בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביר הקישוט הפנימי

אלפרד אברהם היה ממעצבי הפנים הראשונים שפעלו פה, עוד לפני שקמה המדינה וקצת אחרי. כבר אז היו מי שהשקיעו כסף רב בווילונות הנכונים, אבל הוא כנראה האיש שהביא לנו את בשורת המטבח הפתוח, שהיום כבר אי אפשר בלעדיו

תגובות

מיקי אברהם אוחז בידיו את האלפון של סבו אלפרד ומעלעל בו בזהירות השמורה לחפצים מוזיאליים נדירים. למרות שחלפו יותר מ-70 שנה מאז נכתבה בו האות הראשונה, אף אחד מהדפים בפנקס לא נקרע ואפילו לא הצהיב. הוא פותח באות F, שם מופיע שמה של משפחת פרומצ'נקו, מייסדת מפעל השוקולד עלית ברמת גן.

האלפון הזה מעולם לא שימש כספר כתובות או טלפונים. ואכן, מתחת לשם פרומצ'נקו מופיעה רשימה ארוכה של תמונות שצולמו בדירתם המפוארת בתל אביב. וכך גם בכל יתר דפיו של האלפון: רישום מדוקדק של צילומים של עשרות דירות ובתי עסק שתוכננו על ידי אלפרד אברהם עבור חוג לקוחותיו המצומצם.

"סבא לא למד עברית עד יומו האחרון ולכן התקשורת עם הלקוחות התנהלה באנגלית או בגרמנית", מעיד הנכד מיקי, ומתחיל לקרוא את הרשימה הכתובה בכתב יד מסודר. "יש לנו פה 'האלה' - כלומר הול, 'הרנצימר' - חדר הורים, 'שרייבטיש' - שולחן כתיבה, 'זיצגרופה' - מקבץ ישיבה. בזכות הפנקס הזה אנחנו יודעים היום לפענח את כל החומרים שהוא השאיר אחריו, למרות שאף אחת מהדירות כבר לא קיימת".

דניאל צ'צ'יק

אלפרד אברהם, "אדריכל לקישוט פנימי", כפי שהגדיר את עצמו, היה אחד ממעצבי הפנים הראשונים והבודדים שפעלו בארץ ישראל. מראשית שנות ה-30 ולמשך חצי יובל הוא תיכנן למעלה מ-100 פרויקטים עבור אצולת הממון המקומית, שמות ידועים כמו פרומצ'נקו, חבס, בן עמי וירושלמי, ואפילו כמה בתים מפוארים בבירות ערביות שכנות. הוא התמחה בעיצוב בתי עסק יוקרתיים ומשרדי חברות מסחריות (כולל המשרדים הראשונים של חברת אל-על) וריהט אותם בעשרות רהיטים ופריטי תאורה ייחודיים שעיצב וייצר בעזרת בעלי המקצוע הטובים ביותר בעיר: בדים נבחרו ב"נוסבאום" ברחוב לבונטין, מנורות יוצרו במפעל "גולדשמיט את שובא", רהיטים אצל הנגר לזרוב, עבודות מסגרות בוצעו על ידי דוד ליבוביץ' (ממציא מרגמת הדוידקה), והריפוד נמסר לידי אפרים קסטיאל המנוח, מייסד אימפריית העיצוב המקומית.

סלון בית משפחת פרומצ'נקו בעיצובו של אלפרד אברהם

במרבית המקרים, בעלי המקצוע כלל לא הכירו את הלקוחות בשמם אלא רק כמספר סידורי. אברהם נקט הפרדה ברורה בין הצדדים במטרה לשלוט באופן מוחלט על תהליך העיצוב, הייצור וכמובן גם על התמחור.

"זה לא היה עיצוב בטעם מקומי, אלא עיצוב אירופי שהיקים הביאו איתם לארץ", מעיד רפי קאופמן, מנהל חנות הבדים "נוסבאום" שנמצאת בבעלות משפחתו מאז אמצע שנות ה-50. הוא זוכר את אלפרד אברהם כאיש מטופח ונעים, "יקה פוץ, כמו אבא שלי", הוא צוחק. "עולם העיצוב היה אז מועדון סגור והרבה יותר אישי. מי שצרך אותו היה האצולה התל-אביבית".

זיכרונות מאלנבי

עבודתו של אברהם היתה אמנם מוכרת ומוערכת מאוד בקרב מעגל בורגני מסוים בתל אביב, אבל בניגוד לאדריכלים בולטים בני זמנו, כמו זאב רכטר או אריה שרון, הוא מעולם לא דאג לפרסם את עצמו בקרב הציבור הרחב. משום כך אפשר לשער מדוע לאחר מותו ב-58' שמעו נגוז כמעט לחלוטין וכך גם רבות מעבודותיו החשובות. בנו רפאל (רפי) ז"ל, אדריכל בוגר הטכניון, עבר לתכנון מבני ציבורי במשך ארבעה עשורים. כיום מנוהל המשרד על ידי הנכד מיקי, גם הוא אדריכל בוגר הטכניון. המשרד שוכן בכתובתו המקורית ברחוב השופטים בתל אביב, עם העיצוב המקורי שתיכנן סבו בשנות ה-50: דלתות טרקלין כבדות, מכתבות מעוצבות, טקסטילים צבעוניים ושולחנות צד שמעוטרים במשלוח הראשון של פורמייקה שהגיע למדינת ישראל.

אלפרד אברהם היה אמנם מתעד קפדן והותיר אחריו ארכיון מרהיב של מאות תמונות, סקיצות ושרטוטים, אולם רק לאחרונה הרשה לעצמו הנכד להתחיל לחקור את החומר. הוא התחיל לפתוח את התיקים המאובקים ואת מגירות המסמכים והתוודע לגוף עבודה אדיר. לפני כמה חודשים הוצגה תערוכה צנועה ראשונה מעבודותיו במסגרת "ועידת ישראל לאדריכלות ועיצוב" (שאצרה האדריכלית היידי ארד), ובמקביל החליט מיקי לפתוח את דלתות המשרד לקהל הרחב במסגרת אירוע "בתים מבפנים". בימים אלה, הוא מקווה ליזום מחקר מקיף על עבודתו של סבו והתרומה שלו לשדה העיצוב הארץ-ישראלי.

ההתחקות אחר חייו ועבודותיו של אברהם היתה מעין מסע בלשות עיצובי, משום שככל הידוע אף אחד מהפרויקטים שלו לא נותר במצבו המקורי. דירות הפאר פורקו לגורמים ורהיטיהן נפוצו לכל עבר, והחנויות השתפצו בהתאם לאופנה ולרוח הזמן.

ובכל זאת, ברחוב אלנבי בתל אביב פזורות עדיין כמה מזכרות מעבודתו הפורייה. למשל, בית ממכר לקפה "לארו" במספר 37, שמתפקד כיום כמעדנייה וחנות משקאות. הבעלים הנוכחיים אינו מכיר לא את אברהם ולא את העיצוב המקורי של החנות, אבל כשאני מציג לו כמה תמונות היסטוריות הוא מתרגש מאוד, מזיז הצדה כמה מוצרים ומראה לי בגאווה גדולה מכונת קפה מברזל יצוק שנשתמרה במשך כ-80 שנה במקום. ייתכן שהיא היתה פשוט כבדה מדי מכדי לזרוק אותה החוצה.

קפה "לארו" הוא דוגמה משובחת לעיצוב הכוללני של אברהם, מה שנקרא היום במגזינים "טוטאל דיזיין". הוא לא הותיר שום מרכיב בחנות מחוץ לעיניו הבוחנות וידיו הזריזות, ועיצב אפילו את הגופן בסגנון אר-דקו שעיטר את שילוט הפנים והחוץ. דלת הכניסה ללארו היתה מוסטת מעט פנימה מהרחוב כדי להעניק עומק לחלון הראווה וליצור מבואה קטנה עבור הלקוחות - מוטיב חוזר בעבודתו המסחרית של אברהם.

החומרים ששימשו להכנת הריהוט והמדפים בפנים החנות מדיפים ניחוח אירופי קלאסי: עץ, מתכת כבדה וזכוכית. על הקיר הרוחבי התנוססה כתובת בעברית ואנגלית: "הקפה עם האיכות המתאים לכל טעם, יום יום טרי, מורכב ממינים מפורסמים". לדברי המעצב הגרפי קובי פרנקו, הגופן משתייך לסגנון גיאומטרי סנסריפי (כלומר, ללא קישוטים או תגים בקצוות האותיות), דוגמת גופן "אהרוני" ו"ספיר" שעוצבו בשנות ה-30 ומשמשים מעצבים עד היום. בהתאם לרוח התקופה, הורכבה הרצפה של לארו מבלטות מצוירות ועליה נפרשו שטיחים אוריינטליים מפוארים. אברהם היה חובב גדול של טקסטילים ושטיחים והשתמש בהם כמעט בכל עבודה.

ב"לארו" נערכו מאז שינויים מפליגים ובכל זאת, כשעומדים מול הבניין אפשר להבחין גם היום בעיצוב המיוחד של חלון הראווה ובפאנל התחתון המסוגנן ממתכת שנעשה על פי הזמנה מיוחדת.

חנויות אחרות שתיכנן אברהם ברחובות הראשיים של תל אביב הקטנה היה קשה יותר למצוא. חנות ספרי מסדה שהיתה ככל הנראה באלנבי 53 נקברה מתחת לבזאר בגדים; "נעלי אריה", מעדניית "שובע", אופנת "יעקובי" ובתי עסק ידועים אחרים הפכו במרוצת השנים לחנויות הכל בדולר או חנויות ספרים ברוסית. זו עוד עדות לשינוי הקיצוני שעבר על מרכז העיר, והנדידה של הבוטיקים וחנויות היוקרה לכיכר המדינה, צפון רחוב דיזנגוף או קניון רמת אביב, שראויה למחקר משל עצמה.

ווקופ על החוף

אלפרד אברהם נולד ב-1900 בעיר קאסל בגרמניה למשפחה יהודית לא אדוקה שמוצאה בפורטוגל. את לימודיו סיים בגרמניה ב-1924, אולם משפחתו מעולם לא הצליחה לאתר מסמכים שיעידו על חינוך אקדמי רשמי בתחום האדריכלות או העיצוב. בגיל 33 החליט לעלות לארץ ישראל יחד עם רעייתו ובנו, "חבר טוב שהיה פעיל במפלגה הנאצית רמז לו על מה שצפוי לקרות בהמשך והוא החליט לארוז את החפצים ולהסתלק", מספר הנכד מיקי.

בתחילת הדרך התגוררה המשפחה בדירה ברחוב שינקין 72. אברהם הקים שם משרד קטן והתחיל לאסוף לקוחות מקרב הקהילה האירופית הגדולה שהגיעה לתל אביב בעלייה החמישית. "מהיום הראשון הוא תיקתק עבודה במתכונת מאוד אינטנסיבית, ומספרים שאת הפרויקט הראשון שלו הוא סגר כבר על האונייה בדרך לכאן", מוסיף מיקי. "כלפי הלקוחות הוא היה למעשה הקבלן הראשי, הוא לא היה מספק רק את שירותי התכנון אלא מעניק ללקוח מפתח אחרי שכל הרהיטים, הווילונות והחפצים היו מונחים במקומם".

אברהם לא עבד כמובן לבד. במשך שנים ארוכות ליוותה אותו האדריכלית הלנה רוט (גם היא יקית), אותה זוכרים חלק מהלקוחות כ"נציגה בשטח". כמו כן עבדו במשרד לזר חזקיה ויחזקאל גד, בעלה של המעצבת הידועה דורה גד, שפתחו אחר כך משרדים עצמאיים.

העבודה של אברהם תמיד התבצעה בסביבה עשירה או לכל הפחות אמידה. עיצוב פנים לא היה בון טון בשנות ה-30 וה-40, הוא נעשה בדרך כלל בדיסקרטיות ועלה הון. "החזות החיצונית של הבניינים לא העידה על העושר שנמצא בפנים", אומר מיקי. "היתה יכולה להיות דירה בצד אחד של הפרוזדור שהיא מושקעת ומולה דירה פשוטה לחלוטין. אנשים עם כסף נהנו ממנו בשקט, בצנעה. אם תיקח את אותם הלקוחות של סבא ותעתיק אותם להיום, כנראה שהם היו בוחרים לגור בסביון, כפר שמריהו או מגדל בתל אביב, בבניינים שיהיו מפוארים גם מבחינה חיצונית".

סקיצות ממחברתו של אלפרד אברהם

את ביתו של עובד בן עמי, ראש העיר נתניה, מראשי תעשיית היהלומים בארץ וממייסדי עיתון "מעריב", אפשר לראות כדוגמה מובהקת לבית שפנימיותו וחיצוניותו היו מרהיבים כאחד. הוא נבנה על ידי האדריכל זולטן שמשון הרמט בשנים 1935-1937 ועל עיצוב הפנים הופקד אברהם. הבית הוקם על גבי מגרש בן שמונה דונמים שנמצא היום במרכז נתניה ותוכנן בהשראת עבודותיו של האדריכל היהודי-גרמני הנודע אריך מנדלסון (שהיה בעל השפעה אדירה על התפתחות הסגנון הבינלאומי בישראל).

הווילה היתה למעשה בית שרד ששימש את בן עמי בפעילותו הציבורית הענפה. בתו חנה (חני) וולפסון מספרת, כי אביה הבין את חשיבות הקשר הבלתי אמצעי עם ראשי המנדט הבריטי ולפיכך ביקש להקים בית שיוכל לקבל בו אורחים רמי דרג ולקיים אירועים רבי משתתפים. "כשאבא נפגש בפעם הראשונה עם הנציב הבריטי העליון ארתור ווקופ, הם עמדו בחולות של נתניה מכיוון שלא היה לו בית להזמין אליו. הוא רשם אז ביומנו: 'אם הדברים יתפתחו והעבודה והקשרים יתרחבו, צריך לקחת בחשבון בדירה נוחיות לקבל אנשים ואורחים". אביה אגב הצליח במשימתו - בזכות קשריו הטובים עם הבריטים הוא קיבל זיכיון על חולות החוף של העיר, וקידם את ייבוש הביצות מסביבה.

הבית אכן עמד בכל סטנדרט של פאר ותחכום עיצובי, גם בהשוואה לבתי שרד אחרים של התקופה כמו הווילה של סר אלפרד מוריץ מונד (הברון מלצ'ט) על חוף הכנרת, או ביתו הפרטי של חיים ויצמן ברחובות. בן עמי התגורר שם יחד עם רעייתו ושתי בנותיו, וגברת וולפסון זוכרת היטב את יום המעבר החגיגי לבית, מעט אחרי שמלאו לה שבע שנים. "במשך שנתיים היינו מבקרים בשבתות בבית, מסתובבים בין הפיגומים. אבא עבר לשם לפנינו וחיכו לי עד שאגמור את שנת הלימודים בתל אביב. ההתרגשות לקראת הכניסה לבית היתה עצומה. את ההרגשה לעלות במדרגות רחבות ולפגוש בדלת עץ רחבה ובה בליטות ברזל לא אשכח לעולם. רצנו מחדר לחדר משתאות מהעיצוב הנפלא. לא ידעתי מה זה אסתטיקה או הרמוניה, אבל ידעתי להתפעל מזה".

הבית השתרע על פני שלוש קומות וכלל שטחי אירוח נרחבים. זאת אחת העבודות החשובות של אברהם, הן בשל ממדיה והן בשל מורכבותה. הוא הצליח ליצור מערך היררכי אך גמיש של חללים שאופיין בחומרים שונים, למשל חיפוי שיש לקירות הסלון, ודלתות עץ עבור חדר העבודה. החדר המרשים ביותר היה הסלון הרשמי שתפס את רוב רובה של קומת הקרקע. בתמונות שצולמו זמן קצר לאחר השלמת הבנייה ניתן לראות את השילוב בין ספות שעמדו בצורה חופשית ואיפשרו תנועה משתנה בחלל, לבין מזנונים ומדפים כבדים שהוצמדו אל הקירות.

המאמץ העיצובי הרב מתבטא בין השאר גם בבחירה של הווילונות, הטאפטים והשטיחים ("שילוב של אמא ושל אלפרד"), ובמנורות העומדות שיוצרו במיוחד לפי מידות הבית והפיקו תאורה חמימה ונעימה. וולפסון מעידה כי הסלון לא שימש את המשפחה ביום-יום, הם העדיפו לשבת ב"הול", שהיה קטן יותר ואינטימי.

כיצד היא התרשמה מאלפרד אברהם? "איך ילדה בת שש מתרשמת מיקה מכובד?" היא צוחקת. "הוא היה אדם מנומס מאוד עם תרבות דיור מפותחת שבה הכל היה מחושב עד הפרט האחרון. היה לו טעם מעולה. באמת, כל המחמאות על הטעם. אפשר היה להשתמש בזה עד היום כי זה עדיין היה נראה מודרני ונכון".

למרות כוונתו המקורית של בן עמי כי הבית יועבר בעתיד לקניין הציבור, החליטה המשפחה למכור בהסכמתו את הבית לאחר מותה של האם. במקום הווילה המפוארת עומדים כיום בנייני מגורים, ומעט הרהיטים שנותרו בידי המשפחה הועברו ראשית לאחסון ואז נעלמו. "לא הבנו אז את הערך של הדברים", אומרת וולפסון.

חשיבותה של מבואה

סגנון החיים הבורגני של שנות ה-30 וה-40 קיבל ביטוי ישיר בעבודות של אלפרד אברהם. אין כמעט תמונה שבה אין מאפרה, או דירה שבה לא הותקן בר משקאות, כאילו תל אביב היתה סצנה מסדרת הטלוויזיה "מד מן" ותושביה היו עסוקים רוב הזמן באירועים צבעוניים ובריגושים מזדמנים.

הסגנון העיצובי של אברהם אכן מייצג את רוח הזמן ומהווה נקודת מפנה בין עיצוב קלאסי אירופי המאופיין בכבדות, מורכבות ושמרנות לבין סגנון מודרני קליל יותר. בעבודות המאוחרות שלו ניתן אפילו לראות זיק של מודרניזם אמריקאי ושימוש בחומרים חדשניים. מעניין לראות מה היה קורה אילו הקריירה שלו לא היתה נקטעת עם מותו בגיל 58.

מיקי אברהם סבור כי לסבו היה "סגנון אוניברסלי ונצחי, מנותק מאופנות מזדמנות", ובכל זאת בחלק ניכר מהעבודות ניתן לראות מוטיבים חוזרים, כמו למשל התכנון של מבואה קטנה בכניסה לדירה. המבואה היתה צורך פונקציונלי בדיוק כפי שהיתה צורך תרבותי, מעין מסננת נוספת בין חדר המדרגות לבין אזור המגורים הפרטי. המבואות קיבלו מענה עיצובי מכובד שכלל הנמכות תקרה (באמצעות דיקטים, משום שגבס לא היה אז בשימוש) ותאורה נסתרת. בתוך החלל הוצבו שולחן קטן ולצדו כיסא, שהעניקו מקום ישיבה למי שממתין לאדון או לגברת.

מרכיב עיצובי אחר שחוזר בעבודתו של אברהם וטומן אף הוא משמעות תרבותית, הוא התכנון של רהיטים רב תכליתיים, למשל ספה מתקפלת שנפתחת למיטה או כורסה שבמסעד היד שלה נעוצה מאפרה. "זה ביטוי לחשיבה יקית", אומר הנכד מיקי, "לא מפזרים כסף, ואם כבר עושים רהיט, אז שייתן מענה לכמה פונקציות, גם אם הוא יעלה יותר". הרהיטים של אברהם אכן עלו יותר, הרבה יותר. עלות הפקה של רהיטים מורכבים כאלה עשויה להגיע היום לכמה עשרות אלפי שקלים, מבלי לשקלל פנימה את עלות הטקסטילים, השטיחים או את מתלי המעילים שאפילו הם פרי עיצוב ייחודי. יש פרויקטים בהם נראה שאברהם התעקש להוכיח את היכולת הכלכלית של לקוחותיו והשתמש למשל בבד מוהר יוקרתי שעלותו כ-300 דולר למ"ר.

גם בבתי העסק שעיצב במשך השנים ניתן לראות מוטיבים חוזרים, למשל דלת כניסה שמוסטת פנימה מהרחוב (כמו בקפה "לארו") או חלון ראווה שחלקו האחורי חסום ואינו מאפשר לעוברים ושבים להציץ אל מה שמתרחש בפנים החנות, "זה נחשב לחטטני לראות מי בדיוק מוציא כסף ועל מה", מוסיף מיקי אברהם. גם אחסון המוצרים קיבל התייחסות מסקרנת - בחנויות המזון הוצבו המוצרים בתוך ויטרינות זכוכית במעין סידור מוזיאלי בעוד שבחנויות נעליים (דוגמת "נעלי אריה") הוסתרו הקופסאות בתוך חדר צדי כדי לא לפגוע באסתטיקה המשובחת של החלל.

חלל מסחרי מעניין במיוחד הוא המשרד הראשון של חברת אל-על שהוקם בראשית שנות ה-50 בתל אביב. הוא מגלם תפיסה זוהרת של עידן הסילון והטיסה הטראנס-אטלנטית, ומעניק תחושה יוקרתית של מועדון חברים מצומצם. המשרד השתרע על פני שתי קומות וחולק ככל הנראה לאזור של רכישת כרטיסים בקומת הקרקע, ואגף משרדים בקומה השנייה. הקירות מחופים בעץ, בזיקה ישירה למועדוני ספנות, ועל הקיר תלויה מפת עולם ענקית ועליה הלוגו ההיסטורי של חברת התעופה. גרם המדרגות שמוביל לקומה השנייה מעוצב בצורה אווירודינמית ועל דלפק הקבלה ניצבת - איך לא - מאפרה.

בשונה מהדירות הפרטיות, בתי העסק שעיצב אברהם זכו לפרסום מסוים ולו בזכות מיקומם ברחובות ראשיים. בספטמבר 1937 שני פרויקטים שלו - חנות לבני הנשים "יעקובי" ו"קפה לארו" - אף נכללו בסקירה מיוחדת על אדריכלות ישראלית שהופיעה במגזין האדריכלות הצרפתי הנחשב "Architecture D'Aujourd'hui".

לעצב את המנעול

מבין הלקוחות הנאמנים של אברהם בולטים בני משפחת חבס, שעיצבו אצלו שלושה פרויקטים. עבור הדור הראשון, ציפורה והרצל חבס, הוא עיצב את חללי הפנים של וילה תל-אביבית מפוארת שתיכנן זאב רכטר ברחוב הנביאים פינת שדרות ח"ן. הוא עיצב גם את בית אחיו של הרצל, נחמן חבס. עבור בני הדור השני - אברהם ושוש חבס - הוא עיצב שתי דירות, גם הן במרכז תל אביב. אפשר לנחש שהדירות של הדור הנוכחי, יזמי הנדל"ן הרצל ויוסף חבס (האחיין והבן של גברת שוש חבס בהתאמה), מעוצבות כבר בסגנון אחר לגמרי.

"אלפרד היה דמות מאוד ידועה באותה התקופה, לא היו הרבה מעצבים בארץ והוא התבלט בגלל הקפדנות שלו", מספרת שוש חבס ונזכרת בסיפור אופייני: "חמותי סיפרה לי שהביאו אליהם את שולחן האוכל, ואלפרד עמד מהצד והתחיל למלמל לעצמו 'איזה קטסטרופה'. היא שאלה אותו מה קרה והוא ענה שלא התקינו את המנורה בדיוק מעל אמצע השולחן. חמותי אמרה לו: אז תזיז קצת את השולחן והיא תהיה בדיוק באמצע. כזה מן יקה הוא היה".

בשתי הדירות שעוצבו עבור בני הזוג אברהם ושוש חבס ניכרת חלוקה מושכלת של החלל לצד תשומת לב מיוחדת לרהיטים ולחפצים. הדירה הראשונה ברחוב כצנלסון היתה צנועה במידותיה והאתגר המרכזי היה להכניס לתוכה את כל הפונקציות הנדרשות. לכן, בחדר המגורים תיכנן אברהם רהיט רב שימושי - ספרייה שמכילה בתוכה בר משקאות, שולחן כתיבה נשלף ומדפים עם דלת תריס תחתונה לאחסון מסמכים. "כל החדר לא נראה עמוס אבל הוא הכיל את כל מה שנדרש במרחב הקטן הזה", מעידה חבס. "לכל פרט הוא שם לב. הוא עיצב את המנעול, את המפתח, את הידית. שום דבר לא נקנה בחנות. אני זוכרת אפילו שאת פנים הארונות הוא ציפה בפורניר מהגוני, כל פרט היה חשוב לו".

כדי להעניק טאץ' אישי מיוחד, אברהם עיצב עבור בני הזוג לוגו שייצג את עיסוקיהם. פלטת צבעים ומכחול לאמנית שוש, ושרשרת סוכרים מולקולרית לכימאי אברהם. הלוגו הזה הוטבע על הבר והיה בוודאי נושא קבוע לשיחה סלונית.

בדירה השנייה שעיצב עבור אברהם ושוש חבס, בשדרות רוטשילד, הוא התבקש כבר להתמודד עם חללים גדולים בהרבה. חלק מהרהיטים הועברו מהדירה הקודמת תוך שינויים כאלה ואחרים אך חבס זוכרת במיוחד את חדר הילדים שאף הופיע בכתבה מיוחדת ב"הארץ" ב-1955 שעסקה בעיצוב חדרי ילדים. "רוב האדריכלים מודים בהיסוס מה שגם עשירים, כשהם מסדרים מחדש את הדירה, מקדישים שימת לב אך מעטה לחדר הילדים", נכתב, "חדר הילדים (משמש) כעין 'מזבלה', לשם דוחפים גם כל מיני רהיטים, כיסאות, מנורות, וילאות וכו' ש'אינם יפים למדי' לשאר חדרי הדירה".

חדר הילדים בדירת חבס בוודאי לא היה מזבלה. להפך. הוא השתרע על שטח נרחב וכלל חידושים עיצוביים רבים. הארון תוכנן בגובה שהותאם לשימוש הילדים ושולחן הכתיבה נשלף ממנו כדי לאפשר פעילויות שונות בחלל. כשהילדים גדלו, הציב אברהם ארון באמצע החדר שיצר שני חללים נפרדים והעניק לכל אחד מהם פרטיות. חידוש אחר בדירה היה ההתקנה של מטבח פתוח לפינת האוכל, במטרה לחסוך במקום ולאפשר נגישות טובה יותר בין תהליך הבישול וההכנה להגשה לשולחן. זהו התיעוד הראשון של מטבח פתוח בישראל, אופנה עיצובית שנמצאת כיום כמעט בכל בית או דירה חדשים.

כיום חבס מתגוררת בדירה אחרת במרכז העיר והיא מעידה כי אינה מתגעגעת לדירה ברוטשילד. "היא היתה חשוכה מאוד כי גרנו בקומה ראשונה והעצים גדלו והסתירו את האור. אני לא מתגעגעת לא לריהוט ולא לעיצוב, היום אני מאושרת בדירה שלי שכולה מרובעת ומודרנית, מהפך גמור".

אלפרד אברהם עזב אולי את אירופה בראשית שנות ה-30, אבל נראה שאירופה מעולם לא עזבה אותו. כפי שהוא בחר לא לדבר עברית עד יומו האחרון, גם העיצוב שלו מעולם לא הצליח להתחבר ללבנט. בזמן שמעצבים בני תקופתו כמו דורה גד הצליחו לגבש שפה מקורית של עיצוב תוך התחשבות באקלים, בתאורה ובצבעוניות הייחודית לישראל, הוא נותר כאביר שמרן שמסרב להתנתק מהמסורות האירופיות. ייתכן שמשום כך אף אחד מהחללים שעיצב לא נותר כיום במתכונתו המקורית.

עם זאת לא ניתן להמעיט בחשיבות העבודה של אברהם. הבתים, הדירות ובתי העסק שתיכנן במשך 25 שנה מייצגים נאמנה את התרבות והחברה הבורגנית של תל אביב. כמעט בכל תמונה או שרטוט ניתן לגלות משהו על שגרת היום-יום של המשתמשים, על החלומות שלהם ועל היחס שלהם לסביבה. ההיסטוריה של עיצוב הפנים בארץ ישראל לוקה במחסור אדיר במחקר ובפרסומים, אפילו יותר מזה של האדריכלות הישראלית בראשית דרכה. עבודתו של אברהם היא בהחלט נקודת מוצא ראויה למחקר שכזה.*

noam.dvir@haaretz.co.il



אלפרד אברהם
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו