בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טופ קלאסה

"חי בלה לה לנד" הצליחה לזגזג בין סטריאוטיפים באופן ציני ומעורר הערכה בו בזמן. מורן שריר מזפזפ מרוב נחת

תגובות

בארצות הברית נהוג לשדר בערבי חג המולד את סרטו של פרנק קפרה, "אלו חיים נפלאים". הסרט, שחוגג את ניצחון הרוח האנושית ומהלל את המושג הנוצרי של הזדמנות שנייה בחיים, הוא בחירה מושלמת ליום הולדתו של ישוע מנצרת. "חי בלה לה לנד", סדרת ריאליטי בכיכובם של מניחי תפילין ושומרי נידות, יכולה להתאים לא פחות לערב כריסמס. גם אם זה יישמע פומפוזי (העלבון הגדול ביותר לאדם מודע בעת המודרנית), זה לא אומר ש"לה לה לנד" לא מנווטת בידי ערכים אוניברסליים של חמלה וחזרה בתשובה, במובן החילוני של המילה.

נתחיל מכך שהכוונות, כמו תמיד בז'אנר הציני הזה, היו רעות. תשע מכל עשר תוכניות ריאליטי הן חסרות רחמים, והעשירית לרוב גרועה. המניפולציה שתוכניות מציאות מפעילות על המשתתפים בהן היא ברוטלית להחריד, לא מתוך אכזריות כמובן אלא מתועלתנות. יצרן ריאליטי, כמו כל בעל מלאכה, זקוק לחומר גלם. באותה מידה שעץ הוא חומר ביד הנגר, כך אומן הריאליטי מקיים את מלאכתו באמצעות ניצול הגוף והנפש של אנשים שהפקידו את חייהם בידיו. מטרתו לייצר את המוצר הטוב ביותר מהחולשות שלהם, מהתשוקות, מרגשי הנחיתות או ההתנשאות, מהיצרים והחרדות שלהם.

המטרה המוצהרת של "חי בלה לה לנד" היא להעניק לשישה זמרים ישראלים (אלון דה לוקו, אביהו שבת, זהבה בן, אתי לוי, דודו אהרון וג'ולייטה) צ'אנס להשיק קריירה בינלאומית. לשם כך הטיסו אותם ללוס אנג'לס, הכירו להם בכירים בתעשיית המוזיקה והבטיחו למנצח סינגל שיופץ בחו"ל. עד כאן הרשמיות.

זה קרקס פה?

המטרה האותנטית של "לה לה לנד" היתה ללעוג למשתתפים שלה, לשים בפניהם מכשול ולצחוק כשהם מועדים. הטכניקה שנועדה להשיג את אפקט הסתלבט היא הדג מחוץ למים, טריק ותיק שעובד כמעט תמיד. המנגנון הקומי הטמון בבור עממי שנזרק אל העיר הגדולה ומפרפר שם, מלווה את הטלוויזיה והקולנוע מאז "היחפנים מבוורלי הילס", דרך "קרוקודיל דנדי", "לופו בניו יורק" ו"הנסיך המדליק מבל אייר".

יוצרי "לה לה לנד" לא התאמצו לטשטש את כוונותיהם הלא טהורות. המתמודדים שנבחרו להשתתף בתחרות הם שישה זמרים ישראלים, לא משנה מאיזו עדה. כל עוד הם לא מאירופה. ההחלטה להשתמש רק בזמרים מזרחים חשפה את השחיתות המוסרית של יוצרי הסדרה. הליהוק נובע מדעה קדומה שבני עדות המזרח הם עילגים ופרובינציאליים ושהחריגות שלהם בחו"ל תוסיף אלמנט בידורי לסדרה. לא בדקתי אם זמרים מרושלים של בלדות רוק נוסח בית ספר רימון, מתמצאים בדרכי העולם הגדול יותר מהזמיר הים-תיכוני המצוי, או אם האנגלית שלהם שוטפת יותר מזו של אלון דה לוקו. עבור יוצרי הסדרה, עצם הרעיון להציב את זהבה בן הבאר-שבעית או את דודו אהרון הקרית-עקרוני בעיר מערבית מתקדמת נשמע כמו פארסה מסחרית שמוכרת את עצמה. יוצרי "לה לה לנד" זרקו את הזמרים המקומיים לבריכת השואוביז הנוצצת בעולם לא כדי שילמדו לשחות אלא כדי שיטבעו למען בידורנו. הפציעה של אחד היא סלפסטיק עבור חברו.

למזלנו, זה לא עבד להם. קחו למשל את דודו אהרון, הכוכב המצליח ביותר מבין הזמרים המתמודדים בתוכנית. בתחילה הוא צויר ככוכב מנופח וריקני. העריכה עבדה קשה כדי להוביל את הנראטיב הזה וההפקה התערבה כדי לפנק את אהרון וללבות את הקנאה של הזמרים האחרים בו. והנה, עבר פרק ועוד פרק ודודו אהרון לא שיתף פעולה עם הנראטיב. זמר השנה התגלה כאיש טוב לב וכמעט צנוע, עם נשמה עדינה וגישה חברית כלפי הקולגות שלו. הבנזונה סירב לשחק לפי החוקים.

"חי בלה לה לנד" הוא סיפור של מרד. המרד הזה אפילו לא שפוף, הוא בלתי מודע. המורדים לא יודעים בכלל שהם לא צייתו לחוקי הז'אנר כי הם צייתו לחוק מצפונם. מהרגע שנחתו בווילה המצועצעת בלוס אנג'לס, סירבו המתמודדים ב"לה לה לנד" להיות קופים בקרקס. השישה התעקשו לשמור על צלם אנוש גם בתנאים של תחרות קשה וניתוק מהבית בארץ זרה. הם הקפידו גם על כבוד עצמי וגם על כבוד חבריהם. הם לא נפלו למלכודות שטמנה להם הפקת התוכנית במטרה להלעיג אותם ולסכסך ביניהם. הניסיונות של ההפקה להעניק לדודו אהרון תנאים מועדפים, כמו גם ההנחתה האכזרית של אתי לוי על אחותה המסוכסכת זהבה בן, נועדו להכניס מתחים ומחנאות לווילה. אבל הזמרים לא נגררו אחרי הפרובוקציות והצליחו להפריך שניים מעקרונות הריאליטי הבסיסיים ביותר: כדי ליצור תוכנית מציאות מצליחה אתה חייב מתמודדים נלעגים ואתה חייב מתמודדים מסוכסכים.

התפנית המעודנת

אבל "חי בלה לה לנד" הוא גם סיפור של הזדמנות שנייה, משום שיוצריה תיקנו את דרכיהם. הם הבינו מהר מאוד שהתכסיסים הנלוזים לא עובדים ומיהרו לשנות גישה. במקום לאנוס את הסדרה לכיוונים סנסציוניים באמצעות עריכה בוטה והתערבות הפקתית גסה, החליטו היוצרים לזרום עם הנטייה הטבעית של המתמודדים שלהם. הם גם החליטו למתן אלמנטים קומיים מוגזמים, כמו הדמות האקסצנטרית של מדריך האמנים אורי פסטר, כדי לחזק את האשליה של ריאליזם.

הבחירה הזאת לא מובנת מאליה. זו חתירה נגד האינסטינקטים ההישרדותיים של הז'אנר, ומדובר בסיכון גדול. כל מי שחשב (כמוני), שרק תגרות כמו אלו של מנחם בן ואמיר פיי גוטמן ב"האח הגדול" יכולות להוות בסיס לריאליטי טוב, התבדה למראה הרעות והשיתוף שנשבו מהמושב האחורי של הלימוזינה ב"לה לה לנד".

"חי בלה לה לנד" הפכה לסדרה שפועלת מתוך בגרות ויודעת להתמודד עם ערכים של טוב לב בסיסי וערבות הדדית. עם זאת, לא מדובר בסדרת שמאלץ רכרוכית שמיועדת לגיל הרך. הרגישות שגרמה ליוצריה לזהות את כיוון הרוח ולשנות גישה היא אותה הרגישות שהפכה את "לה לה לנד" לסדרה שנונה ומעודנת, ובעיקר נטולת הוולגריות שמאפיינת כל כך הרבה תוכניות ריאליטי ישראליות. הרגישות הזאת מתבטאת במקצוענות גבוהה - עריכה כירורגית, קריאייטיב מבריק והפקה שנראתה כאילו לא חסכה בדבר. כל אלה התלכדו למוצר מהודק באופן תקדימי.

אבל הערך המוסף של "לה לה לנד" הוא הנשמה שמצויה בין העלילות. היא זו שמסמנת את התוכנית כהישג נדיר בטלוויזיה הישראלית. בתוך ההמוניות האסתטית של הבידור המקומי, דווקא הסדרה שנועדה במקור ללעוג לזמרים עממיים ונראתה לרגע כמו סרט בורקס באורך 50 פרקים, התגלתה כמלוטשת ועדינה. את המינפולציות שלה עורכת הסדרה בטעם טוב, בעידון כמעט בלתי מורגש. באופן מפתיע, כשהסדרה מסרבת לבזות את המשתתפים שלה, גם הצופים מרגישים שהיא מכבדת אותם.

היה משהו מידבק בחיבה שרחשו זה לזה דיירי הווילה. היה זה משב מרענן אחרי העננים הרדיואקטיביים שליוו תוכניות ריאליטי קודמות. גם אם היא לא תשודר בערב חג המולד בארצות הברית, "לה לה לנד" יכולה להחליף את "גבעת חלפון" כהמנון אלטרנטיבי ומלא אופטימיות ליום העצמאות.

עכשיו, אחרי שזירת "לה לה לנד" אירחה את ניצחון הרוח האנושית על ההתנשאות העדתית, צריכה לעלות השאלה אם התוכנית לא מנציחה סטריאוטיפ נוסף כשהיא מתארת את המזרחים כאנשים חמים ומשפחתיים, טובי לב וצנועי דרך. האם היה שווה להתאמץ כל כך בניסיון להכחיד סטריאוטיפ אחד רק בשביל להנציח אחד אחר?*



צילומים: איי-פי וגטי אימג'ס, HC Van Urfalian



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו