבת העיתונאים שבה הוכרז על ההסכם, שמח לבשר כי "ההסכם בולם את תופעת השר"פ. נמחוק אותה מהשולחן ונמקד את התוספות בחיזוק מערכת הבריאות בפריפריה". השר"פ מפלג את מערכת הבריאות זה שנים. בזמן המאבק הנוכחי היו ניסיונות של בתי החולים הגדולים לקדם את הכנסת השר"פ. במסגרת השר"פ יכולים החולים לבחור רופא מנתח או יועץ בתוך בית החולים בשעות אחר הצהריים, בתמורה לתשלום. דבר המאפשר לרופאים בכירים לקבל שכר נוסף בתוך בית החולים, מבלי להתרוצץ בין עבודות נוספות בבתי חולים פרטיים.

הטענה העיקרית נגד השר"פ, או השב"ן (שירות ביטוח נוסף, המשולם מכספי הביטוחים המשלימים), היא שהם בעצם מפריטים את בתי החולים הציבוריים ויוצרים מערכת בריאות המפלה בין עשירים ועניים. השר"פ היה קיים בבתי חולים בארץ עד 2002, אז - בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין - הוא הופסק בטענה שהוא פוגע בשוויון (היום מתקיים השר"פ בבתי החולים הירושלמיים שערי צדק ועין כרם).

"הכנסת שר"פ לא היתה יעד במשא ומתן", טוען אידלמן. "בדיונים שהיו, ועסקו באיך אפשר לחזק את הרפואה הציבורית ואת הרפואה בפריפריה, העלינו את הנושא, אבל זו לא היתה אף פעם דרישה שלנו".

הופעלו עליך לחצים בעניין זה?

"היו לחצים גדולים: דיברו, דרשו, טלפונים, פגישות. היו אנשים שהציעו לשרוף הכל אם אין שב"נים".

גם אתה לא התנגדת לכך בתחילת הדרך.

"אני אף פעם לא התנגדתי לשב"ן, האוצר מאוד התנגד. בתי החולים הציבוריים יכולים להתחזק מאוד מהכנסת השב"ן - שירותי רפואה בתשלום על ידי ביטוחים. היום, יש אפשרות במרכז הארץ להשתמש בביטוחים משלימים רק בבתי חולים פרטיים. לדעתי זה מחזק את בתי החולים הפרטיים ומחליש את בתי החולים הציבוריים. מבחינה זו, יש היגיון רב, כלכלי, טכנולוגי, להכניס שב"ן - בבתי החולים הציבוריים יש כבר תשתית לשימוש בשירותי הביטוח".

אז למה לדעתך האוצר התנגד?

"האוצר התנגד כי הוא פחד שהמימוש של הביטוחים יעלה. היום, בפועל, יש ל-75 אחוז מהציבור ביטוחים משלימים, אבל מעט מאוד אנשים מפעילים אותם. האוצר פחד שאנשים יתחילו להשתמש בביטוחים האלו. בפריפריה, לדוגמה, אנשים משלמים ביטוחים משלימים ולא משתמשים בהם. הם לא יכולים לממש אותם, כי אין איפה לממש, אין בפריפריה בתי חולים פרטיים. אז למה שהבחירה של רופא בתשלום לא תהיה בבית החולים הציבורי, בשעות הערב, באמצעות הביטוח שיש ממילא?"

אולי כי זה יוצר רפואה טובה יותר לאלה שיש להם.

"היום 80 אחוז מהציבור עם ביטוח. זה לא רק עשירים, זה כבר כולם. אני גם הצעתי שבתי החולים הציבוריים יספגו את העלות של אלה שאין להם ביטוח, על חשבונם. היום הרפואה לעשירים מרוחקת מהעין, היא נמצאת בבית חולים אסותא. אני אומר ההפך: עשו זאת זמין לכולם, באותם תנאים, בבתי חולים ציבוריים".

עניין כאוב אחר שעורר את מחאת הרופאים הוא שעון הנוכחות. לראשונה בהיסטוריה הרופאים יחתמו על שעון נוכחות. לצד שעון הנוכחות, בתיאום עם מנהל המחלקה, הרופאים יוכלו לעבוד בצורה של שבוע עבודה גמיש, ויתאפשר להם לבוא לעבודה בשעות שיתואמו. החובה להחתים שעון נוכחות היתה אחד הקווים האדומים של הרופאים במשא ומתן: הם טענו לפגיעה בכבוד, ביוקרת המקצוע. רפואה, אמרו, זה אורח חיים, לא סופרים כאן שעות. בפועל, דו"ח מבקר המדינה ממאי 2009 הציב על השולחן את מה שרבים ידעו: לבתי החולים הציבוריים לא מומלץ להגיע בשעות אחר הצהריים, הרופאים הבכירים אינם נמצאים בשעות הללו, רובם עסוקים בקליניקות הפרטיות שלהם או בבתי חולים פרטיים.

דן אבן, כתב הבריאות של "הארץ", פירסם כי בבקרה שנעשתה לאחרונה באחד מבתי החולים המרכזיים התברר כי בשעה 14:00 נמצאים רק עשרה אחוז מהרופאים. "מאוד התנגדתי לשעון. זה רעיון גרוע", אומר אידלמן. "שעון ורפואה לא הולכים יחד. זה ישנה התנהגות של רופאים, לא בהכרח לטובה. בפועל, נוצרה קונסטלציה שהבוררים ב-2008 (סכסוך העבודה הקודם עם הרופאים הסתיים בבוררות ארוכה) המליצו על שעון ויש גם את דו"ח מבקר המדינה, אז מבחינה ציבורית לא היתה לי ברירה".

למה זה כל כך רע? ממה יש לחשוש? בסופו של יום, מי שעובד - יתוגמל.

"לפי התפיסה שלי, אני רופא 24 שעות ביממה, זו מחויבות טוטלית".

עם כל הכבוד, השאלה היא איפה אתה נותן את שירותיך הרפואיים. זה לא סוד שרופאים רבים מתחילים את הבוקר בבית החולים הציבורי ובצהריים עוברים לקליניקה הפרטית.

"אני מכיר את הטענות האלו ואני חושב שהן מוגזמות. אני מבין את התסיסה הציבורית ושזה היה צו השעה. באופן אישי אני חושב שהמחויבות שלי היא טוטלית. אני מקבל טלפונים באמצע הלילה, אני נוסע לבית החולים בשעות לא שגרתיות. אני לא צריך שעון. היתרונות בשעון שזה יפנה לרופאים זמן איכות למשפחה, והם יוכלו לקבל גם תשלום על שעות נוספות. אבל אני חושש שהשעון יהפוך את הרופא לראש קטן. רופא יחשוב פעמיים לפני שהוא יעשה ניתוח שגולש מעל לשעות העבודה שלו. לצערי הסכמתי, כי בציבוריות הישראלית זה היה היום הכרחי. אני מאוד לא שלם עם זה".

קשה לשכנע רופאים

אידלמן אומר את הדברים במטרה שיגיעו גם אל האוזניים הנכונות. ככל שהתקרבו לחתימה כך החריפה ההתנגדות. בבית החולים מאיר קראו לו להתפטר. השיא היה ימים ספורים לפני החתימה: בזמן מרתון הדיונים פורסם "מכתב המנהלים", מודעה שחותמיה קראו בה לאידלמן להפסיק מיד את המגעים עם הממשלה מאחר שאין לו מנדט מוסרי להמשיך במשא ומתן. על המכתב היו חתומים רוב מנהלי המחלקות באיכילוב ורופאים בכירים ומנהלים אחרים מבתי החולים מאיר, וולפסון ורמב"ם. במכתב, התנגדו הרופאים לשימוש בשעון הנוכחות וקראו להגדיל את שכר הבסיס ולא להתמקד בתוספות הנובעות מעבודה נוספת.

מקורבים לאידלמן אומרים שהמכתב הזה שבר אותו. "כלפי חוץ הוא מקרין קור רוח וחוזק, אבל כמי שמלווה את המאבק הזה אני יודע שהוא אדם עם רגשות", אומר אדם שליווה את אידלמן בחודשים האחרונים. "כלפי חוץ הוא מקרין שהוא בלתי לחיץ, אבל זה כן משפיע. הוא יכחיש, אבל הוא כן ניסה לרצות את כולם, הוא נקרע בין המתמחים, והרופאים מהמרכז והפריפריה. קצת כואב לראות את זה. האיש לא ישן כבר חמישה חודשים בשביל לנסות לרצות את כולם והיום עושים עליו עליהום. זה לא נעים, זה פוגע".

אידלמן לא הגיב בתקשורת על "מכתב המנהלים".

נפגעת?

"לא אהבתי את זה. עם חלק מהרופאים שהיו חתומים על המסמך הזה דיברתי לפני הפרסום והיה לי הרושם שהצלחתי לשכנע אותם, הם אפילו אמרו שהם ינסו לפעול, שיתקשרו לרופאים אחרים וינסו לשכנע אותם לא לצאת במודעה הזאת. את רוב האנשים החתומים שם אני מכיר היטב, 20 שנה ויותר. כן, מחלק הופתעתי, חלק הבנתי מה המניע שלהם. אבל המכתב הזה לא היה אופציה, כי בסך הכל הם ביקשו להפסיק הכל. היה לי ברור שאם מפסיקים הכל, לא רק שהמאבק הזה מתמסמס, המצב לא ישתפר בשום דבר".

אחרי חתימת ההסכם מישהו מהחתומים דיבר איתך? התקשר?

"לא. אף אחד לא התקשר. התקשרו מאות רופאים אחרים".

לרגע אחד, נדמה שאידלמן מתרגש בראיון זה. עיניו אפילו בורקות. זה קרה כשהוא דיבר על התמודדותו עם הביקורת החריפה נגדו ונזכר בגזענות שבה נתקל כילד יהודי בריגה. "גדלתי באזור שלא היו בו הרבה יהודים והיתה אנטישמיות גדולה. אני נלחמתי הרבה פעמים נגד ילדים בכיתה. היום, כשמשמיצים אותי אני צוחק, אני אומר שאני רגיל להשמצות. בכיתה שלי נהגו לספר שאצלי בבית מכניסים דם של נוצרים למצות. כבר בגיל שבע שברתי שן לחבר לכיתה שקרא לי יהודון. נלחמתי פיזית כל הזמן. המלחמה לא זרה לי. למדתי כבר אז שצריך להילחם על הדברים שאתה מאמין בהם".

אתה סוג של גיבור טרגי, עשית מהפכה, ואתה יוצא חבול מכל הצדדים.

"ידעתי מראש שהכי קל לתת לכולם תוספת שכר ולא לפתור שום בעיה. כולם יהיו באותה מידה מרוצים ובאותה המידה לא מרוצים. זה הכי קל, אבל נבחרתי לתפקיד הזה כדי לטפל בבעיות האמיתיות שקיימות. אני מבין שלרופאים שונים יש אינטרסים שונים. רופאים הם בדרך כלל גם מאוד דעתניים. אני מכיר את זה מעבודה יומיומית. קשה לשכנע רופאים. כל אחד משוכנע גם שהוא יכול לעשות את הדברים טוב יותר מהאחר. אבל אני מאמין שעם הזמן, ואולי זה ייקח שנים, כל הרופאים, גם אלה שהיום מתנגדים, כי הם פיתחו ציפיות גדולות מדי או מסיבות אחרות, יבינו שמדובר בהסכם מיוחד. הסכם שאני שלם איתו כי הוא מתאים לאידיאולוגיה של חיזוק רפואה ציבורית, חיזוק פריפריה, עידוד השתלמויות של רופאים והתמקצעות הרפואה".

איך חוזרים לעבודה אחרי חצי שנה של עיצומים, איבוד הרגלי עבודה, פגיעה בהיררכיה?

"ממחר בבוקר, זו המטרה הבאה שלנו, ביחד עם הדאגה לאכיפה של ההסכם. זה ייקח הרבה זמן. ולכן יש יתרון בהסכם ארוך טווח. אם היינו חותמים על הסכם לארבע שנים ובעוד ארבע שנים היינו חוזרים למאבק דומה לזה, זה היה גורם להרס טוטלי של המערכת הרפואית הציבורית. התקווה שלי היא שהרופאים אנשים מספיק חכמים, ויש מספיק אנשים שמבינים את המצב, ולאט לאט, הדבר יחזור לקדמותו. ממחר בבוקר, הדגש העיקרי הוא לחזור לבתי החולים, לעבודה הרגילה, להיררכיה, להחזיר סדרי עולם".

מנוחת הלוחם

כמה דקות לפני החתימה על ההסכם, ביום חמישי שעבר, לאחר עוד יום דרמטי, יצא אידלמן מחדר הדיונים במלון קראון פלאזה בתל אביב, נשכב על אחת הספות ועצם את עיניו. הוא מאמין גדול בתנומות. "עצמתי עיניים לכמה דקות", הוא אומר. "כשעשיתי תורנויות, עבדתי הרבה יממות ברצף. אני עושה ניתוחים של 16 שעות, כמו השתלת כבד. כשאתה עובד בלי לישון - זה יותר קל. כשצריך לנהל דיונים זה יותר קשה. לפעמים אני עוצם עיניים לעשר דקות. קוראים לזה באנגלית napping, תנומות, זה נותן עוד אנרגיה, כוח להמשיך". ואידלמן יודע היטב שהוא צריך עוד הרבה כוח, כי מחר המאבק שלו רק מתחיל.*

estia@haaretz.co.il

***

הסכם פלסבו

המתמחים: ד"ר אידלמן בחר להיכנע לאוצר תוך התעלמות מהקולות מהשטח

תגובת נציגי המתמחים: "הסכם הפלסבו שעליו חתם יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, הוא עיוות אחד גדול, הדוחק אותנו הרופאים אל מחוץ לרפואה הציבורית. לא רק אנחנו חושבים כך, אלא גם רבים מעמיתינו הרופאים הבכירים חושבים שנחתם הסכם גרוע שאין בו ולו הישג אחד מאז שד"ר אידלמן פתח בשביתת רעב, מאז שהגשנו את התפטרותנו. אנחנו, יחד עם בכירי הרופאים שאותם הוא מתיימר לייצג, קראנו לו לא לחתום על ההסכם גם במחיר של פיצוץ המשא ומתן והתארגנות מחדש. אבל ד"ר אידלמן בחר להיכנע לאוצר תוך ניהול משא ומתן במחשכים והתעלמות מוחלטת מהקולות מהשטח".

על פרישתו של ד"ר מאיר מזרחי מצוות המשא ומתן של ההסתדרות הרפואית: "ההחלטה לפרוש התקבלה פה אחד במועצת הרופאים הצעירה, לאחר שדרשנו במשך שבועות להיות שותפים מלאים בצוות הכלכלי המצומצם שדן בנושאים החשובים, ולא רק בוועדות שדנו בתחומי השוליים. משלא נענו לדרישתנו הוחלט על פרישה, מאחר שממילא לא היינו שותפים למשא ומתן בפועל. ד"ר אידלמן לא הבין וגם עתה הוא לא מבין שאי אפשר לנהל את ארגון הרופאים במחשכים ובדיקטטורה. עתה, משחתם על הסכם גרוע, כל שאנו מבקשים הוא שיסור מדרכנו וייתן לנו להיאבק על זכותנו לעבוד במשרה מלאה אחת ולקבל את השכר המגיע לנו כרופאים בבתי החולים הציבוריים".



ד''ר ליאוניד אידלמן. אני רגיל להשמצות, בכיתה שלי בלטביה נהגו לספר שאצלי בבית מכניסים דם של נוצרים למצות


רופאים מתמחים חוסמים את רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, 20 ביולי. ד'''ר אידלמן חתם על הסכם גרוע, ועכשיו אנחנו מבקשים שיסור מדרכנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו