בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזנב צומח בחזרה, אבל הפופולריות לא

לטאות שמאבדות את הזנב - מאבדות גם את מעמדן החברתי

תגובות

בשונה מרוב בעלי החיים, לכמה מהזוחלים יש "חלקי חילוף". מי שניסה פעם לתפוס לטאה בזנב, יודע שבמצבים כאלה היא מעדיפה לפעמים לשמוט את זנבה, ולהשאיר אותו מפרפר בעוד היא עצמה חומקת. בדרך זו, מטעות הלטאות טורפים, ומצילות את חייהן תמורת הזנב. תופעה זאת מכונה "אוטוטומיה" - ביוונית, "קטיעה עצמית".

כתחליף לאיבר שאיבדו, מצמיחות הלטאות איבר דמוי זנב. בעוד הזנב המקורי הוא איבר חי, הבנוי משרירים, עצם ושומן, הזנב החלופי הוא גוש חסר תחושה העשוי מסחוס. עם זאת, הלטאות מסוגלות, באמצעות הזנב החלופי, לשחזר את יכולת התנועה ושיווי המשקל שהעניק להן הזנב המקורי. בעבר סברו הזואולוגים שאובדן הזנב של השממית אינו מסב לה נזק משמעותי, אך מחקר שנערך באחרונה מגלה שהלטאות לעולם אינן מתאוששות לגמרי מאובדן האיבר.

המחקר, שנערך על ידי גיא שיאון, בהנחייתו של הד"ר עמוס בוסקילה מאוניברסיטת בן גוריון, בדק את ההשפעה של איבוד הזנב על המניפנית המצויה - מין לטאה ממשפחת השממיתיים הנפוץ בישראל, בעיקר בדרום הארץ. השם "מניפנית" הוענק לה בשל כריות ההצמדה דמויות המניפה שבקצות אצבעותיה, המאפשרות לה לטפס על קירות. באזורי יישוב, עומדות המניפניות מתחת למנורות, ולוכדות חרקים הנמשכים לאור. המניפניות אינן מסוכנות, ואף מועילות לאדם בזכות החרקים שהן לוכדות.

מחקרים שנערכו בעבר, מגלים שלמניפניות יש ארגון חברתי נוקשה, שניכר בהתנהגותן. ככל שהמעמד החברתי של השממית גבוה יותר, היא עומדת בנקודה גבוהה יותר על הקיר, שממנה ניתן גם להבחין בקלות רבה יותר באויבים.

שיאון התבונן במשך שנה בהתנהגותן של מניפניות, והתמקד במעמד החברתי וההתנהגות של הפרטים שהתאוששו מאיבוד זנב.

הממצא הבולט ביותר שגילה שיאון, הוא שהשממיות המקוצצות אינן מעזות לשחר לטרף מתחת למקורות אור - אף שהדבר פוגע בסיכויהן להשיג מזון. זאת, גם לאחר שהצמיחו תחליף זנב. "זה נובע להערכתי מהחשש שזה מבליט את הפגם שלהם", אומר שיאון. "הזכרים חוששים שהנקבות יראו את המום שלהם, וגם שיריבים פוטנציאליים יתנכלו להם. הם גם חוששים שטורפים ייטפלו אליהם, כי הם יראו שהם חלשים".

שיאון מסיק מהממצאים מסקנות על היחסים החברתיים של בעלי חיים. לדבריו, "זה כמו אדם שמתחיל לאבד את השיער - אז הוא מתחיל לשים כובע, או לעשות 'הלוואה וחיסכון'. גם אנשים שמרגישים לא יפים מנסים לפעמים להסתתר. ככה השממיות נמנעות מלעמוד באור, כדי שלא יבחינו בפגם. אבל זה כשלעצמו מפגין את החולשה שלהן".

כאמצעי נוסף לצורך איתור הפרטים בעלי המעמד החברתי הנמוך, בנה שיאון קיר מואר חדש. בתוך זמן לא רב, החלו לבוא אליו השממיות בעלות המעמד החברתי הנמוך ביותר, אלה שנדחקו מהמקומות האחרים והיו חסרות טריטוריה. "כל הפליטים הגיעו לשם, לפי סדר האומללות", אומר שיאון. "בהתחלה אחד חסר רגל, אחד עם רגל שבורה, ואחר כך החלכאים והנדכאים האחרים - אלה שהיו בלי זנב, ואלה שהצמיחו זנב מחודש".

בשורה התחתונה, גילה המחקר שהנזק החברתי מאובדן הזנב הוא בלתי הפיך. לדבריו, "כושר הריצה חוזר, אבל הם לא מצליחים לחזור למעמד המקורי שלהם. גם אחרי שהזנב מתחדש, הסטטוס נשאר דפוק".



מניפנית מצויה. הזנב החדש מסייע ללטאה בתנועה ושיווי משקל אך אינו מהווה תחליף לזנב הקודם


. איור: דניאלה לונדון-דקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו